תפארת מנחם על הרמב"ם קכג

ועוד נלענ"ד לתרץ דהנה ודאי ראוי לשום לב בקושי' הש"ס וניחוש שמא תחתיו זינתה ואמאי ניחוש כן ונוקמה אחזקת כשרו' דבנו' ישראל כשרות הן ואינן מזנות תחת בעליהן ויש להאמינה שמבעלה הראשון נבעלת ומצינו לחזקה זו אלימא בכמה דוכתין גם צריך להבין במה פליגי רבה ורב אשי ורבה דבא לדייק דמתני' וברייתא ס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה ועי"ז הוצרך לדחוק בכוונת הלשון דקתני בברייתא שהרי כנסה הראשון כמ"ש התוס' ומה דחקי' לכך ולא פי' כפשוטו כרב אשי דהרי כנסה הראשון הוא טעם לאין לו טענת בתולים משום דכנסה בחזקת בעולה מראשון. ע"כ נראה דסברת רבה הוא דאע"ג דבתולה אלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה מ"מ אם אומרת שנבעלה מראשון אי אפשר להאמין לה כיון שיש עדים שלא נבעלה ממנו איך נאמינה יותר מעדים וכן במתני' דמיירי ג"כ עכ"פ בנודע שנכנסה לחופה ולא נבעלה טענתה גרוע מאד אלא כיון דקי"ל דעיקר כתובת בתולה מאתים הוא מדרבנן הם אמרו כיון שנשאת כבר לא יהי' לה עוד מוהר הבתולו' הודאית אבל מ"מ הבעל בחזקת בתולה נשאה דסמיך אעדים או במתני' סמיך אמה שנודע לרבים בידיעה שלא נבעלה ולכן עתה שנמצאת בעולה אע"ג שהיא אומרת שנבעלה מראשון אין להאמינה כנ"ל אלא תולין שנבעלה מאחר דרך זנות אלא שמחמת בושה אומרת שמבעלה הראשון נבעלה ולכן קאמר זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה ורב אשי דדחי שאני הכא שהרי כנסה הראשון מודה הוא ג"כ דהאי בחזקת בתולה כנסה אלא דמ"מ קיבל עליו האי ספיקא דנבעלה מבעלה הראשון והיינו משום דזה הוי ענין מציאות רחוק ומחית נפשיה לספק זה אבל נבעלה בזנות מאחר לא קבל עלי' [עיין בשיטה מקובצת שכ' כה"ג] אלא דבהא פליג על רבה וסבר דמאמינין לה שנבעלה מראשון והיינו משום חזקת כשרו' ואע"ג דיש עדים כו' אין אפוטרופס לעריות והא דקתני בברייתא שהרי כנסה הראשון היינו שתולין שנבעלה ממנו [ומה דמסקינן בש"ס שם אבל אברייתא לא משום דמצי א"ל אנא על עדים סמכי ר"ל ובודאי שלא נבעלה מבעלה הראשון אלא מאחר והבן] ולפי"ז מה דמקשה הש"ס בתר הכי וניחוש שמא תחתיו זינתה לרבה פריך דס"ל דתולין דזינתה עם אחר א"כ כיון דעכ"פ זינתה לפחו' קודם נישואין איתרע חזקת כשרות שלה וראוי לחוש ג"כ דזינתה תחתיו ועיין בשו"ת הגאון ח"צ סי' ג' שכ"כ להדיא דהיכי דעכ"פ מוכרח לומר שזינתה בהיותה פנויה איתרע חזקתה וחוששין שזינתה אח"כ בהיותה א"א עי"ש אבל אנן דקי"ל כרב אשי דמאמינין דמראשון מוקמינן אחזקת כשרות ואצ"ל בשקידש ובעל לאלתר כן נ"ל נכון וברור בדעת הרי"ף והרמב"ם ודוק:

