תפארת מנחם על הרמב"ם קכד

נמי שפיר אפילו את"ל דהך חזקה לא עדיפא מ"מ ל"א מגו להוציא אע"ג דבמקום שטר אמרינן מגו להוציא היינו משום חזקה דשטר כמ"ש בתומים בד"מ והך חזקה דשטר לא הוי חזקה אלימתא דהא נגד חזקת שטר אמרינן מגו כמש"כ כ התוס' בב"ב דף ה' מדאמרינן שם דף ע' המפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו הרי דחזקת השטר לא הוי אפילו חזקה בינונית דמיבעיא לן אי אמרי' מגו במקומה וא"כ הך חזקה דאין אדם טורח וכו' אפי' לא עדיפא והוי חזקה בינונית מהני עכ"פ למידחי ולסלק חזקת השטר דגריעא מינה ושוב לא אמרי' מגו להוציא. זה ברור ונכון בכוונת דברי התוס' נמצא דהא דכ' התוס' דמגו להוציא ל"א היינו למסקנא דאמרי' חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה דמסלקינן בזה חזקת השטר אבל הש"ס בדברי רב יוסף אכתי לא אסיק ולא שמעינן הך חזקה שפיר כ' התוס' דנאמנת במגו אע"ג דהוי מגו להוציא מ"מ כיון דשטר כתובה בידה מהני מגו [ואע"ג דרש"י פי' בד"ה מאי לאו דקטעין פ"פ דנאמן בגליל מטעם חזקה דאין אדם טורח וכו' התוס' לשיטתם א"צ לזה אלא דבגליל נאמן משום דלית לה מגו וביהודא היא נאמנת משום מגו ומש"כ התוס' אח"כ בד"ה מאי לאו דקטעין וכו' וביהודא אע"ג דאיכא חזקה לא מהימן כדפי' הקונטרס הוצרכו בזה למסקנא ולכן כ' עוד א"נ וכו' והיינו לפום סברא דהשתא] נמצא דלמסקנא דקיימ"ל חזקה אין אדם טורח בסעודה וכו' מודים התוס' דאינה נאמנת אפי' במקום שמתייחד רק לומר בא עלי' באירוסין אבל בתולה הייתי אינה נאמנת אע"ג דאיכא מיגו לא מהני' להוצי' ווק

ועפי"ז יש ליישב ג"כ קושית הש"ך הנ"ל על ר"ש דאמאי לא תירץ כיון דאיכא שטר אמרינן מגו אף להוציא והיינו דלפי מה שנתבאר אי הוי ברי וברי דהיינו אם היה הבעל טוען ברי עד שלא ארסתיך או שהיה טוען ברי תחתיו ברצון לא היה מהני מגו דילה אע"ג דשטר בידה משום דאז היה לו לבעל חזקה דאין אדם טורח והיה נדחה בזה חזקת השטר וא"כ ע"כ צריכין אנו לומר דמהני מגו לה משום דהבעל טוען שמא ע"כ תי' בפשיטות דבברי ושמא אמרי' מגו להוציא וא"צ עוד לחזקת השטר

