תפארת מנחם על הרמב"ם קלב

וגזל ועל זה בודאי חשודה אמנם לענ"ד הדבר נכון דעד כאן לא אמרינן דחשוד פסול לשבועה אלא היכי שהב"ד חושדין אותו אבל הכא אנן לא חשדינן אותה דאשה זו בחזקת כשירה עומדת ואנן לא אסרינן אותה אבעלה מדינא אלא עפ"י עצמו דשוי' אנפשי' חד"א לכן אנן לדידן אמרינן שלא זינתה רק מפני שהוא טוען ברי אי אפשר להוציא ממון מידו דברי שלו מהני נגד חזקת כשרות שלה כמ"ש הפ"י בכתובות דף כ"ב בשם הרשב"א דטענת ברי מהני נגד חזקה עי"ש ולכן מוכרח הדבר שתשבע קודם שתגבה אבל אנן לדידן לא חשדינן אותה ואתי שפיר כן נ"ל נכון מאד

ובמ"ש רבינו אבל בדברי אחר א"י להשביעה כ' הכ"מ דאע"ג דע"א מעידה שהוא פרועה צריכה לישבע היינו כשהבעל טוען ברי אבל בטענת שמא א"י להשביע עפ"י ע"א ע"כ והש"ך בח"מ סי' פ"ד השיג עליו דהא קי"ל טענו בספק עפ"י העד חייב שבועת התורה וא"כ ה"ה בשטר ועד אחד מעידו שהוא פרוע והנתבע טוען ספק ע"כ ועיין בב"ש סי' קט"ו ובתומים סי' פ"ד ובמ"ש לעיל פ"ג הט"ז בקונטרסי אות כ"ב וכ"ג לפלפל מדברי רש"י בקידושין דף מ"ג ותוס' כתובות דף פ"ד האמנם לולי דברי מאור עינינו הכ"מ היה נלענ"ד דא"צ לכ"ז כאן בדברי הרמב"ם וי"ל דס"ל בעלמא בע"א מעידו שהוא פרוע צריך שבועה אפילו כשהלוה טוען ספק והכא טעמא אחרינא איכא במילתא דעיקר עדותו של העד הוא שזינתה לענין איסור לאוסרה על בעלה ובזה אינו נאמן דאין דבר שבערוה פחות משנים ומדינא מוקמינן לה בחזקת כשרות אלא דאיהו דמהימן ליה וסומך עליו וחייב לגרשה לצי"ש כמ"ש הרי"ף ומובא בהה"מ וכיון דהעיד בעיקר הדבר אינו נאמן ג"כ לענין שבועה ולכ"כ הרמב"ם דוקא כשהוא עצמו טוען ברי יכול להשביעה משום דאז אי אפשר להוציא ממנו כמ"ש לעיל אבל העדאת העד אינו מועיל וכעין זה כ' הר"ן פ' האומר בשם הרמב"ן ז"ל אהא דאיתא בסנהדרין דף ל' מי שבא ואמר ראיתי אביכן שהטמין מעות ואמר וכו' של מע"ש הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין זה הכלל כל שבידו ליטלן דבריו קיימין והקשו הא מע"ש הוי איסורא וע"א נאמן באיסורין אפילו אינו בידו ותי' הרמב"ן דמע"ש נמי אפוקי ממונא הוא מרשות הדיוט לרשות גבוה וע"א אינו נאמן כ"א באיסורא גרידא ואפילו יש נפקותא לענין איסור אפ"ה אינו נאמן כל שיש הוצאת ממון מרשות לרשות עכ"ל הרי דאע"ג דע"א נאמן באיסורין כל שיש ג"כ משום ממון גם לענין איסור אינו נאמן וה"נ אע"ג דע"א קם לשבועה כל שיש משום דבר ערוה דאינו נאמן גם לשבועה אינו נאמן ואע"ג שיש לחלק דהתם אי נאמין לו לענין איסור ממילא יהי' הוצאת ממון אבל כאן אפשר שיקום לענין שבועה לחוד מ"מ נראה דזה דעת הרמב"ם דמ"מ כיון שאינו נאמן בעיקר הדבר תו אינו קם אפילו לשבועה ותימה בעיני שלא ראיתי מי שהרגיש בזה וראיתי בב"ש סי' קט"ו שהבין בכוונת הכ"מ דעפ"י קרובים א"י להשביעה בספק ולא ידעתי דא"כ מי דחקו להכ"מ לומר דמתני' דע"א מעידה שהוא פרועה מיירי כשהבעל טוען ברי והא מתניתין מיירי בעד כשר ע"כ נראה ודאי דדעת הכ"מ דאפילו ע"י עד כשר מעיד שהוא פרוע א"י להשביע כשהבעל בעצמו טוען שמא אכן לפי מש"כ אין צריך לזה דבלאו הכי דברי הרמב"ם נכונים

