תפארת מנחם על הרמב"ם קל

וסיים ומדר"מ נשמע לרבנן עכ"ל הנה בירושלמי שלפנינו אין לשון זה ועכ"פ האי אפי' בכרם הוא מס' דאיך שייר לר"מ לשון אפילו וכו' הא ר"מ ס"ל כאן דדינם כתלושין וא"כ בכרם העומד ליבצר פשיטא דהכי הוא ע"כ צ"ל כי קאמר ר"מ בכרם העומד ליבצר וכו' והיינו דר"מ לשיטתו דס"ל בעלמא דעומדין ליבצר כבצורין דמי וע"ז קאמר הרא"ש דמדר"מ נשמע לרבנן דגם בעומדין ליבצר כמחוברין והם של בעל כמ"ש בשם הרבינו יונה ז"ל אע"ג דבעלמא כבצורין הן אכן לפי נוסחא זו לא יתפרש הלשון של ר"מ במשנה ע"ד שכתבתי אך כ"כ שיש בידינו ת"ל פירושים נכונים ואנקוט חדא והיה לבאר לשון רש"י במתניתן דף ע"ט ד"ה שמין אותה וכו' וז"ל דקסבר מה שגדל ברשותו הוי פירות ומה שלא גדל ברשותו הוי קרן לפיכך מה שדמי הקרקע יקרים עכשיו בשביל תבואה צריך ליתן לה ויקנה מהם קרקע ע"כ. ולכאורה מ"ש מה שגדל ברשותו הוי פירות ר"ל אם נפלו לה קרקעות ואחר זמן גדל בהן פירות ברשותו. אכן לפי זה הוא שפת יתר לכן נראה דכוונתו אהאי דינא דמתני' דנפלו לה פירות מחוברין דקסבר ר"מ דילקח בהן קרקע היינו דוקא בפירות של שעת נפילה אבל מה שניתוספו וגדלו אח"כ ברשותו הם פירות והרי הן שלו וכך הוא שורת הדין והיינו דדייק בלישני' מה שדמי הקרקע יקרים עכשיו בשביל תבואה הוי קרן ר"ל מה שיקרים עכשיו דוקא. ומצאתי און לי בשיטה מקובצת בשם רש"י במהדורא קמא וז"ל שמין כמה היא יפה בפירות "עכשיו כשנפלו "לה וכו' ילקח בהן קרקע באותו שבח שבפירות שיש עכשיו וכו' ומה שמשביחין הפירות מכאן ואילך הרי הם של בעל ואוכל בפירות שלו דפירות נינהו כיון דאיכא קרנא לבר מפירות עכ"ל וזה מבואר להדיח כמ"ש וזה ג"כ כוונת רש"י שלפנינו אלא שקיצר כדרכו בקודש אמנם הא דאיכפל להשמיענו זה כוונתו רצויה לתרץ אריכות לשון המשנה התמוה מאד דהו"ל למיתני בקיצור ר"מ אומר ילקח בהם קרקע אלא דאי הוי תני הכי הו"א דבכל הפירות ילקח קרקע אפילו במה שהשביחו וגדלו אח"כ ברשותו דבתר תחלת גידולו אזלינן לכן קאמר שמין אותה כמה היא יפה בלא פירות דמהאי לישנא וגם מיתורא שמעי' דאין שמין רק מה שהפירות שוין בשעת נפילה. וגם בשם מוהרי"ט כ' בש"מ שם דדוקא מה שגדלו כבר קודם הנפילה שמין אבל מה שיגדלו וישבחו אח"כ ברשותו הם של בעל וראיתי בהפלאה שכ' במשנה להיפך דלר"מ גם הפירות שיגדלו ויתוספו אח"כ הם של האשה אכן נעלם אז מעין הבדולח דברי הש"מ בשם רש"י במ"ק ובשם מוהרי"ט ע"כ לא שת לבו הרחב לבאר לשון רש"י שלפנינו ע"ד שכתבנו

