תפארת מנחם על הרמב"ם קכט

פי"ח הלכה ו מתה האלמנה יורשי הבעל חייבין בקבורתה וכו' והראב"ד השיג וז"ל וכי מפני שלא נשבעה קרא ליורשי הבעל יורשי כתובתה והלא הם אומרים שכבר נפרעת מכתובתה ע"כ ועיין בהה"מ ולכאורה אפשר לומר דאע"ג דכשמתה ולא נשבעה אין יורשיה גובין כתובתה היינו משום דאין אדם מוריש שובעה לבניו אבל לגבי עצמה לצורך קבורתה לא שייך זה ולדעת הפוסקים דחשוד גובה בשטר מן נכסי יתומים בלא שבועה אע"ג שאינו יכול לישבע מוקמינין השטר בחזקתו וה"ה לגבי עצמה לענין קבורה כשמתה וא"י לישבע אכן איפכא קחזינן דהרמב"ם עצמו דעתו בפ"א מהל' טוען דחשוד אינו גובה מיתמי והראב"ד השיג עליו שם וס"ל דגובה מן יתמי בלא שבועה ועיין בח"מ סי' י"ב סעיף י"א ולכן לדעת הראב"ד צריך לחלק דחשוד שאני שלא חל עליו שבועה מעולם משא"כ כשמתה כבר חל עלי' שבועה בחיי' וכן חילק הר"ן בסוף פרק כל הנשבעין. ועיין בש"ך סימן צ"ב ס"ק הלכה יט אלמנה שבאה לב"ד לתבוע מזונות וכו' ורבותי הורו שאין לה מזונות עד שתשבע שה"ז באה ליפרע מנכסי יתומים ולא תפרע אלא בשבועה ע"כ והראב"ד השיג וז"ל והלא מה שאמרו תשבע לבסוף ולא תשבע בתחלה העמידוה בששמעו בו שמת והיינו אלמנה ע"כ. והה"מ כ' ואין זה קושיא דשמואל הוא שהעמידוה בששמעו בו שמת והיינו אלמנה ואין הלכה כמותו ולרב דקימ"ל כוותיה משנתנו בהלך למה"י עכת"ד. אמנם כוונת הראב"ד מבוארת עפי' דברי הרא"ש והר"ן כיון דלשמואל דס"ל אין פוסקין מזונות לא"א בהלך למה"י ואפ"ה לדידיה בששמעו שמת גובה בלא שבועה מכ"ש לרב דמקיל וס"ל פוסקין בהלך למה"י ואיך שייך דליפלוגי בסברות הפוכות ועיין במשנה למלך ועיין בשעה"מ לעיל פי"ב הלכה ט"ז מ"ש ליישב דברי רבינו מאין הוציא כן ועיין בפני יהושיע מה שתי' השגות הראב"ד בט"ט. ולענ"ד אפשר לתרץ דהנה הרמב"ם ביאר טעמו כיון שבאה ליפרע מנכסי יתמי לא תפרע אלא בשבועה משא"כ כ בהלך למה"י ולפי"ז ז י"ל דשמואל מודה ג"כ בשמעו בו שמת בשני עדים דהדין הוא דמורידין היתומים לנכסים ואז הוי דינו כבאה ליפרע מנכסי יתומים והא דמוקי שמואל למתניתן בשמעו בו שמת היינו בעד אחד דאין היורשים יורדין לנחלה על פיו כדאיתא בשמעתין ובמס' יבמות דף קט"ז וכן פסק בש"ע ח"מ סי' רפ"ד וא"כ הוי כמו בחיי הבעל לכן תשבע לבסוף ולא בתחלה אלא כיון דאי בעי למינסבא מצי מינסבא מזוני נמי יהבינן לה כדאמרינן בסוגיין ומ"מ לענין שבועה הוי כמו בחיי הבעל ואפי' לפי מ"ש התוס' דשמעו בו שמת משמע בשני עדים מ"מ לפי מה דמסיק הש"ס לאוקמי מתני' דפ' נערה בשמעו שמת בע"א מוקי נמי מתניתן דידן בע"א כי היכי דלא ניפוק מדינא דאין נפרעין מנכסי תומים אלא בשבועה ועפי"ז אפשר ג"כ לתרץ קושית הרמב"ן שהביא הר"ן מסוגיא דגיטין דף ל"ה די"ל דשם מיירי נמי בע"א וא"ש

