תפארת מנחם על הרמב"ם קלג

באמרה טמאה אני לך ברצון דבבית היה ולא בשדה ועוד דלא צווחא יעו"ש ויובא להלן ולכאורה עלה בדעתי לומר דהרמב"ם ס"ל דטעמא דמירכס לא מהני רק לסלק הרגלים לדבר שהיה שם דהיינו אומדנא מענין המעשה לכן אמרינן דיש נמי להיפך אומדנא מענין המעשה מדלא אירכס אבל אם איתא דבעלמא אשה האומרת טמאה אני לך ברצון נאמנת דאמרינן דקושטא קאמרה מדמפסדת כתובה א"כ גם שם אמאי איתתא שרי' דטעמא דמירכס לא מהני כולי האי לסלק הוכחה זו ג"כ אלא ש"מ דגם בעלמא ל"א כן ומוכרח ד"ז דגם בעלמא כה"ג אינה נאמנת אכן עדיין אין זה הוכחה גמורה דדילמא טעמא דמירכס אלים למדחי נמי הוכחה זו דפסידא דכתובה אבל בעלמא אפשר דנאמנות נוסף לזה דכן מבואר מדברי התוס' דס"ל סברא זו דטעמא דמירכס דוחה הוכחה דכתובה ג"כ דהנה התוס' בכתובות דף כ"ג לאחר שכתבו דעובדא דסוף נדרים הנ"ל מיירי באומרת טמאה אני וברצון הקשו לדעת הי"מ שם דבאומרת מאיס עלי כיון דמפסדת כתובה נאמנת וכופין אותו להוציא אמאי לא האמינוה שם במגו דמ"ע כיון דגם עתה מפסדת כתובה ותמה בס' שעה"מ לעיל פ"ט למה להם להקשות מכח מגו הו"ל להקשות בפשיטות כיון דמפסדת כתובה תהא נאמנת כמו שס"ל להי"מ דמטעם זה נאמנת במ"ע וכן הקשה הגאון בעל קצוה"ח בס' ע"מ סי' ע"ז. אמנם תמהתי לתמיהתם דלק"מ דנראה דהתוס' ס"ל דטעמא דמירכס דוחה הוכחה זו דמפסדת כתובה גם כן כמו שדוחה הרגלים לדבר שהי' שם ולכך הקשו מכח מגו דס"ל דטעמא דמירכס לא אלים כ"כ לדחות המגו דידוע דכח מגו הוא מן הסברא גדולה ומן התורה אמנם אדאתאן עלה נימא דזה הוא הוכחת הרמב"ם דאם איתא דבעלמא עכ"פ האומרת טא"ל ברצון נאמנת א"כ גם שם אמאי לא האמינוה במגו שהי' אומרת טמאה אני לך מפעם אחר ואז לא היה במאי לדחות הוכחה דמפסדת כתובה ומגו דמ"ע ס"ל להרמב"ם דלא הוי מגו כמו שנתבאר להלן אבל מגו זו מעליא הוא אלא ש"מ דבעלמא בלא"ה אינה נאמנת דחיישינן לענ"ב אע"ג דמפסדת כתובה אלא דכאן היה ראוי להאמין לה מפני שה' רגלים לדבר ואתי טעמא דמירכס ודחי להרגלים לדבר ולא האמינוה נמצא דדין זה מוכרח מעובדי הנ"ל דגם באומרת טא"ל ברצון אינה נאמנת דענ"ב ודוק היטב ומה שלא הקשו התוס' בכתובות שם לדעת הי"מ דבמ"ע נאמנת מטעם דמפסדת כתובה א"כ גם שם למה לא האמינוה במגו שהיה אומרת טא"ל מפעם אחר מקודם שהיתה נאמנת לדעת הי"מ משום פסידא דכתובה ולמה להו למגו דמ"ע וכמ"ש לדעת הרמב"ם אמנם הדבר נכון כמו שאבאר לקמן לחלק לדעת הרמב"ם בין טענת מ"ע דנאמנת מטעם הנ"ל ובטא"ל ברצון לא מהני טעמא דמפסדת כתובה ה"נ ס"ל להתוס' דאפילו להי"מ מועיל פסידא דכתובה לענין טענת מ"ע ולא לענין טא"ל ברצון ולכן הקשו ממגו דמ"ע והרמב"ם לא קשי' לי' ממגו דמ"ע כמו שנתבאר להלן דלאו מגו הוא וקשי' ליה ממגו דטא"ל ברצון פ"א והוכיח מזה דבאמת אינה נאמנת בטא"ל ברצון אע"ג דמפסדת כתובה דלטענה זו לא מהני אע"ג דס"ל דלטענת