פכ"ג הלכה ג התנה עמה שלא יאכל פירות נכסי' ה"ז אינו אוכל פירותיהן אבל מוכרין את פירותיהן ולוקחין בהן קרקע והוא אוכל פירותי' שלא סילק עצמו אלא מפירות נכסים אלו בלבד ע"כ וכ"כ הה"מ דמה דמשמע מדברי הרמב"ם דכופין אותה שתשייר הפירות וילקח בהן קרקע סמך עצמו על התוספתא ועל הירושלמי, וכ"כ הכ"מ בשם הרא"ש אכן הרא"ש סיים וז"ל ונראה דהירושלמי פליג אגמרא דילן בפרק חזקת הבתים דף נ"א דאם נתן לה מתנה אינו אוכל פירות הילכך לפום גמרא דילן לא אמרינן מוכר פירות וילקח בהן קרקע אא"כ שיירה ולקחה בהן קרקע עכ"ל ולפי"ז עדיין התמיה קיימת על רבינו כיון דקימ"ל בנותן מתנה לאשתו אינו אוכל פירות וכ"פ הרמב"ם עצמו לעיל פכ"ב הלכה ל"א ואמאי פסק כאן במסלק עצמו מפירות דאוכל פירותיהן וכופין אותה שתלקח בהן קרקע ובעניותי לא מצאתי מי שעמד בזה. אכן לפיענ"ד למדתי תי' ע"ז מלשון רבינו עצמו במה שסיים שלא סילק עצמו אלא מפירות נכסים אלו והוא דלא דמי לנותן מתנה לאשתו שהמתנה עצמה הוא בעולם וכיון שנותן לה נסתלק מפירותי' של אותה שדה שנתן לה אבל במסלק עצמו מפירות שהפירות אינם עדיין בעולם הוי ג"כ כנותן לה מתנה שדה זו שלא יאכל מפירותי אבל מפירי הפירות לא סילק עצמו והיינו שכ' שלא סולק עצמו אלא מפירות נכסים אלו ר"ל שישמן בעולם שלא יאכל פירותיהן אבל הפירות מנכסים אלו כשיבואו לעולם הרי הם נכסים אחרים ולא סילק עצמו מפירותיהן כן נ"ל נכון בישוב דברי רבינו ר ולשונו ועיין ברמ"א סי' צ"ד בשם מוהרי"ק ודוק

ועפי"ז יש לישב דברי הטור בסי' צ"ב וז"ל כתב לה דו"ד אין לי בנכסיך ובפירותיהן וכו אינו אוכל פירות ואם לא הזכיר פירות אלא דו"ד אין לי בנכסייך אוכל פירות ואם מכרה ונתנה קיים ע"כ וכ' הב"י דמשמע מלשונו דבבבא ראשונה מכרה בטל והקשה דאמאי כיון דאמר מנכסייך וכי משום דאמר ג"כ מפירותיהן גרע. ועיין בב"ש ס"ק י"ב שכ' דהא דכ' לה בנכסייך היינו ג"כ לענין הפירות כמו שדה לפירותי' דבלא"ה לא היה יכול להסתלק מן הפיר' משום דהוי דבר שלא בא לעולם ע"כ וצ"ע דהא סילוק מהני בדשב"ל כמו שכ' כל הפוסקים אכן לפי מש"כ לעיל י"ל דהא דכולה בנכסייך לא כתב כן לענין מכירה ונתינה רק לגלות דעתו שאינו מסלק עצמו רק מנכסים אלו שישנן בעולם שלא יאכל פירותיהן ולא מפירי הפירות שהם נכסים אחרים וא"ש ועפי"ז יש לתרץ ג"כ מה שהקשה המהרש"א במכילתין דף נ' על הטור הנ"ל מהא דכ' הרא"ש בשמעתין להיפך וז"ל וכן בבבא מציעתא לא חזר ושנה שאם מכרה ונתנה קיים לפי שגם ברבא ראשונה הדין כן הרי מבואר בדברי הרא"ש דגם במציעתא דהיינו במסלק עצמו מפירות הדין כן דמכרה קיים אכן לפי מש"כ בטעמו של הטור דאמרינן הא דכתב לה בנכסייך כדי לגלות דעתו שאינו מסתלק מפירי הפירות וכ"ז לר' יהודא דקי"ל כוותי' דאוכל פירי פירות אבל הרא"ש קאי התם בלישני' דת"ק דס"ל דאינו אוכל פירי פירות על כרחך הא דכ' בנכסייך לענין מכירה ונתינה כתב כן וע"כ הוצרך לומר דלא חזר ושנה משום דסמך על בבא ראשונה ונמצא לדידן דקי"ל כר"י י"ל דמודה הרא"ש בדינו של הטור ודוק