פי"ט הלכה ח היה נשוי שתי נשים והיה לו בנים מהן ומת ואח"כ מתו הנשים וכו' ואם לא שבעו חולקין הבנים הכל בשוה לפי שאין לאלמנה כתובה עד ותשבע ע"כ וכ' הה"מ שכן הוא בש"ס פ' כ"ה דף מ"ח הנה דין זה הוא רישא דמתניתן בריש פ' מי שהיה נשוי ובסיפא קתני נשא את הראשונה ומתה ונשא שניה ומת הוא שניה ויורשיו קודמין יורשי הראשונה ע"כ ובש"ס פ' כ"ה שם מקשה לרב ושמואל דס"ל אין אדם מושל"ב מסיפא הנ"ל ומשני כשנשבע ודין זה דסיפא כ' בינו לעיל הלכה ז' וכדמוקים לה בש"ס הנ"ל אבל מרישא לא מקשה ש"ס התם ועיין בפ"י ובהפלאה שעמדו בזה ומה שתירצו ולענ"ד ראה לתרץ משום דברישא י"ל דמיירי בפטרה משבועה והאמינה בפירוש גם נגד יורשיו וכרבנן דפליגי על אבא שאול וס"ל דנאמנות מפורש נגד יורשים מהני אבל בסיפא דיורשי הראשונה באים מכח כתובת בנין דוכרין י"ל דכ"ע מודו דלא מהני נאמנות נגד היורשים כמו דקימ"ל דלא מהני נאמנות נגד לקוחות והיינו כיון דכבר תקנו ב"ד שיירשו כתובת אמן לאו כל כמיניה דליהמנה עלייהו. אמנם א דלא משני הש"ס התם לשאר פירכי דמיירי בהאמינה נגד יורשיו חזי אנן הנה בהא דפרוך ממתניתן דפרק הכותב דקתני אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה התם מיירי להדיח בהאמינה רק נגדו ולא נגד יורשיו [ועיין מש"כ לעיל פרק ט"ז הלכה י"ב] ובהא פריך התם ממתניתן דפרק מי שהיה נשוי יורשיו מזכירין כתובתה עד כ"ה שנים י"ל דלא מצי לאוקמי בהאמינה לפי דעת הרמב"ן מובא ברמ"א ח"מ סי' פ"ב סעיף י"א דנאמנות לא מהני נגד טענת מחילה ולפי מה שפסק הרמב"ם לעיל בפי"ז דאלמנה צריכה לישבע ג"כ שלא מחלה כתובתה א"כ גם בהאמינה עדיין עליו שבועה שלא מחלה ולרב ושמואל נימא דא"א מושל"ב ואפי' אם כתב לה בפירוש נאמנות גם נגד טענת מחילה מ"מ טענינן ליתמי דילמא מחלה גם תנאי זה דנאמנות כמ"ש הט"ז בסי' פ"ב שם. אבל בבא דרישא דמשנתינו הנ"ל שפיר י"ל דמיירי בהאמינה וא"ל דמ"מ צריכה שבועה שלא מחלה די"ל דמיירי ששטר כתובה יוצא מת"י וכדעת הפוסקים דבתפיס שטרא לא מהני מחילה וצריך קנין עיין בח"מ סי' רמ"א ועיין מש"כ לעיל סוף פי"ז] ואע"ג דעדיין יש לטעון שמא מחלה הקנין אכן טעמייהו דהפוסקים הנ"ל כיון דחזינן דלא מיהדר השטר לא מחל בלב שלם כמ"ש הבה"ע מובא בש"ך ח"מ סי' כ"ו ס"ק ע"ד א"כ מכ"ש היכי דלא ידעינן דמחל דאין לטעון כן ליתמי וי"ל אפי' להפוסקים דגם בנקיט שטרא מהני מחילה היינו אי מחל אבל לטעון ליתמי לא דהוי מילתא דלא שכיחא דתמחול ולא תחזיר השטר ובלא"ה מחילה מילתא דלא שכיחא הוא ומחילה בלא חזרת השטר הוי מילתא דלא שכיחא כלל ולא טענינן ליתמי אבל במשנה דיורשים מוכירין כתובתה עד כ"ה שנים אמרינן בפירוש בש"ס במכילתין דף ק"ד בשאין שטר כתובה יוצא מת"י דכששטר כתובה יוצא מת"י גובה לעולם לכן לא מצי לשנויי דמיירי בהאמינה דאכתי איכא שבועה שלא מחלה

