תפארת מנחם על הרמב"ם קכב

דהא"מ דמקדש שתי אחיו' והיינו לפי שבסוגיא דפ' האומר לא נזכר הך קושי' מקני את וחמור והיינו ג"כ משום דאזלא אליבא דהילכתא דקני את וחמור קנה מחצה ולכן גם לאביי קשי' פשיטא וע"כ בשויתי' שליח כן נ"ל נכון ודוק היטב

הלכה טו קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי וכו' הנה בש"ס אמרינן דבבא זו לא תני רק איידי דבבות הראשונו' ולכן הקשה הרשב"א על רבינו הרמב"ם אמאי הוצרך לכותבה בהלכו' ועיין בהה"מ ונלפענ"ד לתרץ דהנה בתוי"ט שם מפרש בבא זו בבת גדולה שעשתה לאמה שליח עי"ש והוצרך לזה דלשון קדשתי את בתך משמע שטענתו עם האם שקבלה קידושי בתה ובבבא דלעיל היא אומרת לא קדשת אלא בתי לא הוצרך לזה דיש לפרש קדשת את בתי ע"י עצמה ועיין בפני יהושע שכ' דלפי מש"כ רש"י במס' גיטין דף ס"ה דהאם יכולה לקבל קידושי בתה קטנה מדרבנן א"ש לישנא דמתניתין בבבא דידן הוא אסור בקרובי קטנה דמיירי בקטנה ממש עכ"ד ועפי"ז י"ל דהש"ס מפרש בבא זו בקטנה ממש ונתקדשה ע"י האם וא"כ אין כאן שום חידוש דהא דאסור בקרובות קטנה ג"כ פשיטא דשוי' אנפשיה חד"א ולכך פריך הא תו ל"ל ומשני איידי אבל הרמב"ם העתיק אסור בקרובו' הבת ומיירי בגדולה דשוי' לאמה שליח והו"א דבזה לא שייך שוי' אנפשיה חד"א דהא הוא אינו יודע מהשליחו' והאם מכחשת לכן קמ"ל כיון שאומר שאמרה לו בשעת מעשה שנעשית שליח והאמינה אנפשיה שוי' חד"א וא"ש הלכה יד ואפילו בחוה"מ אין נושאין נשים כמו שבארנו לפי שאין מערבין שמחה בשמחה ע"כ הנה בש"ס דמ"ק דף ח' איתא פלוגתא בטעמא דאין נושאין נשים במועד חד אמר לפי דכתיב ושמחת בחגיך ולא באשתך וחד אמר לפי דאין מערבין שמחה בשמחה ויליף לה מקרא אחרינא והנה הרמב"ם בפ"ז מהל' יו"ט כ' דאין נושאין נשים במועד לפי שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו והוא טעם הראשון דושמחת בחגיך וכאן כ' הטעם שאין מערבין שמחה בשמחה והוא הטעם השני ועיין בתוי"ט במ"ק פ"א מ"ז שעמד בזה וכן הלח"מ בהל' יו"ט שם והקשה יותר דשם בהל' יו"ט סיים הרמב"ם וז"ל ומארסין נשים במועד ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין ולא סעודת נשואין שלא יערב שמחה אחרת בשמחת החג עכ"ל וסותר עצמו בהלכה אחת

