תפארת מנחם על הרמב"ם קכו

זה אסור ולכן לא כתבו

פט"ז הלכה יב מתה האלמנה קודם שתשבע אין יורשיה יורשין מכתובתה כלום שאין לה כתובה עד שתשבע ע"כ בש"ס פ' כל הנשבעין ומבואר מש"ס שם דאפי' היה לה נאמנת נגד הבעל מ"מ כיון שמת הבעל בחייה ונתחייבה שבועה ליורשים אין אדם מוריש שבועה לבניו ואין יורשים גובים כלום והיינו ממה דפרכינן התם על רב ושמואל ממתני' דפ' הכותב נדר ושבועה אין לי עליך וכו' א"י להשביעה אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשי' ומשני לצדדין קתני אותה באלמנה ויורשיה בגרושה ופי' דבאלמנה שכבר נתחייבה שבועה ליורשי הבעל שוב אם מתה אח"כ אין יורשיה גובין עוד ואך בגרושה ומתה בחיי המגרש דהיינו מת מלוה בחיי לוה ואח"כ מת המגרש אז גובין יורשי' מיורשי הבעל בשבועה ע"כ סוגיות הש"ס ולכן תמהתי מאד על פירש"י בכתובות במתני' שם שפי' וז"ל אבל יורשיו משביעין אותה אם נתאלמנה והיא או יורשיה נפרעין מן היתומים צריכים שבועה שהרי לא פטרן אלא ממנו אם תגבה כתובתה בחייו עכ"ל שפי' לכולה בנתאלמנה והא בנתאלמנה אין יורשי' גובין כלום דא"א מושל"ב ופירושו כאן הוא נגד הש"ס דפ' כל הנשבעין ולא ראיתי מי שהרגיש בזה רק ראיתי להתוי"ט שם שהקשה הא א"א מושל"ב ושכ"כ הטור אה"ע סי' צ"ח ועדיפא הו"ל לאקשויי מש"ס הנ"ל

ואפשר לתרץ דדעת רש"י כהבה"ע שהביא הטור באה"ע סי' קי"א דגם במת הוא מקודם ומתה היא אח"כ ולא נשבעה מ"מ שקלי היורשים כתובת אמן בתורת כתובת בנין דוכרין וטעמו נראה לפי מש"כ הפוסקים הטעם דאין אדם מוריש שבועה לבניו משום דלא מקרי ממון להורישו לבניו והכא לאו מתורת ירושת אמן קאתי כ"א מירושת אביהן ולכן אין ראיה ממש"כ התוי"ט מדברי הטור בסי' צ"ח דהטור בסי' קי"א פליג התם על הבה"ע. אמנם מ"מ גם על הבה"ע קשה מש"ס דפ' כל הנשבעין וראיתי בפנ"י בריש פ' מי שהיה נשוי שהביא בשם ס' נתיבות משפט שכ' על הבה"ע שהוא נגד הש"ס דשבועות והפ"י תמה שם עליו ע"ש ולדעתי נראה שהנ"מ נתכוין להש"ס הנ"ל אע"ג שלשינו אינו מכוון אמנם אפשר לתרץ דהש"ס פריך התם על רב ושמואל עצמם דס"ל א"א מושל"ב בלי שום חילוק אבל לדידן דאמרינן התם בש"ס הנ"ל תא וניעקרי' לדרב ושמואל ומסקינן הבו דלא לוסיף עלה א"כ י"ל דלא קי"ל כותיה רק בשט"ח דעלמא אבל בכתובה די"ל דמכח כתובת בנין דיכרין קאתי הוא בכלל הבו דלא לוסיף ויורשיה גובין בשבועה עכ"פ