והנה בהא דמסקינן בש"ס שם חכמים תקנו להם לבנות ישראל כתובה וכו' והם אמרו שאם אמר פ"פ מצאתי נאמן משום חזקה דאין אדם טורח וכו' הקשה הר"ן בשם הרמב"ן ל"ל חזקה תיפוק ליה כיון דמיירי בטוענת בתולה הייתי וא"כ הוא מכחיש' בברי וכיון דבברי וברי הוא פשיטא דהוא נאמן ועלי' להביא ראיה ע"כ הייתי רגיל לתרץ דאי לאו חזקה היתה הוא נאמנת במגו דמוכ"ע אכן משום החזקה אינה נאמנת דהוי מגו במקום חזקה כמש"כ התוס' שוב ראיתי במפרשים שהובא תי' זה בשם הרא"ה ז"ל אכן עדיין תקשי למאי דמגו להוציא לא אמרינן א"כ בלא"ה לא היתה נאמנת ול"ל לחזקה אכן לפמ"ש ניחא דאי לאו חזקה דאין אדם טורח הוי אמרינן מגו אף להוציא משום דשטר כתובה בידה אבל כיון דאיכא חזקה דאין אדם טורח נדחה חזקת השטר וא"ש. וחוץ לדרכינו י"ל ע"פ מ"ש בהגהת מרדכי בריש ב"מ מובא בש"ך בדיני מגו אות ט"ו דבהך דר"ג במשארסתני נאנסתי דנאמנת במגו דמוכ"ע אע"ג דהוי להוציא היינו משום דיש לה חזקת הגוף דמסייע לה ומסלק חזקת ממון. ולפי"ז י"ל דאי לאו חזקה הוי ג"כ נאמנת במגו אע"ג דהוי להוציא משום דחזקת הגוף מסייע לה אך כיון דאיכא נמי חזקה דאין אדם טורח הוי חזקת הגוף חדא במקום תרתי דהיינו חזקת ממון וחזקה דאא"ט ול"א מגו להוציא וגם במה דאמרינן בש"ס חכמים תקנו להם וכו' הקשו ג"כ דאפי' כתובה דאורייתא עלי להביא ראיה כיון דברי וברי הוא. י"ל דהנה הש"ך כתב לתרץ קושייתו הנ"ל על הר"ש דהא דקימ"ל דבשטר אמרינן מגו להוציא כתובה שאני ותוכן כוונתו משום דכתובה דרבנן עי"ש וא"כ י"ל דאי הוי כתובה דאורייתא היתה היא נאמנת משום מגו משום דאיכא שטר כתובה והבן והנה בפ"י כ' לתרץ קושית הרמב"ן הנ"ל דאי לאו חזקה דאין אדם טורח היתה נאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ונסתייע בקו"א מדברי הה"מ לקמן פכ"ב ע"ש אכן הש"ך בסי' ס"ב השיג על הה"מ והאריך דבחימוד ממון ל"א חזקה זו ומעיזה ומעיזה אך עדיין היה מקום לקיים דברי הפ"י דהש"ס מיירי אפי' אם אינה תובעת כתובה כלל אכן הר"ן בסוף מס' נדרים הביא בשם הרמב"ן ז"ל דדוקא היכי דהיא רוצה לאפוקי נפשה מבעלה כגון באומ' גרשתני אמרינן חזקה זו אבל היכי דהוא רוצה לאפוקי לה ולהפסידה כתובתה מעיזה וא"כ הכא נמי בטענת פ"פ דבא לאוסרה עליו ולאפוקי לה בלא כתובה מעיזה וא"כ הר"ן לשיטתו שפיר קמקשה וצריך כמ"ש הר"ן או כתי' הנ"ל

הלכה יא ואם טען ואמר שמא עד שלא ארסתיך נאנסת ומקחי מקח טעות או אחר שארסתיך נבעלת ברצונך וכו' הנה במשנה איתא והוא אומר לא כי עד שלא ארסתיך אבל טענה דתחתיו ברצון לא נזכרה במשנה. אמנם ודאי כן הוא דטוען ג"כ טענה זו דהא הוא אינו יודע איך היה וכמו שנסתפק בשמא עד שלא ארסתיך ה"נ דמסופק בשמא תחתיו ברצון וכ"כ המהרש"א בסוגיא דפ"פ דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה אי למיתב וז"ל דע"כ מה שהוא אומר עד שלא ארסתיך לא שהוא אומר כן בודאי דאם היה יודע כבר דבעולה היתה קודם שנשאה א"כ בחזקת בעולה נשאה ומ"ט דמ"ד מקח טעות לגמרי אלא שטוען עד שלא ארסתיך דאז ודאי דלית לה עכ"פ מאתים אבל אם תחתיו איכא צד דיש לה מאתים דהיינו באונס אבל מסתפק וטוען נמי שמא תחתיו ברצון ואין לה כלום עכ"ד ובזה נסתלק הקושיא המפורסמת במה דמקשה הש"ס מהא דמנה לי בידך והלה אומר א"י ר"נ ור"י אמרו פטור לימא ר"נ ור"י דאמרו כר' יהושיע וכו' ומה קושיא לר' יוחנן הא איהו ס"ל בדף י"ג דכנסה בחזקת בתולה ונמצא' בעולה יש לה כתובה מנה א"כ במתניתן דטוען עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות לר"י היינו מאתים אבל מנה אית לה עכ"פ וא"כ מצי סבר אפילו כר"ג ובמתניתן היינו טעמא דכיון דמודה לה במנה ועל השטר טוען א"י הו"ל משוא'ל"מ אע"ג דלא הו"ל למידע מ"מ קשה לדעת הרמב"ם בפ"ה מהל' שו"פ פ דגם בלא ה ה"ל למידע אמרינן משואיל"מ ואי דכתובה הוי שעבוד קרקעות וליכא שבועה דאורייתא עדיין תקשי לדעת הרמב"ם לקמן בפרק ט"ז דגם בכתובה איכא שבועה דאוריית' ע"כ ועיין בפ"י ובהפלאה

אכן לפי שנתבאר מדברי רבינו עצמו כאן ובודאי שמפרש כן במשנה כמ"ש המהרש"א אין כאן אפילו ריח קושי' דהא אין כאן הודאה של כלום כיון דטוען ג"כ שמא תחתיו ברצון ותימה גדולה על הגאונים הנ"ל שהעלימו עינם הבדולח מזה ומכ"ש דתמי' מלתא במ"ש הפ"י שם וז"ל ואע"ג דהכא באותה מנה שמודה לה לא מפיו אנו חיין שלא יכול לפטור עצמו ממנה עכ"פ מ"מ הא קי"ל לא תהא הודאת פיו גדולה מהודאת עדים וכו' וה"נ אנן סהדי שחייב לה מנה עכ"ל ואמאי א"י לפטור עצמו מכלום בטענת תחתיו ברצון וגם איך אנן סהדי שחייב לה מנה דאפילו את"ל שהוא אינו טוען כלל שמא תחתיו ברצון מ"מ יכול לפטור עצמו על כל פנים בטענה זו כמש"כ

ובילדותי תירצתי קושי' הנ"ל ע"ד פלפול דהנה הראב"ד ז"ל בפ"ה מהל' שו"פ השיג על הרמב"ם שם וכ' דטעמא בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא הו"ל משואיל"מ משום דאמרי' האי איערומי קמערים לטעון א"י כדי שלא ישבע לכך אמרינן ליה זיל שלים ולכן בלא הו"ל למידע דלא שייך למימר איערומי פטור. וראיתי להגאון ז"ל בס' בת עיני שכ' להוכיח כדעת הרמב"ם דאי ס"ד בנ ידענא וכו' דמשואיל"מ משום דמערים קשה וניהמין לי' דאינו יודע באמת במגו דכופר הכל וא"ל דהוי מגו דהעזה הא לפטור מממון קימ"ל דאמרינן מגו דהעזה ע"כ דפח"ח ודוק והנה באמר רבה מפני מה אמרה תורה וכו' הקשו הפ"י והתומים שמא יש לו ספק מ"י על חמשים ועל החמשים שמודה אין לו סמ"י ותירצתי דאין כוונת רבה דליהמין במיגו דכופר הכל רק במגו שהיה מודה החמשי' בדבר שאינו ממין הטענה והי' נותן לו ומשבועה הי' פטור ולפי"ז לר"ג דס"ל בשבועות דף ל"ח דטענו חיטין והודה לו בשעורין חייב א"כ לא משכחת שום מגו וא"כ שפיר י"ל דטעמא דנ' ידענא ונ' לא ידענא דמשואיל"מ משום דמערים ובלא הו"ל למידע פטור ולפי"ז לא מצי לשנויי טעמא דר"ג במתניתין משום דמשואיל"מ הא לא הו"ל למידע ולר"ג פטור ודוק ועיין מ"ש לקמן פט"ז ה' כ"ה

שם הרי זה מחרים סתם וכו' ובפי' המשנה כ' דמשבועת היסת ועיין בתוי"ט שם הא הוי טענת שמא ואין נשבעין אפילו היסת בטענת שמא. אכן אי משום הא לא קשיא דהא קי"ל דנוטלין נשבעין על טענת שמא כדאיתא בש"ס ופוסקים בכמה דוכתי ועיין בש"ך סימן צ"א ס"ק ג' אמנם הטעם הוא משום חזקת ממון דעדיף מטענת ברי וראיה לזה דהא קימ"ל במנה לי בידך והלה אמר א"י פטור אע"ג דהתובע טוען ברי משום דהנתבע יש לו חזקת ממון וכ"כ הגאון בס' הפלאה וא"כ כאן דיש לה