ונלענ"ד לתרץ דהנה התוס' בכתובות דף מ"ז ע"א כתבו דנשואין בלא סעודה מותר במועד ותמהו המהרש"ל והמהרש"א שם מהא דאיתא במ"ק דף ח' אמר שמואל מארסין ואין עושין סעודת אירוסין משמע דנשואין אפילו בלא סעודה אסור ונ"ל לתרץ דהנה התוס' כ"כ שם אליבא דרב דהסוגי' שם קאי אליבי' ע"ש ורב ס"ל במס' מ"ק שם הטעם דושמחת בחגיך ולא באשתך והיינו שלא תשתכח מלבו שמחת החג ולפי"ז י"ל באמת דנשואין בלא סעודה מותר דבנשואין לחוד לא משתכח מלבו שמחת החג לגמרי אבל שמואל ס"ל הטעם דאין מערבין שמחה בשמחה ע"כ אפילו נשואין לחוד אסור דמ"מ איכא תערובת שמחה אחרת ועיין במג"א סי' תקמ"ו שמתרץ כה"ג בסגנון אחר] ולפי"ז יש לתרץ דברי הרמב"ם שם בהל' יו"ט דמתחלה שכ' אין נושאין נשים במועד וסתם נשואין הם עם סעודה כ' הטעם שלא תשתכח מלבו שמחת הרגל והיינו טעמו של רב אכן כשבא לסיים דמותר לארס אבל אין עושין סעודת אירוסין והם דברי שמואל דמבואר מזה דנשואין אפילו בלא סעודה אסור כמ"ש המהרש"ל ומהרש"א הוכרח להביא הטעם דאין מערבין ולכן כאן דלא כ' כ"א הדין דאין נושאין כ' הטעם דאין מערבין דהוא מספיק בין לנשואין עם סעודה בין בלא סעודה ודוק

ועוד נלענ"ד לתרץ דברי הרמב"ם בהל' יו"ט בא"א די"ל דדעתו ז"ל דדוקא בנשואי אשה שייך שלא תשתכח מלבו שמחת הרגל לפי שלבו נוהג בשמחה אחרת שאין לה שייכות לשמחת החג אבל בעשיית סעודה ששייך ג"כ לשמחת החג [עיין במג"א סי' תק"ל שכ' בשם התניא דגם חוה"מ צריך לכבד באכילה ושתיה] לכן הרבה יזכור בשעת הסעודה ג"כ שמחת הרגל ואינו אסור כ"א מפני התערובת שמחה בשמחה גם יש להמתיק תי' זה יותר עפ"י מש"כ התר"י בפ"ק דברכו דאפילו למ"ד מצות צריכות כוונה מצות התלויו' במעשה א"צ כוונה ויחסו המפרשים סברא זו גם להרמב"ם שפסק בפ"ו מהל' חו"מ דהאוכל מצה בלא כוונה יצא עיין בהה"מ פ"ב מהל' שופר ולכן בסעודת אירוסין לא הוי חיישינן במה שנשתכח שמחת הרגל מלבו כיון שהסעודה היא בעצמה שמתת הרגל ויוצא בה שמחת החג בלא כונה לכן כ' הטעם שאין מערבין שמחה אחרת בשמחת הרגל ור"ל כיון דעיקר כוונתו לדבר אחר מיגרע גרע כמ"ש התר"י שם והר"ן פ"ג דר"ה בשם הרשב"ם

ועפי"ז י"ל דגם כאן ניחא ליה לכתוב טעם זה לפום מה דכ' לעיל דלא ישא בע"ש מפני תקון הסעודה ולא אמרינן דישא בלא סעודה לפי שצריך לשמוח עמה כ' ג"כ הטעם במועד כדי לסמוך ענין למעלה דא"א לעשו' הסעודה מפני שאין מערבין ראיתי להגאון בעל טורי אבן במס' חגיגה דף ח' שהקשה על מה דתנינן בפ"ב דמס' ביצה דלא מקדשין ולא מיבמין ביו"ט ומבואר בש"ס שם הטעם גזירה דילמא אתי למיכתב כתובה והא יבום נשואין עושה ותיפוק ליה דאסור מדאורייתא משום ושמחת בחגיך ולא באשתך כדאיתא במשנה דמס' מ"ק נמי אין מיבמין ותי' דנ"מ ליו"ט של ר"ה דאינו חייב בשמחה או ללילי יו"ט הראשון כדאיתא בברייתא פסחים דף ע"א אך חלק להוציא לילי יו"ט הראשון משמחה עכ"ד. ולפענ"ד לק"מ דהא ביבום משכחת נמי מאמר דאינו עושה כ"א אירוסין ולא עוד דמצות יבום כך הוא כדאמר רב הונא ביבמו' דף נ"ב ע"א מצות יבום מקדש והדר בעיל וכ"פ הרמב"ם פ"ב מהל' יבום ובטור וש"ע סי' קס"ו וא"כ דבר הלמד מענינו דבמס' ביצה קתני אין מקדשין ואין מייבמין מיירי בקידושי יבום דבחוה"מ מותר דמותר לארס רק ביו"ט אסור משום גזירה דכתובה ובמס' מ"ק תני אין נושאין ולא מיבמין וא"ש