אמנם עדיפא מינה קאמינא דגם בשט"ח דעלמא יש מקום לקיים דברי רש"י דהיכי דיש נאמנות נגדו אע"ג דנגד יורשיו אין נאמנות מ"מ בכה"ג אם מת לוה בחיי מלוה ואחר כך מת מלוה יורשיו גובין בשבועה לפי מה דכתבו הפוסקים בכמה דוכתי לדחות האי דינא דא"א מושל"ב בטעם מועט והר"ן בפ' כ"ה כ' בשם הרז"ה ז"ל דהיכי דהאמין הלוה את המלוה עליו ועל יורשיו אפי' למ"ד דלא מהני נאמנות נגד היורשים מ"מ לא אמרינן בזה א"א מושל"ב וכשמת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת המלוה יורשיו גובין בשבועה וכ"כ בטוש"ע ח"מ סי' ק"ח סעיף י"ג ועפי"ז י"ל דדעת רש"י יותר מזה דאפילו לא האמינו הלוה רק לגבי עצמו לא אמרינן א"א מושל"ב ולא ס"ל לדינא דרב ושמואל רק בשטר שאין בו נאמנות כלל וגם זה בכלל הבו דלא לוסיף עלה ואמינא בה טעמא עפ"י מה דאיתא בש"ס דשבועו' שם אמר רב אמי עמד בדין ומת כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה וא"א מושל"ב לא עמד בדין ומת יורשיו נשבעין ונוטלין ע"כ ואע"ג דבש"ס דחי התם לסברת רב אמי דאטו בי דינא קמחייבו לי' מעידנא דשכיב לוה איחייב להו מלוה לבני לוה שבועה י"ל דזה דוקא בשטר שאין בו נאמנות אבל בשטר שיש בו נאמנות שפיר מחלקינן בין עמד בדין או לא והוא דהנה רש"י בפרק הכותב במתניתין דפוגמת כ' הטעם דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה משום דטענינן להו דילמא אלו הוי אבוהון חי הוי טעין אשתבע לי דלא פרעתיך והי' צריך לישבע ע"כ ולפי"ז היה מן הדין היכי דהאמין הלוה את המלוה נגדו עכ"פ א"כ לא היה יכול הלוה להשביעו לא טענינן ג"כ ליתמי וכל הפוסקים כתבו דאפילו בשטר שיש בו נאמנות טענינן ליתמי ובאמת כן מבואר בש"ס בשמעתין דף פ"ו בין דנקי נדר בין נקי שבועה כבר אמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ומצאתי שהתוס' במס' שבועות דף מ"א ע"א הקשו מש"ס הנ"ל על טעמו של רש"י ובפני יהושיע בסוגיא דפוגמת הביא בשם בעל נתיבות משפט לתרץ שיטת רש"י כיון דסוף סוף מצד השטר הי' יכול הלוה להשביעו אלא דלא מהני מצד הפטור א"כ כיון דלא מהני האי פטורא לגבי יורשים שפיר טענינן להו עכ"ד והפ"י כ' דראוין הדברים למי שאמרן וממוצא הדברים יש ללמוד לחלק בשטר שיש בו נאמנות נגד הלוה עצמו לענין דינא דא"א מושל"ב בין עמד בדין ללא עמד בדין כסברת רב אמי בש"ס דשבועות הנ"ל והוא דבשלמא בשטר שאין בו נאמנות דהלוה יכול להשביעו וכשמת לוה בחיי מלוה טענינן ליתמי דילמא אי הוי אבוהון קיים הוי טעין אשתבע לי והיה צריך לישבע נגדו בזה שפיר קאמרינן בש"ס שם אטו בי דינא קמחייבו לי' משעתא דשכיב לוה איחייב מלוה לבני לוה שבועה והיינו דמחזיקינן כאלו כבר טעין הלוה וכבר נתחייב בחיי הלוה והכי דייק לישנא דרב ושמואל עצמן בהאי דינא וז"ל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה וא"א מורשל"ב אבל בשטר שיש בו נאמנות נגד הלוה אין סברא לומר כאלו כבר נתחייב בחיי הלוה דהא הלוה עצמו לא הוי יכול להשביעו אלא כיון דלא מהני האי פטורא לגבי יורשים אנן טענינן להו כמ"ש בס' נתיבות משפט לכן בשעת העמדה בדין המלוה עם יורשי הלוה נולד אז התחייבות השבועה ובי דינא קמחייבו לי' וא"כ כשלא הספיק לעמוד בדין עד שמת לא אמרינן בזה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ויורשיו נשבעין ונוטלין כסברת רב אמי והנה כי כן במתניתין דכתובות דמיירי בפטרה משבועה נגדו עכ"פ אפי' בנתאלמנה יורשיה גובין בשבועה ולא אמרינן כבר נתחייבה שבועה נגד יורשי הבעל וא"א מורשל"ב כיון שלא עמדה בדין כמו שנתבאר והא דמקשה הש"ס בשבועות ממשנה זו לרב ושמואל ואיצטריך לשנויי לצדדין קתני אותה באלמנה ויורשיה בגרושה היינו אליבא דרב ושמואל עצמן דס"ל בכל מקום שיש שבועה על המלוה בלא טענת בע"ד אמרי' א"א מושל"ב וגם הכא הדין כן דעכ"פ אנן טענינן להו לכן לדידהו אין חילוק אבל לדידן דקי"ל הבו דלא לוסיף עלה ומקילין בהאי דינא במה דאפשר שפיר הוי גם זה בכלל דלא לוסיף עלה מטעם לשבח שביארתי דבכה"ג יש מקום לסברת רב אמי