אמנם לדעת רבינו הרמב"ם לעיל פט"ז דטענינן ליתמי טענת מחילה אפילו כששטר כתובה יוצא מת"י הדרא הקושיא אמאי לא פריך מרישא ואי משום די"ל דאיירי שהאמינה הא אכתי איכא טענת מחילה: ואפשר לתרץ בא"א דרישא י"ל דמיירי שהראשונה מתה בחיי השניה ולא היתה אז כבאה לגבות מנכסי יתומים ואי משום שכבר נתחייבה שבועה נגד השניה ולכאורה לרב ושמואל גם בכה"ג ס"ל אין אדם מושל"ב י"ל עפ"י מ"ש רש"י והר"ן במשנה זו הראשונה נשבעת לשניה אם שניה טוענת השבעי לי והיינו דס"ל דב"ח מוקדם נגד ב"ח מאוחר א"צ לישבע אלא טוען השבע לי ואין ב"ד טוענין עבורו כמ"ש הב"ש בסי' צ"ו ובשבועה שצריך לטענה ל"א א"א מושל"כ גם לרב ושמואל ולפי"ז מש"כ כ רבינו כאן דאם מתו הנשים וכו' אם לא נשבעו חולקין בשוה מיירי במתה השניה בחיי הראשונה דאז כבר נתחייבה הראשונה שבועה ליורשי השניה אבל אם מתה הראשונה בחיי השניה הוי כמו מת מלוה בחיי לוה דיורשיו גובין בשבועה וה"נ יורשי הראשונה גובין כתובת אמן בשבועה וע' בתוי"ט בפ"י מ"ה בד"ה הראשונה נשבעת לשניה ועיין בהפלאה שכ' לתרץ קושית התוי"ט דרש"י והר"ן כ"כ למ"ד נגד יתומים גדולים א"צ לישבע אא"כ טוענים וה"ה נגד ב"ח מאוחר עי"ש ומ"מ גם לפי"ד יש לתרץ כנ"ל דמצי לאוקמי כמ"ד זה אך לדידן לדינא לא יהיה עוד נ"מ ודוק]

פרק כב הלכה כד נפלו לה פירות מחוברין לקרקע הרי אלו של בעל תלושין מן הקרקע שלה וכו' וכ' הרא"ש בשם רבינו יונה ז"ל דחכמים דפליגי על ר"מ ס"ל דפירות מחוברין אע"ג שאין צריכין עוד לקרקע וקימ"ל בכל מקום דפירות העומדין ליקצר ולתלוש כתלושין דמי שאני הכא דאכילת פירות תקנת חכמים וכן תיקנו פירות הנלקטין תחתיו שלו ואין דינם כנפלו לה תלושין ע"כ והנראה דמש"ה קתני במתני' בלישנא דר"מ שמין אותה כמה היא יפה בפירות וכמה היא יפה בלא פירות ומותר ילקח בהם קרקע וכו' ואמאי כל האריכות לשון ובקיצור הו"ל ר"מ אומר ילקח בהם קרקע משום דאי תני הכי הו"א דגם ר"מ לא פליג כ"א בעומדין לתלוש ואזיל לשיטתו דס"ל פירות העומדין ליבצר כבצורין דמי כדאיתא במס' שבועות דף מ"ג אמנם באמת ס"ל דאפי' פירות הצריכים לקרקע דינם בזה כתלושין ושמין אותה וילקח בהם קרקע ומבואר כן להדיא בירושלמי דאפי' כשעדיין שחת קאמר ר"מ שמין לכן נקיט במתניתן האי לישנא שמין כמה היא יפה בלא פירות וכמה היא יפה בפירות כי היכי דלישתמע דמיירי בפירות הצריכים לקרקע ולכן אין להם שומא מפני עצמם כ"א עם הקרקע ביחד והמעיין בירושלמי יראה שדברי נכונים בביאור לשון המשנה: ובחי' למשניות הארכתי בביאור לשון המשנה ואכ"מ מ כי אנן קיימ"ל כחכמים אך נ"מ עכ"פ במש"כ בשם הרא"ש ז ל דלחכמים אפילו בעומדים לתלוש הן של בעל. והרא"ש הביא בשם הירושלמי וז"ל כי קאמר ר"מ אפילו בכרם העומד ליבצור וקמה העומדת ליקצר