מ"ע מהני ונמצא דדברי הרמב"ם והתוס' עולים בקנה בינה אחד ודינו של הרמב"ם מוכרח וכן הוא באמת דעת התוס' לדינא ומבואר ממש"כ התוס' בסוף נדרים וז"ל ומיהו נראה דאף במשנה אחרונה אם אומרת אשה טמאה אני לך ואמר הבעל שמאמינה דאסורה הוא לו דשוי' אנפשי' חד"א ואפי' תחזור האשה ותאמר באונס היה עכ"ל ומש"כ אפילו תחזור האשה ותאמר אונס הי' מבואר דמיירי באשת ישראל שאמרה תחלה ברצון ואפ"ה טעמא שאמר שמאמינה ושוי' חד"א הא לא"ה לא היתה נאמנת דענ"ב וכן מבואר מדברי התוס' שהביא הרשב"א והה"מ כאן ומ"ש התוס' בכתובות שם דבטא"ל ברצון הדין שנאמנת דשוי' חד"א עיין במהרש"א שם אכן כבר פירשו התה"ד דטעמם שם משום רגלים לדבר ועכ"פ זכינו לדון שדינו של רבינו הרמב"ם מוכרח מש"ס דילן ושכן הוא ג"כ דעת התוס' והדברים ברורים לענ"ד

ד גם את זה ראה מצאתי כתוב לא ידעתי למי מקדושים ראיה לדינו של רבינו מש"ס דסנהדרין דף מ"א ע"א דפריך אשה חבירה לריב"ח דמקטלא היכי משכחת לה הא יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ע"כ ואם אימא דבאומרת טמאה אני ברצון נאמנת לאסור עצמה על בעלה הא שפיר משכחת לה כשהאשה הקדימה להודות שזנתה ברצון כדמיירי התם בזנות ברצון וכבר נאסרה בלא עדותם וא"י לומר לאוסרה על בעלה באנו אלא ודאי דאינה נאמנת עד כאן מצאתי ולכאורה יש לדחות דלאו ראיה הוא כלל דפשיטא דאפילו למשנה ראשונה דאשה נאמנת לומר טא"ל לאסור עצמה על בעלה מ"מ אין זה כ"א איסורא בעלמא ומיחש הוא דחיישינן לדברי' אבל ודאי שאינה אסורה עליו בלאו דאפילו סוטה שקינא לה ונסתרה ושהתה כדי טומאה אינה בלאו ואין בעלה לוקה עליה אא"כ יש עדים שזינתה תחתיו בודאי כמ"ש הרמב"ם בפי"א מהל' גירושין ועיין בהה"מ שם ובמשנה למלך פ"א מהל' אישות וא"כ כ עדיין יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו באיסור לאו ללקות עליו אמנם דיחוי זה חוזר ונראה עפ"י מש"כ בתשו' נודע ביהודא חאה"ע סי' ע"ב אחר שהעלה דלאסור אשה על בעלה מקבלין עדות שלא בפניו הקשה מש"ס הנ"ל איך יכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו היה להם להעיד שלא בפניו ותי' דמ"מ לכתחלה אין מקבלין הב"ד עדות שלא בפניו והוצרכו להעיד בפניו עי"ש והשתא שפיר מוכח דאם איתא דבטא"ל ברצון נאמנת משכחת לה כשקדמה האשה להודות וכבר נאסרה וא"כ א"י לומר לאוסרה על בעלה באנו למיקם עליה באיסור לאו לענין מלקות א"כ הי' להם להעיד שלא בפניו כיון דלדידה אין נ"מ שכבר נאסרה ומוכח מזה דגם בטא"ל ברצון אינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה וכדעת רבינו וא"ל דגם לדידה איכא נ"מ לענין מלקות דגם היא מוזהרת ועפ"י הודאת עצמה אינה לוקה כמש"כ הרמב"ם סוף פ"א מהל' א"ב דאשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה י"ל כיון דהוא מוזהרת על ידי האיש כדאיתא ביבמות דף פ"ד א"צ להעיד כ"א בפניו שוב ראיתי