שם והמתייחד עם ארוסתו קודם נשואין אין לה טענת בתולים ע"כ והנה ז"ל הב"ש בסי' ס"ח ס"ק א' ואם היא טוענת בתולה היתה ואינה טוענת בא עלי' צ"ע אם היא נאמנת במגו בא עליה או אי הוי כמגו להוציא ממון עכ"ל אמנם בתוס' דף ט' ע"ב מבואר להדיא דנאמנת דז"ל הש"ס אמר רב יהודה אמר שמואל האומר פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה אמר רב יוסף מה קמ"ל תנינא האוכל אצל חמיו ביהודא א"י לטעון טענת בתולים מפני שמתייחד עמה ביהודא הוא דלא מצי טעין אבל בגליל מצי טעין וכ' התוס' וא"ת מנ"ל דילמא ביהודא נאמנת לומר שבא עליה באירוסין ולא בגליל אבל כשטוענת בתולה הייתי גם בגליל נאמנת וי"ל דמשמע ליה א"י לטעון טענת בתולים בשום ענין בין שאומרת שבא עלי' באירוסין בין שאומרת שהיה פתח נעול דביהודא נאמנת במגו דאי בעי אמרה באירוסין בא עליה ולא בגליל דליכא מגו עכ"ל וכוונתם מבוארת למעיין היטב דמשמע ליה א"י לטעון טענת בתולים ביהודא בכל ענין אפי' אומרת בתולה הייתי נאמנת ובמשנה מפיק הטעם מפני שמתייחד עמה א"י לטעון בכל ענין וקשה דבאומרת בתולה הייתי לא שייך טעם זה דמפני שמתייחד עמה ועכצ"ל כוונת המתני' דהא דנאמנת בתולה הייתי היינו משום מיגו דכא עליה באירוסין דאל"כ לא היתה נאמנת יותר ממנו וקאי שפיר הטעם דמתייחד עמה גם על טענת בתולה הייתי ור"ל דעי"ז שמתייחד יש לה מיגו וממילא נשמע דבגליל דליכא מיגו אינה נאמנת הרי מבואר בדברי התוס' להדיא דבמקום שמתייחד עמה נאמנת ג"כ בתולה הייתי במגו ובאמת הקשה במהרש"א שם על התוס' הא הוי מיגו להוציא והניח בצ"ע ויתבאר להלן

והנה הארכתי שם בביאור לשון התוס' שצריכה ביאור ומובן למאן דדייק שפיר וגם הרווחנו בזה דממוצא הדברים יתבאר לנו דדעת רש"י אינו כן. דהנה בש"ס מסיק מאי לאו דקטעין פ"פ ודחי לא דטעין טענת דמים ופירש"י וז"ל ודוקא דמתניתן דדייקינן הא בגליל מצי טעין בטענת דמים וכגון שהיה להם שושבינין שמשמשו אותן ולא נעשה אונאה בדבר ולא ראה ואיבד וטענה ברורה הוא עכ"ל הרי דמפרש בטענת דמים שמברר בעדים ואי כפי' שכ' התוס' דמשמע לי' א"י לטעון טענת בתולים בשום טענה אפי' אומרת בתולה הייתי נאמנת במגו קשה טובא א"כ איך דחי הש"ס דמיירי בטענת דמים שמברר בעדים א"כ איך נאמנת ביהודה בתולה הייתי הא הוי מגו להכחיש עדים וא"כ עכצ"ל דא"י לטעון ט"ב דקתני במתניתן לא קאי אטענת בתולה הייתי ולא מיירי רק מטענת בא עלי' באירוסין ולענין קושיית התוס' צ"ל דס"ל לרש"י דהכי דייק הש"ס דאם איתא דנאמנת לומר בתולה הייתי א"כ גם בגליל תהא נאמנת לומר בא עלי' באירוסין במגו דהיתה אומרת בתולה הייתי והתוס' לא ניחא להו בזה דכיון שאינו מתייחד עמה לא אמרינן מגו למיפסל גברא מחזקת כשרות דילי' שאסור לבוא על הארוסה וכ"כ בש"מ ודוקא ביהודה נאמנת דמתייחד עמה אמרינן חזקה דלא מוקי אינש אנפשי' כמ"ש התוס' אח"כ. או י"ל דס"ל להתוס' דהוי מגו דהעזה דבא עליה באירוסין לא הוי העזה דכיון די"ל דהערה בה ושיבר בתוליה ושכח כמ"ש רש"י ותוס' וכיון דאפשר בשכחה יכולה להעיז נגדו משא"כ בטענת בתולה הייתי [ועיין בפ"י דלא נחית לזה] ועכ"פ מדברי רש"י הנ"ל מבואר דלא מפרש להמתני' בטענת בתולים כהתוס' והתוס' שמפרשים לה בט"ב כ' לקמן בפי הש"ס דטעין טענת דמים דהוא טענה ברורה מדאין סדינין מלוכלכים בדם וד"ל דהוא טענה ברורה אצלו לפי טענתו אבל לא שמברר בעדים ונמצא דאין הכרח לדברי התוס' בפי' המתניתן

