תפארת בנים (על הרמב"ם) תמב

פסיק שחיטתו אף לישראל אסור משום אבר ואתיא שחיטת סימן השני ומטהר מידי אמ"ה. ועוד בכמה אופנים ואין להאריך

הי"ד. כל בעלי שכם הריגה. עיין רמב"ן (פ' וישלח) ומה שטען והצריך הרב ז"ל להעליל עליהם חיוב מיתה מטעם הגזל שלא דנוהו תיפוק לי' דכולהו עע"ז הוי והביא כמה מקראות דבאמת אינן מוכרחות נגד בעלי שכם אבל המקרא הסירו את אלהי הנכר יוכיח יותר. אלא שאני אומר דהיא הנותנת שהרי מדור אנוש ואילך היו שטופי' באלה. והני לא שייך בהו שהי' להם ללמוד וממי ילמדו ותינוק שנשבה לדברי הכל אונס הוא ואף בב"נ אחרי שאבותיהם ואבות אבותיהם שקועים היו בע"ז מאי הו"ל למעבד אבל בגזל וחמס לא נשקעו שהרי העמידו להן מלך ואם ענש הכתוב את האמורי אף שנשתקעו בכל הרעות האלה עונש שמים הוא ודרך מלחמה כי ראה אלקים כי לא יצליחו עוד לשוב ויקוץ בם אבל בדינא לא שייך זה והשתא דאתא יעקב הוא דהוי להו ללמוד והרי באמת נתקרבו ואדרבה הי' אפשר לומר דהיא גופא טעמא דאשאר עבירות פטירי שהרי נימולו ובקשו להתגייר אלא דגזל ישראל אפשר דהוי כהריגה ואפי' תימא דגזל לא הכא שאני דבושתה ופגמה של בת יעקב שאני כדקאמר קרא. ועמש"ל פ"ח ה"י בדברי רבי' ז"ל שלענין ע"ז אנו צריכים לכופם שיקבלו ולא להרגם [עי' בחתם סופר ח"ו סי' י"ד. ומחנה חיים ח"ב סי' כ"ב ושואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' ר"ל. ופת"ש סי' קנ"א]

פ"י ה"א בלח"מ. לא ידעתי מה הוקשה. אינו כלום דהכא בדין הניתן להם כפי התורה ובמקיימי מצות קמיירי וודאי וכדפתח ששגג באחת ממצותיו. אבל קושי' הכ"מ מעיקרא ליתא דהכא מיירי בדינא דידהו ובידם תקיפה על עצמם ויושבים במקומותם שלא ניתן להם דין ערי מקלט אפס שם בגר תושב שאין בתוכינו שאנו דנין אותו ומגלים אותו אל אחת הערים האלה כמאמר הכתוב כאמור שם בדברי רבי' וזה פשוט. וע"ל ה"ו בדברינו

ה"ב. ולעולם אין עונשים מהם. רבותינו ז"ל לא ציינו מקומו ואם רבי' ז"ל מסברת עצמו אמרו ואיני יודע למה כללו עם האמור למעלה. ואולי דטעמא דאינן בני מצות משום דלאו בני דיעה נינהו וכאנוסים דמי. ועי' בתשו' מהרי"ט א"ע סי' ט"ז. ועי' בלח"מ פ"ט מהל' עדות הל' ט' ועי' שם דגבי קטנים בהלכה' לא אמר בה האי טעמא וכתב אפי' הי', נבון וחכם וגבי חרש אמר בהדיא כנראה דהא שאינו בן מצות משום שאינו בן דעת. עוד צל"ע בלשון רבינו מה כוון במלת ולעולם ובאמת בציווי מלחמת הרשות נצטוו להחיות הקטנים רק במלחמת מדין אמר משה הרגו כל זכר בטף וכתב שם הרמב"ן ז"ל שהוא לנקמה אבל ממלחמת הרשות נלמוד הנה הנשים פטורות מכל ובאמת לא ביאר רבינו אם הנשים חייבות ובגמ' (דנ"ז:) אימא בת נח, שהרגה תיהרג ומייתי לה מקרא ועל השאר משמע דלא צריך קרא דליכא מידי למעטינהו רק על הדינים נראה שם דלא נצטוו כלל ורבינו לא ביאר זה וצ"ע

ה"ג. בכ"מ. וכיון שכן נקטינן כרב יוסף. וטעמא דבתרא צ"ע דלאביי אפי' לרב יוסף לא בעינן לכי גדלה גבי אונס. ולרבא לא בעי' לה לגבי כתובה אפי' לרב יוסף ורבי' פוסק בשני' דלא יהבי לה אלא לכי גדלה. מיהו תירוץ הראשון הוא פשוט דתלמידי דרב יוסף הוי ואקשי לי' ופריק להו וקבלו מיני'. ומה שהביא בשם הר"ן ז"ל הנה לשון רבינו יכול למחות בשעה שיגדל לא משמע דסבר כתירוץ הא' של הר"ן ז"ל. ואף לפום רהיטא אנו צריכין לתירוץ אחרון מכח קושית התוס' ז"ל. ולפי מה שנראה לענ"ד מסברא גדר הענין הוא דבקטנות מדריכין ומחנכין אותו כישראל גמור ובגדולות מודיעין אותו שהוא הי' עכו"ם ונתגייר ויהבי' לי' הברירה אבל בדברי רבי' בסמוך שכתב יהי' הכל ביד ב"ד עד שתגדל ולא תמחה משמע בפשיטות דבהגדילה ולא מיחה סגי דלא כהתוס' ומוקי לתלמידן דיש קנס במקום מכר כהלכה ולא חייש למאי דסתם מתנ' כר"מ אבל צל"ע איך יתקנו לה רבנן נשואין בקטנותן והפשוט הי' נראה דמאי דאמר הגמ' לכי גדלה כלומר דמתני' איירי כי גדלה. ואדרבה צ"ע דקארי לה מאי קארי לה נהי דגירות הי' בקטנות נשואין הוי בגדלות אלא דעיקר הקושי' השני' דאכתי תמתה וכולהו אסוקי מילתא היא ואפשר דדומיא דשבוי' תנן ועכ"פ זה צל"ע דלתקני רבנן אף לזו נשואין ואין להאריך. ועי' מהרי"ט חאה"ע סי' מ"א

