תפארת מנחם על הרמב"ם קכה

חזקת הגוף דאלימא מחזקת ממון דמטעם זה אמרינן בש"ס דהיא נאמנת לר"ג שוב אין להשביעה בטענת שמא ולכאורה רציתי לישב דברי רבינו בפי' המשנה עפ"י מש"כ המהרי"ט ז"ל בחי' אש"ס הנ"ל הא אכתי י"ל דזינתה תחתיו ברצון ולזה לא מהני חזקת הגוף כמובן ותי' כיון דעכ"פ נתחייב בכתובה הא דזינתה אח"כ הוי כמו פרעון והו"ל כטוען א"י אם פרעתיך דחייב עכ"ד וא"כ י"ל דהי' דעת הרמב"ם שם כשערי רב אלפס דבטוען א"י אם פרעתיך צריך התובע לישבע עיין בש"ך ח"מ סי' ע"ה ס"ק כ"ט וכאן בחבורו חזר לדעת הפוסקים דא"צ לישבע כמ"ש בפ"א מהל' טוען אמנם סברא זו לא שייכא רק למ"ד ארוסה אית לה כתובה אבל למ"ד ארוסה לית לה כתובה וכ"פ הרמב"ם והדרא קושי' המהרי"ט וצ"ע

פי"ב הלכה כג המדיר את אשתו מליהנות לו וכו' בש"ס בריש פרק המדיר מקשה וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה ומסיק באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ולכן תמה הר"ן שם על רבינו כאן דסתם הדברים דמצי מדיר לה ותירץ דסבר דסוגיא דהתם אזדא למ"ד קונמו' אין מפקיעין מידי שעבוד אבל למאי דמסקינן בפ' אעפ"י דקונמו' מפקיעין מידי שעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל י"ל דדוקא לשעבודא דבעל אלמוה אבל לשעבודא דאשה לא אלמוה משום דכבר יש ביד הבעל להפקיע השעבוד ע"י גירושין עכ"ד והקשו הלח"מ ומל"מ מהא דכ' רבינו לקמן פי"ד הלכה ו' אמר לה תשמישי אסור עליך לא אמר כלום שהרי משועבד הוא לה הרי דגם לשעבודא דאשה אלמוה ע"כ. לכן נלענ"ד לתרץ ע"ד הר"ן ז"ל קצת בסגנון אחר דהנה הפני יהושיע כ' בסוגיין דבמדיר מליהנות הוי לענין מזונו' כולל עי"ש וכוונתו דודאי יש כמה הנאות שאינן בכלל מזונות ואינו חייב לתת לה ע"כ והב"ח ח והפרישה ביו"ד סי' רל"ד כ' בישוב דברי הטור שם דקונם כללי מפקיע מידי שעבוד והט"ז שם סקנ"ט הקשה מש"ס נדרים דף פ"ט בקונם שאני עושה לפניך דמוקמי לה באומרת יקדשו ידי לעושיהן ופריך מי קדשי הא משעבדי ידי' לבעלה הרי דבאומרת יקדשו הוא כולל שלא יהנה שום אדם ואפ"ה פריך והא משעבדי ע"כ ועיין מש"כ לקמן פ"ג מהל' נדרים לתרץ דהנה התוס' בכתובו' דף נ"ט כ' דסוגיא זו אזדא אליבא דר"ל ע"ש והנה איתא במס' שבועו' דף כ"ד דריש לקיש לית ליה כולל הבא ע"י עצמו כגון נדרים ושבועו' וא"כ מקשה התם הש"ס שפיר. עוד אקדים דברי הרמב"ם בפי"ב מהל' נדרים כ' דבאומרת יקדשו ידי צריך להפר שמא יגרשנה והקשה הפרישה באה"ע סימן פ"א הא בש"ס נדחה אוקמתא זו משום דמי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמי' קדיש ועיין בשעה"מ שם ביאור הדברים באריכו' וכתבתי שם ג"כ לתרץ עד"ז דבאמת י"ל דמהשתא קדיש ע"י כולל אלא דהסוגיא שם אליבא דר"ל כנ"ל אבל לדידן שפיר פסק הרמב"ם דקדשי אלא דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל ולכן חל עכ"פ לאחר שנתגרשה וחזר הנדר למקומו ע"ש ועפי"ז י"ל דהא דפריך בריש פרק המדיר וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר והתנן קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר היינו אע"ג דמדיר מליהנו' הוי כולל מ"מ פריך לאוקמתא דמתני' מיירי באומרת יקדשו ידי דהוי כולל [דלדידן קיימא הך אוקמתא כנ"ל] ופריך מת"ק דס"ל דא"צ להפר הרי דלא מהני כולל לאפקועי שעבוד והוצרך לשנויי דמיירי צאי מע"י למזונותיך אבל לדידן דקי"ל כר"י בן נורי דיפר שמא יגרשנה כמו שפירש הרמב"ם בפי"ב מהל' נדרים והיינו דקונם כללי מפקיע אלא דאלמוה וחל עכ"פ אחר גירושין והתוס' בפ' אעפ"יכ ג"כ סברא זו דבקונם כללי לא אלמוהו וי"ל דדעת רבינו הרמב"ם דלשעבודא דבעל גם בקונם כללי אלמוה ולכן כ' שם דיקדשו ידי דלא חל מהשתא עכ"פ אבל בשעבודא דאשה כגון לענין מזונו' כיון דהוי קונם כללי וגם דבידו לגרש להפקיע השעבוד לא אלמוה ולכן פסק כאן במדיר סתם דחל ע"י כולל אבל בקונם תשמישי עליך דלא הוי כולל אלמוה גם לשעבודא דאשה ומתורץ קושי' הלח"מ והמל"מ ועפי"ז היה מקום לישב פירש"י בריש פרק המדיר דכ' דאין תשמיש בכלל משום דמשועבד לה ולא חייל אתשמיש אע"ג שהיא בכלל הלשון והקשו התוס' דא"כ אמאי לא דייק הש"ס מגופא דמתני' דהיכי דמשועבד לה לא מצי מדיר לה ולפמ"ש י"ל דמגופא דמתני' לא הוי קשה די"ל דע"י מזונות חל ע"י כולל דשאר הנאות אבל אתשמיש לא מצי חייל ע"י כולל עפ"י מש"כ הריב"ש בתשו' סי' רנ"ט דבפעולות נפרדו' לא הוי כולל כגון נשבע שלא יאכל ענבים ואח"כ נשבע שלא יאכל ענבים ולא ילבש בגדי משי אין השבועה שני' חל על אכילת ענבים ע"י כולל משום דשבועת בגדי משי הוי כמו שבועה בפני עצמה ע"כ וא"כ י"ל דה"ה תשמיש ומזונות הוי כמו ב' נדרים ולא הוי כולל וא"ש אכן ראיתי בשעה"מ פי"ז מהל' א"ב דכ' דעד כאן לא קאמר הריב"ש כ"א כשאמר שבועה על כל אחד בפני עצמו אבל בדבור אחד כגון באומר הריני נזיר דכולל טומאה ותגלחת ויין אע"ג דהוי פעולות נפרדו' מקרי כולל והוי נדר אחד ולפי זה ה"ה במדיר מליהנו' בדבור אחד הוי נדר אחד לענין כולל:

שם ויהי אחד מחבריו מפרנס אותה וכו' בש"ס מקשה ופרנס לאו שליחותי' קעביד ומשני באומר כל הזן אינו מפסיד ולכן רבים מקשים על רבינו שהשמיט זה ואפשר לתרץ דהנה במשנה למלך פ"ה מהל' מלוה ולוה הקשה בש"ס זו דמה קושי' ופרנס וכו' הא קי"ל דאין שליח לדבר עבירה ותירץ דלא שייך כאן אין שלד"ע כיון דסוף סוף קמטי' הנאה מנכסי מדיר למודר ואפילו היה נותן לה ע"י גוי או ע"י קטן דלא בר שליחות הוא מ"מ נעשה איסור בהנאתה עכ"ד ונראה דתירוצו זה תלי' בפלוגתא מי הוא עובר בבל יחל דהרמב"ם פ"ה מהל' נדרים פסק דהמדיר עובר ולא המודר דהא הוא לא נדר אבל הר"ן במס' נדרים דף ט"ו חולק עליו וכ' דהמודר עובר ותי' הנ"ל שייך דוקא לדעת הר"ן דהמודר עובר הילכך אע"ג דלאו שלוחי' דהמדיר הוא מ"מ המודר נהנה מנכסי המדיר אבל לדעת הרמב"ם דהמודר אינו עובר כלל א"כ כיון דאין שלד"ע מי הוא עובר ולכן אין מקום