האמנם דלע"ד נראה דגם דעת התוס' עצמם אינו כן לפי המסקנא דהא הקשה המהרש"א דהוי מגו להוציא כמ"ש התוס' עצמם אח"כ דבכל מקום אינה נאמנת לומר בתולה הייתי במגו דמוכת עץ דהוי להוציא ולכאורה עלה בדעתי לתרץ דהנה במקום שמתייחד עמה כ' הפוסקים דאין לו טענת בתולים אפילו בשותקת אנן טענינן לה דבא עליה באירוסין והתוס' בריש פ"ק דב"מ כ' דמגו דא"ב שתיק אמרינן אף להוציא עיי"ש [ומ"ש התוס' כאן דאי בעי אמרה בא עלי' באירוסין אמרה היא לאו דוקא] משא"כ לקמן מגו דא"ב מוכ"ע צריכה דוקא לטעון כן ול"א להוציא אכן זה אינו דהתוס' בב"מ כתבו כן לרבה דאמר בפרק חזקת דף ל"ב בהאי דאמר אין שטרא זייפא הוא וכו' מה לו לשקר אי בעי אמר שטרא מעליא הוא אע"ג דהוי מגו להוציא מ"מ אי בעי שתיק ע"ש. אכן סוגיין קאי אליבא דרב יוסף דאמר מה קמ"ל תנינא וכו' ורב יוסף פליג התם על רבה ואמר אמאי קסמכות אהאי שטרא חספא בעלמ' הוא הרי דס"ל דאפי' אי בעי שתיק לא מהני להוציא

אכן נ"ל לתרץ קושית המהרש"א באופן אחר דהנה ז"ל התוס' לקמן אבל קשה דלהימנא במגו דא"ב אמרה מוכת עץ וכו' נראה דהוי מגו במקום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה אע"ג דבעיא הוא בבבא בתרא דף ה' אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא שמא חזקה דהכא עדיפא ואי לא אמרינן מגו להוציא אתי נמי שפיר עכ"ל. והנה קשה לפי"ז הא בש"ס אמרינן לקמן דף י"ב דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי לר"ג במגו דמוכת עץ ובשלמא למ"ש התוס' בתחלה דהוי מגו במקום חזקה דאין אדם וכו' א"ש דשם במשארסתני נאנסתי לא שייך חזקה זו דטוען שמא עיין במהרש"א אכן לתי' דהוי מגו להוציא קשה משם והנה באמת הר"ש מקינין הקשה בש"ס דלקמן הא הוי מגו להוציא ותי' דבברי ושמא אמרי' מגו להוציא ולפי"ז י"ל דהכא בטענת בתולה הייתי דמיירי התוס' דהוי ברי וברי שפיר כ' התוס' דלא אמרינן מגו להוציא אמנם קשה הדבר לשמוע דסמכו התוס' על חילוק זה שלא נזכר בדבריהם בשום מקום. לכן נ"ל דהנה הש"ך בד"מ אות ט"ו הקשה על הר"ש אמאי לא תי' דבהך דמשארסתני נאנסתי כיון דשטר כתובה בידה אמרי' מגו להוציא כדמוכח בהכותב דף פ"ה גבי סטראי דבאיכא שטרא מעליא אמרינן מגו להוציא וכמ"ש התוס' בכמה דוכתי ע"ש מה שנדחק בזה. וכן קרוב לשמוע דזה באמת דעת התוס' בהך דלקמן במשארסתני נאנסתי דמהני מגו אף להוציא משום שטר כתובה אמנם כאן יהיה שיעור דבריהם כך דמתחלה כתבו לתרץ דהוי מגו במקום חזקה דאין אדם טורח בסעודה וכו' ואע"ג דבעיא הוא בב"ב אי אמרינן מגו במקום חזקה וכו' ואח"כ כ' ואי ל"א מגו להוציא אתי נמי שפיר ר"ל דאתי