תפארת מנחם על הרמב"ם קלא

סי' רפ"א סופר שאמר ס"ת שכתבתי גוילין שבה לא עבדתי לשמן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסול ס"ת ע"כ הרי שאעפ"י שמן הדין לא הי' נאמן לפסול ס"ת כיון שאין בידו מ"מ הואיל דנאמן להפסיד שכרו מהימני' לי' הכל וה"נ נ נימא כיון שנאמן לענין איסור נאמן לכל אפילו להפסיד ולהפקיע כתובתה אכן יש לחלק דשם יש הוכחה טובא מדמפסיד שכרו וגורם היזק לעצמו מה שאין כאן הכא הא דנאמן לענין איסור הוא בלא שום הוכחה רק דהדין הוא כן י"ל כדברי הפוסקים הנ"ל דלענין ממון אינו נאמן כדין ע"א בעלמא ועוד יש לחלק דשם אזלינן מספיקא לחומרא לגבי ס"ת לענין לקרות בצבור ולברך עליו והכי דייק לישנא דהש"ס התם כיון דמפסיד שכרו אימור קושטא קאמר אבל לענין להפסיד ממון בעינן נאמנות מבורר

והנה הקשיתי דברי הרמב"ן ז"ל אהדדי דהר"ן בקידושין פרק האומר כתב משמו אהא דאיתא במס' סנהדרין דף ל' מי שבא ואמר ראיתי אביכן שהטמין מעות ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין זה הכלל כל שבידו לבטלן דבריו קיימין והקשה הא מע"ש הוי איסורא וקי"ל ע"א נאמן באיסורין אפי' אינו בידו ותי' בשם הרמב"ן ז"ל דמע"ש נמי אפוקי ממונא הוא שמוציא ממון מרשות הדיוט לרשות גבוה וע"א אינו נאמן כ"א באיסורא גרידא ואפילו יש נפקותא לענין איסור אפ"ה אינו נאמן כל שיש בו משום הוצאת ממון מרשות לרשות עכ"ד והוא לכאורה היפך ממה שכתבו כאן משמו

ונראה לתרץ דהתם אנו דנין על שני העדיות דהיינו איסורא וממונא ביחד ובדבור אחד שאומר של מע"ש הם נ"מ לאיסורא וממונא לכן ס"ל להרמב"ן כיון שאינו נאמן לענין ממון גם לאיסורא אינו נאמן והכא מיירי בכגון שהכרי והכתם עדיין לפנינו ובכתם עדיין לא ספרה ז' נקיים וא"כ בתחלה אנו דנין על הכרי ועל הכתם להבא ובזה נאמן החכם כיון שהיא אומרת בשמו ולא שייך לומר כיון שאינו נאמן לענין ממון להפסידה כתובתה לא יהא נאמן גם לענין הכרי והכתם דהא זה ענין עדות בפ"ע על להבא ונוגע ג"כ לאנשים אחרים זולתה ומאחר שעל כרחך מהימנינן לה לענין איסור ממילא נמשך מזה סהדותא שהאכילתו שאינו מעושר ואינו יכול הבעל עוד לסמוך עליה לכן הדין שתפסיד כתובתה והיינו כיון שכבר האמינוהו לענין איסור וכה"ג כ' הרמב"ם בפט"ז מהל' סנהדרין ועוד במקומות אחרים וז"ל א"צ שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א הוחזק כגון אמר ע"א חלב כליות הוא זה וכו' ואכל בעדים אחר שהתרו בו לוקה ע"כ והיינו כיון שכבר הוחזק הנאמנות של העד לענין איסור מהימנינן ליה נמי למה שנמשך אח"כ לענין מלקות וה"נ דכוותי' [ואע"ג דמבואר שם מן דברי הרמב"ם דאם בא העד שאמר חלב הוא לאחר שאכל אינו לוקה י"ל משום דאז דנין תיכף על המלקות ומיירי בשאין שם עוד מחלב זה ועוד י"ל משום דהי' בשעת אכילה התראת ספק] וכעין זה מצאנו ג"כ בע"א דאינו קם לענין ממון וקם לשבועה וקימ"ל דאם אין הלה יכול לישבע משלם ממון והיינו משום דאנו דנין תחלה על השבועה והא דמשלם אח"כ נמשך ממילא [והא דכ' הרא"ש בפ"ק דב"מ דעד המסייע אינו פוטר ממשואיל"מ מובא בש"ך סי' ע"ב וסי' פ"ז וקשה הא ע"א כי אתא לפטור משבועה קאתי והפטור ממון נמשך ממילא עי' בקצה"ח שעמד בזה ויש ליישב והארכתי בזה במ"א]