ועוד אפשר לתרץ דברי רש"י ז"ל דהנה בש"ס דכתובו' שם איתא מ"ד דמוקי למתניתין לענין שבועת אפטרופא דוקא לרב נחמן הוא דמוקי לה בפוגמת ובשאר שבועות וא"כ הא דמפרש רש"י למתני' לענין שבועת הכתובה הוא אליבא דרב נחמן והמעיין בסוגיא דשבועות שם מבואר דרב נחמן לית ליה כלל להאי דינא דא"א מורשל"ב וכ"כ התוס' שם בשם ר"ת בספר הישר וכ"כ בחי' הרמב"ן שם ולכן פירש"י דגם בנתאלמנה יורשיה גובים בשבועה והיינו אליבא דרב נחמן דאוקמתא זו דמשנתינו אזדא אליבי' אכן מ"מ מ"ש לעיל נראה עיקר כדעת רש"י ונכון מסברא

הלכה טו וע"א מעיד עלי' שנתקבלה הכל או מקצת לא תפרע כל הכתובה אלא בשבועה ע"כ פירש אפילו במעיד שנתקבלה מקצת מ"מ צריכה לישבע על כל הכתובה ר"ל שלא נפרעת כלום מכתובתה דאי אפשר שתשבע שלא נפרעת אותה מקצת שהעיד העד דמאן פלג לן על איזה מקצת העיד וא"כ אין נ"מ בזה שלא העיד רק על מקצת ואפילו אם תתרצה שלא לגבות רק מקצת הנשאר מ"מ כיון שאינו נשבעת להכחיש העד ה"ה כמודה לדבריו שנפרעת מקצת ודינה כפוגמת וממילא צריכה לישבע על השאר ודוק

הלכה כה היא אומרת בתולה נשאתני וכו' אם יש עדים שעשו לה המנהגות שנהגו אנשי העיר לעשותן לבתולה וכו' ה"ז נוטלת מאתים ע"כ בתוס' במשנה שם כ' וז"ל ואפי' למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד ואמר פרעתי נאמן מ"מ אינו נאמן לומר אלמנה נשאתיך במגו דאי בעי אמר פרעתי דמגו במקום עדים הוא ע"כ ר"ל אע"ג דהעדים לא ידעו שהיתה בתולה רק שיצאה בהינומא מ"מ מגו במקום מנהג לא אמרינן דקי"ל כרב נחמן בפרק המקבל דף ק"י גבי אריס אומר למחצה ירדתי דהכל כמנהג המדינה ואינו נאמן במגו והנה אע"ג דאנן קי"ל דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מ"מ במקום שכותבין כתובה ונאבדה דעת הרי"ף בפ"ק דמציעא דנאמן לומר פרעתי וכן דעת רבינו בפירקין וכאן בהלכה זו בכל גוונא מיירי בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין ונאבדה וצ"ל כתי' התוס' אמנם יש מקום לומר דלדידן דקי"ל ל דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום רק דבמקום שכותבין ונאבדה משום דאיתרע בנפילה וא"כ כאן מגו דפרעתי כלו בלא"ה אין לומר דהוי מגו ומודה במקצת לכופר הכל ומגו דהעזה לא אמרינן כדאמר רבה ומגו דהיה