א הלכה יח אמרה לו אשתו שזנתה תחתיו ברצונה אין משגיחין לדבריה שמא עיניה נתנה באחר אבל אבדה כתובתה עיקר ותוספות כו' הה"מ הראה מקום במשנה דסוף נדרים שלש נשים יוצאת ונוטלת כתובה כו' חזרו לומר וכו' וממאי דאמרינן בש"ס שם ה"ד אי באשת ישראל ברצון כלום יש לה כתובה כו' וכבר תמהו כל הבאים אחריו דממשנה זו אין דין זה מוכח כלל למאי דמוקמינן לה בש"ס באשת כהן באונם י"ל דבאשת ישראל שאומרת טמאה אני לך ברצון כיון דמפסדת כתובה אמרינן דקושטא קאמרה ולא חיישינן לענ"ב כמו שכ' התוס' בכתובות דף ס"ג דמה"ט באומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא ולא חיישינן לענ"ב משום דמפסדת כתובה וגם ממה דפריך בש"ס ה"ד אי באשת ישראל ברצון מי אית לה כתובה ולא פריך אי באשת ישראל אפילו למשנה אחרונה תהא נאמנת משום דמפסדת כתובה ג"כ אין ראיה דודאי עדיף לי' להקשות בפשיטות מפשטא דמתניתין דקתני נוטלות כתובה ועיין בשעה"מ לעיל פ"ט שעמד בזה והאריך עוד להקשות יותר דהרמב"ם עצמו לעיל בהלכות אלו פי"ד ה"ח כ' דבמאוס עלי כופין להוציא וע"כ היינו טעמי' כמ"ש התוס' בכתובות דמשום דמפסדת כתובה לא חיישינן לענ"ב וא"כ ה"ה בטמאה אני לך ברצון עוד מקשים על הרמב"ם אמאי לא תהא נאמנת בטמאה אני לך ברצון במגו שהיתה טוענת מאיס עלי כיון דגם עתה מפסדת כתובה וכמו שהקשו התוס' בכתובו' שם ויובא דבריהם להלן ואמרתי אענה אני חלקי בס"ד לתרץ כל הנ"ל וראשונה נחפשה מקום מוצא לדברי רבינו ואח"כ נחקורה לדעת החילוק בין טענת מאיס עלי לטענת טמאה אני ברצון ונשובה לתרץ מאי דלא מהימנא עכ"פ במגו דמ"ע