הלכה יח אם קנו מידן או שחייב עצמו בשטר ה"ז כבע"ב וכו' ברא"ש מביא בשם ירושלמי דלאו כבעל חוב ממש דאם מתה אינו משלם ליורשיה והגאון בספר הפלאה בקו"א סי' קי"ד הביא שנשאל מחכם אחד דאמאי הוצרך הרא"ש להביא מן הירושלמי הא כן הוא להדיא בש"ס דילן במס' בבא בתרא ריש פ' מי שמת דאיתא שם בת אשתו מאי שתמעט בנכסים כיון דכי אינסבא אית לה וכו' או דלמא כיון דכי מתה לית לה לא תמעט ע"כ ועוד מה שתי' ועיין בספר אבני מילואים שדחה תירוצו ולענ"ד נראה לתרץ עפ"י מ"ש הרשב"א בתשו' מובא בש"ך ח"מ סי' ע"ב ס"ק קס"ב וז"ל ובהדיא שנינו הפוסק לזון את בת אשתו ניזונית מנכסים משועבדי' אעפ"י שהמזונות דבר יום ביומו נתחייב בהם [ור"ל א"כ קדם קנית הלקוחות לשעבוד וחיוב המזונות] אלא שהשעבוד חל עליו משעה שקיבל עליו המזונות עכ"ל וע"ש בש"ך שהביא ראי' לזה למי שהלוה לעכו"ם ברבית על משכון שתיכף מזמן ההלואה נתחייב בכל הרבית וע"ש שכ' לחלק דזה דוקא בהלוה לזמן קצוב אז אמרינן דבשעת הלואה נתחייב בכל הרבית שיעלה עד הזמן אבל אם לא קצב זמן אין החיוב מזמן ההלואה כ"א דבר יום ביומו עכ"ד וא"כ לפ"ז ז ה"ה בפוסק לזון בת אשתו וא"כ אין ראי' מש"ס דב"ב די"ל דמיירי בנתחייב לזון בת אשתו בלא זמן קצוב כלל או שכתב לה כל זמן שאת עמי ואז אין החיוב כ"א דבר יום ביומו ולכן אם מתה לית לה אבל בפוסק לזון לזמן קצוב דכל החיוב והשעבוד חל עליו משעת החיוב עד הזמן שצב כמ"ש הרשב"א ז"ל לומר דאם מתה משלם ליורשיה והוי כב"ח ממש ע"כ טובא שמעינן מהירושלמי דקאי על המשנה דריש פ' הנושא דמיירי להדיא בחמש שנים שהוא זמן קצוב ואפילו הכי אם מתה אינו משלם ליורשיה דלא נתחייב ע"ד כן ודוק [וא"ל אי ס"ד דש"ס ב"ב מיירי בלא קצב זמן א"כ אמאי אי אינסבא אית לה הא אינה צריכה וכמ"ש הגאון ח"צ בהגהת הט"ז ח"מ סי' ס' דבלא"ה דברי הח"צ אינו מוכרחים עיימ"ש בהפלאה שם אכן בהפלאה שבא לתרץ קושי' ה מכח ד' הח"צ שפיר תמה עליו בספר אבני מלואים ועיין והבן]: פרק כד הלכה יא ופלוני החכם טיהר לי את הכתם וכו' שאל אותו' פלני ואמר להד"מ ע"כ הרא"ש בפ' המדיר הביא מן הירושלמי וכולהו בעדים וכו' דאין המתקן נאמן לומר לא תקנתי לה את הכרי אם היא מכחישתו ומלתא דמיסתבר הוא היאך יפקיע ממונה בעד אחד אלא עדים צריך שאמרה פלוני תיקן באותה שעה והעידו עדים שבאותה שעה לא אותו פלוני בעיר עכ"ל אכן במס' שבועות פ' שבועת העדות כ' ב הרמב"ן ז"ל וז"ל דכל עד מפי עד אם הראשון כפר אין השני האומר משמו נאמן והביא ראי' מהאי דאמרינן בכתובות פלוני חכם טיהר את הכתם ואזיל ושיילוה ואשתכח שיקרא אלמא כיון דאמר בשם פלוני ושיילוה ואשתכח דשיקרא הוא לא מהימנא ע"כ ועיין בב"י ביו"ד סי' קפ"ו מ"ש לתרץ דברי הרא"ש שנראים כסותרים זא"ז והנה מסתימת לשון רבינו הרמב"ם כאן נראה דס"ל כהרמב"ן ז"ל דאותו חכם להכחישה ולהפסיד כתובתה וכ"כ הב"ש בסי' קט"ו ולכאורה יש להביא ראי' לדעת הרמב"ן מהא דאיתא בגיטין דף נ"ד ובטוש"ע יו"ד