ועוד נלענ"ד לתרץ דברי הרמב"ן שלא יהיו סותרים אהדדי עפ"י מש"כ בתשובות הר"ן סי' ל"ד דע"א באיסורין אם אמר חוץ לב"ד חוזר ומגיד ונאמן לומר טעיתי או מבודה הייתי והוא מן התוספתא ספ"ו דסנהדרין וא"כ י"ל דהכא מיירי שאומרת שהחכם אמר לה שתיקן הכרי ולא שאמרה שראתה בעיניה שתיקן דומיא דטיהר לי את הכתם דאין סמיכתה כ"א אדיבורו דאל"כ גם הרמב"ם מודה דהחכם אינו נאמן יותר ממנה כיון שאומרת שראתה בעצמה ועיין באה"ע סי' קט"ו בח"מ שם ולכן נאמן החכם במגו שהיה אומר מבודה הייתי ולכן נאמן ג"כ לענין להפסידה כתובתה מטעם מגו וגם התם לענין מעשר שני אמרינן דאם בשדה דבריו קיימין משום דבידו ליטלן ואין לומר דהא דבידו עדיף ממגו כמש"כ הרא"ש בפ"ק דגיטין דהא כתבו התוס' בסנהדרין דף ל' שם דהא דבבית אינו נאמן אע"ג דאית ליה מגו דאי בעי שתיק משום דאי היה שתיק לא היה יודע כלל מהמעות עיי"ש ש מוכח מדבריו דבמגו נאמן

ועוד י"ל ע"פ מש"כ בשיטה מקובצת בשם הריטב"א בטעמו של הרמב"ן דכיון דהאשה סמכה עצמה מתחלה ומעיקרא עליו הימנה אותו עילוה עכ"ד ולכן נאמן ג"כ להפסידה כתובתה אע"ג דבעלמא בעינן לענין ממון שני עדים דומיא דשליש דנאמן לענין ממון וכן לענין גיטין במס' גיטין דף ס"ג בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין כו' דאע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים והטעם דהימני' עלי' וה"ה הכא משא"כ בהך דמעשר שני והנה הרשב"א והר"ן קיימו בשיטת הרמב"ן וכן הריטב"א ז"ל והרא"ש בפרק ש"ה וכן נראה דעת רבינו הרמב"ם כאן שכ' וז"ל והאיך נודע הדבר הזה כגון וכו' ואמר להד"מ ע"כ ולא הזכיר כלל עדים לכן תמי' על המחבר באה"ע סי' קט"ו שהשמיט דעת כל הפוסקים הנ"ל ועיין בח"מ ובב"ש שם

וראיתי בקצות החשן סי' כ"ג שהקשה לפי"ד הרמב"ן ז"ל דנאמן להפסידה כתובתה מהא דאיתא במס' קידושין דף ע"ב ובטוש"ע ח"מ שם דנאמן הדיין לומר לזה זכיתי וכו' בד"א כשעומדין לפניו אבל כשנסתלקו מלפניו אינו נאמן ואמאי לא יהא נאמן הא הבע"ד אומר משמו ויהיה נאמן הדיין להכחישו. ותי' דבאמת נאמן לומר לזה לא זכיתי כיון שמכחישו אך שאינו נאמן לומר זכיתי לחבירו והוליד מזה דין חדש עי"ש אכן לפי מה שנתבאר דהכא נאמן לענין ממון כיון שכבר הוחזק נאמנותו לענין איסור משא"כ התם דעיקר נאמנותו לענין ממון אינו נאמן יותר מע"א דעלמ' וגם לפי טעם השני שכתבתי דהכא נאמן משום מגו ג"כ ניחא דהתם כשנסתלקו מלפניו לית ליה מגו דכשעומדים לפניו נאמן משום מגו כמש"כ התוס' התם וגם לפי מ"ש בשם הריטב"א דטעמו של הרמב"ן כיון דהימני' עילוה והיינו כדיני' דשליש דנאמן משום מגו או כיון דבידו כמבואר בח"מ סימן נ"ו ואחרונים וכ"ז לא שייך כשנסתלקו מלפניו