ב והנה ראיתי לאחד מגדולי מחברים שכ' שכדברי רבינו מבואר מירושלמי סוף נדרים באשה שאמרה הביאם פתני ולא הימנה משום חששא דענ"ב אע"ג שאמרה פתני והיינו ברצון עכ"ד אכן ראיתי בירושלמי שם שהאשה סברה שאין איסור בביאת הביאם והי' נראה מדבריה שבאה להתיר עצמה וע"כ אסרוה כי אין לחוש לענ"ב כיון שבאה להתיר עצמה ע"כ והנה לפי טענתה שהיא מותרת לבעלה יש לה כתובה וא"כ אם באנו לידוק טעמא דבאה להתיר עצמה הא אם באה לאסור עצמה לא היתה נאמנת משום דהוי אמרינן ענ"ב ג"כ לא נידוק כ"א בגוונא זה שבאה לאסור עצמה וליטול כתובה אבל היכי דמפסדת כתובה אין ראי' מן הירושלמי עוד כ' להוכיח מן הירושלמי פ"ק דסוטה על משנה דשם האומרת טמאה אני לך אינה אוכלת בתרומה ובעי בירושלמי למוקמי כמשנה ראשונה דסוף נדרים ומשני אפילו למשנה אחרונה דאינה נאמנת שאני הכא דרגלים לדבר ע"כ פי' דמיירי בקינוי וסתירה והרי שם מיירי ברצון דתוספת כתובה ואפ"ה אי לאו דרגלים לדבר לא היתה נאמנת עכ"ד ולענ"ד גם מהא לא תידוק דהנה תוכן הדברים דבש"ס סוף נדרים פליגי רבה ורב ששת למשנה אחרונה דאינה נאמנת ס"ל לר"ש דה"ה דאוכלת בתרומה ורבה ס"ל דאינה אוכלת ומקשה הירושלמי שם לר"ש וכי תימר דכמשנה ראשונה משני הכא יש רגלים לדברי וניחזי אנן אי הוי ס"ד דמקשה במתניתין דסוטה מיירי בקינא לה ונסתרה ודאי דלא הוי מקשה מידי לר"ש דהא מבואר במשנה ריש מס' סוטה דע"י קינוי וסתירה בלבד אינה אוכלת בתרומה כ"ז שלא שתתה וכי ס"ד דמשום דאודית נמי שנטמאה לא תהא נאמנת ותאכל ואיך מדמי לה למתני' דנדרים ע"כ ברור בס"ד דהמקשה הי' סובר דמיירי בסתם אשה שאמר' טמא' אני וכמתניתין דנדרים ולא ע"י קינוי וסתירה וכסיפא דשם בסוטה באו לה עדים וכו' דמיירי בסתם אשה והתרצן דחי לה דמיירי באשה סוטה נמצא דלפי סברת המקשה דמיירי דומי' דמתני' דנדרים י"ל דמיירי נמי באשת כהן ובאונס דבלא"ה מיירי באשת כהן דהא לענין אכילת תרומה קתני לה וא"כ י"ל דמיירי נמי באונס לכן אי לאו תירוצא דמשני דמיירי ע"י קינוי וסתירה דהוי רגלים לדבר לא היתה נאמנת אבל באשת ישראל ברצון בלא קינוי וסתירה ורגלים לדבר י"ל דנאמנת משום דמפסדת כתובה וא"כ ללמוד משם ד"ז לא מדברי המקשה ולא מהתרצן וכן מבואר מדברי התוס' במס' סוטה על האי מתניתין וז"ל ואי קשי' בשילהי נדרים דפליגי רבה ור"ש באומרת טא"ל דר"ש אמר דאוכלת בתרומה וכו' תירץ דהכא מיירי אחר קינוי וסתירה דרגלים לדבר ואפי' ר"ש מודה והכי מפורש לה בירושלמי עכ"ל משמע דלר"ש מתרץ לה הכי אבל לרבה מיירי בלא קינוי וסתירה וכדס"ד דהמקשה בירושלמי והרמב"ם פ"ח מהל' תרומות פסק כרבה שוב ראיתי במשנה למלך שם שעמד בזה וכ' דהמקשה ס"ד דמיירי בסתם אשה כמתני' דנדרים דאל"כ לא הוי מקשה מידי ואח"כ בחר לו דרך אחר ושוב דחה הדרך השני והניח דברי הירושלמי והתוס' בצ"ע ולענ"ד איסתבר בקמייתא דהכי הוא פירושו דהירושלמי והתוס' לכן אין מזה ראיה לדונו של רבינו כאן

ג ואשר אחזה אנכי דד"ז נכון מוצאו מהני עובדי דסוף נדרים בההוא גברא דהוי מהרזיק בביתא וכו' פרטי' נואף להוצא וערק אמר רבא ואיתתא שרי' אם איתא דעביד איסורא אירכוסי הוי מירכס וכן ההוא נואף דיתיב בבלאי בבא כו' אמר רבא אם איתא דעביד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות וכ' הר"ן שם אע"ג דאין אשה נאסרת על בעלה בעדי דבר מכוער מ"מ אי לאו הני טעמי דאירכוס כו' היה ראוי לבעל נפש לחוש לעצמו לצי"ש אמנם התוס' והרא"ש במס' יבמות דף כ"ה כתבו לתרץ דמיירי שהאשה אמרה טמאה אני לך לכן איצטרך לטעמא דמירכס ע"ש ופירש מוהרא"י בתה"ד דבריהם דאי לאו טעמא דמירכס היתה נאמנת משום שהי' רגלים לדבר ומובא ברמ"א וח"מ וב"ש סי' קט"ו ועיין בספר תולדות אדם להרמב"ן ז"ל על מס' יבמות שהביא כן משם התוס' מבואר בלשונם ממש והנה כדברים האלה כתבו התוס' בכתובות דף ס"ג והוסיפו דע"כ מיירי