בהה"מ פ"א מהל' א"ב שהעלה כדעת רבינו דאפי' יש עדים שזינתה מ"מ אינו לוקה הבעל עלי' דהוי לאו שבכללות ואין כאן כ"א איסור לאו והנה דעת הרבה פוסקים דלענין איסור גרידא א"צ להעיד בפני הבע"ד עיין בתשו' נוב"י חאה"ע סי' ע"ב ומכ"ש בנד"ז אם כבר נאסרה עפ"י הודאתה לכן אם איתא דנאמנת הוי משכחת לה כשקדמה להודות דא"י לאוסרה באנו בלאו דא"כ הי' להם להעיד שלא בפניו כמו שנתבאר ומוכח דאינה נאמנת ודוק

ה ועתה נחקורה לדעת הרמב"ם ז"ל החילוק בין טענת מאוס עלי דכופין אותו להוציא משום דמפסדת כתובתה וכאן באומרת טמאה אני לך ברצון דג"כ מפסדת כתובה ופסק דאין משגיחין בדברי' וראיתי בספר אבני מלואים סי' ע"ז שכ' לחלק עפ"י מה שהקשה הר"ן בסוף נדרים כיון דמדינא נאמנת באומרת טא"ל כמשנה ראשונה איך התירוה משום שמא עיניה נתנה באחר וכי איסור שבה להיכן הלך ותי' דמדינא אינה נאמנת כיון דמשעבדא לי' אינה יכולה להפקיע שעבודו ולשוי' אנפשה חד"א אלא כיון דמזלזלא נפשה כולי האי ראו חכמים במשנה ראשונה להאמינה וחזרו לומר שמא עיניה נתנה באחר ואוקמוה אדינא דלא מצי לשוי' אנפשה חד"א ע"כ ולכן אוקמה אדינא אפילו היכי דמפסדת כתובה אבל במאיס עליה מדינא מהימנא דלא משעבדא לי' בענין זה כמ"ש הרמב"ם לעיל פי"ד דאינה כשבוית חרב להבעל לשנוי ומאוס עלי' ולכן הך חששא דענ"ב לא מהני לאפוקי לה מדינא כיון דאיכא נמי הוכחה דקושטא קאמרה דמפסדת לעצמה כתובתה עכת"ד

אמנם יש לשדות נרגא בחילוק זה דהנה בתוס' רי"ד בקדושין דף י"ב גבי עובדא דיהודית דביתהו דר' חייא דאמרה אמרה לי אם קיבל ביך אביך קידושין כי זיטרת ואר"א לאו כל כמיני' דאמך דאסרת לך עילואי וכ' התוס' רי"ד ואע"ג ג דשוי' אנפשה חד"א כיון דאגידא גבי' ומשעבדא לי' ומטי איסורא לגבי' לא מהימנא ע"כ והיינו כדברי הר"ן הנ"ל ובתשו' מוהרי"ט ח"א סי' צ"ב תמה וכי משום דאגידא ומשעבדא לי' לא מצית לשוי' אנפשה חד"א הא אמרינן הנאת תשמישך עלי אסורה דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ע"כ וכ"כ הרבה פוסקים דדין שוי' חד"א הוא מטעם נדר וקונם וא"כ גם כדברי הר"ן קשה כן אכן נראה דדברי הר"ן יבוארו עפ"י מ"ש התוס' בנדרים שם בשם הר"א ממיץ לתרץ דלא אמרינן שוי' אנפשה חד"א משום דהוא אינה מוזהרת על איסור זונה לכהן והתוס' תמהו עליו הא איתא ביבמות דף פ"ד דכשם שהוא מוזהר כך היא מוזהרת עי"ש אכן מדברי הרשב"א בחי' שם מבואר דכוונת הר"א ממיץ כיון דהוא אינו מוזהר כאן כיון שאינו מחויב להאמין לה להפקיע שעבודו לכן גם היא אינה מוזהרת ולא שייך שוי' אנפשה חד"א ע"כ ועפי"ז יתבארו דברי הר"ן דלא שייך שוי' אנפשה חד"א בתורת נדר וקונם אא"כ האיסור תלוי בה והוי כמו הנאת תשמישך דאסרה על עצמה אבל כאן דהיא אינה מוזהרת אלא היכי דהוא מוזהר וכיון שהוא אינו מחויב להאמין לה אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת ותי' הר"ן ותי' הר"א