לתי' הנ"ל לשיטת הרמב"ם וצ"ל דסוגיין אזלא אליבא דרבינא דס"ל בב"מ דף יו"ד דהיכי דהשליח לאו בר חיובא יש שלד"ע אבל לדידן דקי"ל כרב סמא דס"ל דכל היכי דא"ב עביד וא"ב לא עביד אשלד"ע כמ"ש הש"ך בח"מ סי' קפ"ב א"כ אפילו עשאו שליח בפירוש לפרנס אותה מותר ולכן השמיט הרמב"ם ולא כ' דצ"ל כל הזן אינו מפסיד ואע"ג דהא דאשלד"ע היינו דוקא לענין עונשין בדיני אדם אבל בדיני שמים יש שלד"ע כדאיתא בריש פ' הא"מ וכ"כ הרמב"ם פ"ב מהל' רוצח וא"כ יש כאן עבירה עכ"פ לשמים כשעושהו שליח י"ל דהא דבידי שמים יש שלד"ע היינו דוקא בצא הרוג את הנפש שסוף סוף ע"י דבור וגרמתו נהרג הנפש ונעשה העבירה כמו שפירש רש"י בקידושין שם אבל כאן שהקפידה התורה רק שהוא לא יהנה אותו מנכסיה לאחר שהדירה וכשמהנה אותה ע"י שלוחו ואין שלד"ע ע נמצא שלא נעשה שום איסור כלל ואין כאן עבירה כלל אפי' לשמים וכעין חילוק זה כ' בשעה"מ מ פ"ה מהל' מלוה דבריבית ע"י שליח למ"ד דאין שליח לדבר עבירה לא הוי אפילו עבירה לשמים וא"ש ודוק

אמנם נלענ"ד דעדיין מיתרצא שפיר דהנה הא דפסק הרמב"ם דהמדיר לא קאי בבל יחל היינו שאינו לוקה משום בל יחל שכ"כ שם בפ"ה מהל' נדרים ראובן שאמר לשמעון הרי את אסור בהנאתי נאסר על שמעון שיהנה מראובן ואם עבר ונהנה אינו לוקה שהרי לא אמר שמעון כלום ע"כ וא"כ גם כאן יש איסור לדידה עכ"פ אם מטי' לה הנאה מנכסיו אע"ג דאין שלד"ע וכמ"ש המשנה למלך האמנם כי המקשים הנ"ל בדברי הרמר"ם הבינו כי דעתו שא"צ לומר כל הזן אינו מפסיד ואפילו ממנה אותו שליח בפירוש שרי אכן לא נשמע זה כלל מדבריו שכ' ויהיה אחד מחבריו מפרנס אותה ואדרבה משמע שלא יאמר לו כלום ואפילו כל הזן לא יאמר ועכ"פ יש לנו לתפוס בדעתו המיעוט מהלשונות לכן נלענ"ד דאדרבה דעת הרמב"ם דאינו רשאי לומר כל הזן אינו מפסיד דהנה נחלקו הפוסקים באומר כל הזן אי חייב הבעל לשלם להמפרנס עיין ביו"ד סימן רכ"א א וסי' רל"ה ובאה"ע סי' ע' ומבואר בפוסקים דאיסור לומר תלוי בחיוב התשלומין אם חייב לשלם אסור לומר ובחי' להל' נדרים פ"ז הארכתי בזה דתלי' בסוגיות חלוקות בש"ס והוכחתי שדעת הרמב"ם דחייב לשלם וע"כ אסור לומר ומ"ש ויהי' אחד מחבריו ר"ל תקנתא דחנוני הרגיל אצלו שא"צ שיאמר לו כלום רק א"י מה אעשה והוא נותן לה כדאיתא בש"ס דנדרים במשנה ומובא בסוגיין ואפשר שזה כוונת הה"מ שכ' כאן על דברי הרמב"ם וז"ל שם הקשו ופרנס לאו שליחותי' וכו' ומשני באומר כל הזן וכו' ונתבאר שם בגמרא שמותר לילך אצל חנוני הרגיל אצלו ולומר לו א"י מה אעשה והוא נותן לו ע"כ דלענין מה איטפל הה"מ להביא תקנתא דחנוני אלא לפרש דברי הרמב"ם במ"ש ויהיה אחד מחבריו וגם הלשון אחד מחבריו שייך יותר בחנוני הרגיל אצלו משא"כ באומר כל הזן מה איריא אחד מחבריו גם חפשתי בהל' נדרים ולא מצאתי להרמב"ם שיכתוב הך תקנתא דאומר כל הזן במודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל לכן נלענ"ד נכון דאדרבה דבר