הלכה טו כיצד היא יוצאה משום ש"ר כגון שהיו עדים שעשתה דבר מכוער וכו' אם רצה הבעל להוציא' תצא שלא בכתובה ע"כ במס' יבמות דף כ"ד רוכל יוצא ואשה חוגרת סינר וכו' תצא ודעת רש"י והשאלתות דתצא מבעלה אכן בתוספות בשם ר"ת ור"י הקשו דהא אין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה ועוד קושיות רבות לכן פירשו דתצא מרוכל קאמר דלאחר שנתגרשה או מת בעלה אסורה על הרוכל אבל מן הבעל לא תצא. וראיתי בהגהות מיימוני שכ' על מ"ש רבינו אם רצה הבעל להוציאה וכו' דכן פירש"י אמנם כל הפוסקים הביאו בשם רש"י דתצא מבעלה וחייב להוציאה כמ"ש השאילתות אכן בדעת רבינו העלה בתשובות מהר"ם לובלין סי' פ' דמפרש תצא מבעלה כפירש"י אך כדי שלא תקשי כל הנך קושיות שהקשו הר"ת והר"י לכן שיכל את ידיו לפרש דאם רצה מוציא בלא כתובה אבל אין ב"ד מחייבין אותו להוציאה ובזה מתורצים כל הקושיות ובס' אבני מילואים הביא בשם בעל העיטור שכ' בדיני מרד וז"ל ואם אין שם אלא עדי כיעור לחוד אין כח לכופו לגרש ודוקא בעל מפיק בעדי דבר מכוער אבל ב"ד לא מפקי אלא בעדי טומאה ע"כ והיינו כשיטת רבינו

הלכה יז מי שראה אשתו שזינתה או שאמרה לו אחת מקרובותיה וכו' שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם וכו' חייב להוציא ויתן כתובה לפיכך משביעה בנק"ח שלא זינתה וכו' אם ראה אותה בעצמו אבל בדברי אחר א"י להשביעה ע"כ. וקשיא לי כיון דחושדין אותה שזינת' האיך משביעין אותה והא אם חשודה על הזנות ודאי חשודה על השבועה כדמקשינן בריש ב"מ נימא מגו דחשוד אממונא וכו' והתירוצים דשם לא שייך כאן שוב ראיתי בתומים סי' פ"ז שעמד בזה ועיקר תירוצו אע"ג דחשודה לעבור על לא תנאף משום חימוד זנות מ"מ לא תעבור על השבועה דליכא חימוד זנות כ"א חימוד ממון וע"ז אינה חשודה ע"כ ותמהתי הא קימ"ל דבכל עבירה שיש בה מלקות פסול לעדות וכל הפסול לעדות פסול לשבועה כמבואר בח"מ סי' ל"ד וסי' צ"ב וגם אין לתרץ דמ"מ מ אינה חשודה למיעבד תרתי דהיינו לומר שלא זינתה ולהכשיל בעלה וגם לישבע לשקר והא דגזלן חשוד על שבועה וגם לגזול דהוי תרתי היינו משום דאיסור גזל כבר עבר וקל הוא אצלו עיין בתוס' ב"מ דף ה' במ"ש בשם הרר"י החסיד ז"ל אכן ז"א חדא דקימ"ל החשוד על הדבר אינו נאמן עליו אפילו בשבועה כמ"ש הרמב"ן בתשו' ומובא בש"ע יו"ד סי' קי"ט וכ' הש"ך שם דכ"ש דאינו נאמן בשבועה על דבר הקל ממה שכבר עבר והכא נמי להכשיל בעלה באיסור סוטה הוא קל מלא תנאף שהוא לאו שיש בו מיתה ואיסור סוטה אינו כ"א עשה ע' במשנה למלך פ"א מהלכות אלו: ועוד דהא לבעלה לא תועיל השבועה ותשאר באיסורה דשוי' אנפשי' וא"כ אין כאן שבועה