ה"ו, בהרבעת בהמה. עכ"מ. ואני מוסיף ממ"ש התוס' שם (ד"ס) ד"ה חוקים מגמ' דקידושין דההוא דשמואל נאמר אף לרבנן ונדחקו שם. וסובר רבינו דלא פליגי אלא לענין חיוב ולא לענין איסור. אבל קשי' לי דא"כ אמאי לא הביא רבי' הכישוף שא"ר יוסי ונמוקו עמו דהא מהראוי הי' לומר דלאיסור חכמים מודו לר' יוסי והא דעונשן הכתוב עונש שמים שאני. ואפשר לומר דהתם הי' דרכן בכך בקביעות ונתבהלו בו תדיר. וכיוצא בזה מחלקי התוס' שם (דנ"ח:) ד"ה מי איכא מידי. לענין שלא כדרכה. אלא דא"כ קשי' מאי ראי' מייתי תלמודא מקרא דותשחת הארץ כל מקום שנאמר השחתה. ודוחק לומר דהיינו באמת מאי דפריק לי' אורחי' דקא מגלי שאינו במשמעות הלשון. ויש לחלק בין הנושאי'. ועוד דקרא דר' יוסי בארץ הוא. ושם ודאי לא סבל כן הקב"ה. וכמ"ש ולא תקיא אתכם הארץ כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם. ותדע לך דבפ' קדושים בעריות נאמר כי את כל אלה עשו ואקיץ בם ואפי' להמחייבים בכל העריות אין הנדה בכלל דאין נדות לעכו"ם. ועם כתבי אני רואה שהלח"מ עמד על טעמי בדעת רבי' ז"ל במעט שינוי

שם. ועכו"ם שהכה. צל"ע דכאן שיכל רבי' את ידו לכתוב עכו"ם ולא בן נח. ומלשון הגמ' אין ראי' דכללן ושתפן. ואמת שמהראי' שהביא הגמ' איכא למימר שאין זה במצות ב"נ דהא התם מצרי הי' ומסתמא לא שמר שבע מצותיו וטוב שבמצרים כו'. ואף דקשי' דבלא"ה נמי א"כ הי' חייב מ"מ לא אימסר דינו עכשיו למשה. ועי' ברמב"ן (פ' וישלח) גבי אנשי שכם ובדברינו. ואפשר דמזה ראה רבי' שאינו נהרג דבלא"ה נמי הא אמרינן דלא מורידין משום איבה וכיון דלא חשש לאיבה דפנה כה וכה המיתו כי נכמרו רחמיו אל אחיו איש ישראל המוכה. אבל א"כ הוא גופא קשי' למה אינו נהרג. אך נראה עוד דהכה לבני נח אמר למילתי' ובדיניהם לא יחייבוהו דלא הזהירה התורה לבני נח לבלתי הכות ישראל אבל משה ישראל הי' (חסר תיבה) להם על הרמת יד שיוכלו להמיתם. וזה הי' בהעלם עין להפרשת דרכים ז"ל. והיותר מתמיה לי דבהל' ט' כתב ג"כ עכו"ם ושם נראה מהגמ' מבואר דממצות ב"נ היא ותיכף בהל' י' גלה דעתו בפירוש דבן נח אינו עכו"ם וכל משמעות לשונו בהלכה ג' כשהי' מקודם ודלא כהלח"מ לעיל ה"א ועמ"ש שם

שם. אפי' חבל בו כל שהוא איני יודע אם נדרש לפניו ושיעורו שחבל בו מיהת ואז הוא חייב מיתה אלא דסגי בכל שהוא או דבעי למימר שאינו נהרג אפי' חבל בו כל שהוא ענינו איזה מן החבלות שהוא. אך בעיקר הענין יש לי עיון מה לי חמס דגופו או דממונו. ועי' בענין הכהו הכאה שאינו שו"פ ובב"נ לא משערי' דלאו בני מחילה נינהו וא"כ עכו"ם נמי בכלל גזל יחשב. ועי' רמב"ן ז"ל (פ' וישלח) והביאו הכ"מ לעיל פ"ט הי"ד דנהרג על החבלה. ולפום רהיטא נלמד מענינו דבכלל גזל גמור הוא אך דא"כ קרא דרציחה למה לי ובשלמא מגזל גופא לא קשה.