וראיתי להזכיר כאן מה דקשה לי בדברי המג"א סימן תקמ"ו סק"ד שהעלה בנשא ערב הרגל שמותר לעשו' סעודת הנשואין ברגל דאחר יום הראשון כבר עבר שמחת הנשואין רק בלילה הראשונה אסור משום דאז עיקר שמחת הנשואין עכ"ד וק"ל דהא בפסחים דף ע"א איתא דלילי יו"ט הראשון אינו חייב בשמחה כלל וכן איתא ג"כ במס' סוכה דף מ"ח ולא מצינו פלוגתא בזה וצ"ע ועיין בלח"מ פ"ב מהל' חגיגה

פי"א הלכה ח וכל שכתובתה מנה וכו' אין לה טענת בתולים הנה בש"ס דף י"ב מקשה אהא דבתולה אלמנה מן הנשואין כתובתה מנה ואין לה טענת בתולים וניחוש שמא תחתיו זינתה ומשני בשקידש ובעל לאלתר והרי"ף העתיק המשנה ולא כ' דמיירי בקידש ובעל לאלתר וכן רבינו הרמב"ם כאן ועיין בהה"מ ובלח"מ ונלענ"ד לתרץ דהנה קשה במה דמקשה הש"ס וניחוש שמא תחתיו זינתה ואמאי לא תהא נאמנת שנבעלה מבעלה הראשון במגו דמוכת עץ דהכי אמרינן שם ע"ב בטעמא דר"ג דנאמנת משארסתני נאנסתי וכן התוס' בדף י' הקשו באומר פ"פ תהא נאמנת בתולה הייתי במגו דמוכ"ע ותירצו דהוא מגו במקום חזקה דאין אדם טורח בסו"מ וכו' וזה לא שייך כאן כיון דאינו טוען ברי ולא שייך חזקה וצ"ל דקושי' הש"ס הוא לר' יהושיע דלית לי' מגו כמבואר לקמן וניחוש וכו' ואמאי לא שנה כאן פלוגתא דר"ג ור"י כמו במשנה דמשארסתני נאנסתי ולכן משני בקידש ובעל לאלתר אכל לדידן דקי"ל כר"ג א"צ לזה

ועוד י"ל דהנה התוס' בדף י' כ' דבס"ס מוציאין ממון רק דבטוען פ"פ ליכא ס"ס דספק אין תחתיו אינו מועיל לענין כתובה למאי דקי"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום אכן בנדון זה דכנסה בחזקת בעולה מבעלה הראשון א"כ קשה לפי"ז מה מקשה וניחוש שמא תחתיו זינתה הא איכא ס"ס ספק אין תחתיו רק שנבעלה מבעלה הראשון ויש לה כתובה דעל דעת כן כנסה ואת"ל תחתיו שמא באונס וצ"ל דהש"ס סבר דאין מוציאין ממון בס"ס דלא עדיף מרוב ואין הולכין בממון אחר הרוב כמ"ש הפ"י אמנם הרמב"ן במלחמו' בפ"ב כ' דהיכי דחזקה מסייע לרוב מהני בממון וה"נ איכא חזקה שנבעלה מבעלה הראשון כמ"ש הרמב"ם דחזקת הנשואה שנבעלה וע"כ צ"ל דקושי' הש"ס הוא אליבא דרבה דאמר ש"מ כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה והיינו דס"ל דאע"ג שנשאת עדיין הוא בחזקת בתולה אבל לדידן דקי"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום והכא שאני שכנסה הראשון וכדדחי לי' רב אשי ואמרינן שהיא בחזקת שנבעלה וא"כ כ חזקה מסייע להס"ס מוציאין ממנו ואין לו טענת בתולים אפילו בלא קידש ובעל לאלתר שוב ראיתי בט"ז סי' ס"ז שתי' קצת בסגנון זה אלא דכ' דקושי' הש"ס על רבה בדין כנסה בחזקת בתולה בעלמא ולא על בתולה אלמנה ולפי מש"כ א"צ לזה ודוק: