תפארת בנים (על הרמב"ם) תמא

דמדרבנן דלא שייך לומר דגזרו עליהם. ועי' בתשו' אמונת שמואל. ואף להסמ"ק הפירוש הוא דחכמים שווי' לנו כאמ"ה דלא ליספו להו בידים אבל אינהו ודאי שרי במה שלא אסרה להם התורה. מיהו גם בלא"ה אין בקושייתנו ממש דלאו מי מוקמת להאי קושי' אליבא דחד אוקים לה נמי למאן דמחייב דהא ודאי אין דעת רבינו ז"ל דכולהו תנאי הכי סברי דזה אי אפשר מכח הסוגי'. עכ"פ רבינו ז"ל סבור דאסור ואינו נהרג וזה צ"ע ואינו דומה להנך דהלכה ו' דמילי אחרנייתא נינהו ויכילנא לומר שאינו בכלל הנהו שקבלו חכמים שדנין עליו והנה מקום אתי לומר לפי דעת הסוברים בשיטת רבי' ז"ל בהלכה הסמוכה דלא חייש למי איכא מידי באמ"ה ומוכח דב"נ באיסורייהו קיימי הוי קשי' לי' ז"ל אי איתא דדין עוף כדין בהמה לגבי ב"נ היכא אמרי' בחולין (דף ס"ד אין מוכרין להם ביצים טריפות הא שלימי' שרי והרי התוס' כתבו שם בשם ר"ת דאי לאו קרא הי' ראוי לאסור ביצים משום אמה"ח ולעכו"ם היכא אשכחן דהותר [עי' חתם סופר סי' י"ט. ובנודע בשערים ח"ב סי' כ"ב ובתשו' ר"ח כהן בסופו מנכד המחבר סי' ד'] אך נראה דלא אמר ר"ת ז"ל אלא מכח מידי דאתי מחי ואפשר דהך כללא ליכא מידי דאתי מהחי ושרי לא שייך בב"נ כמש"ל דודאי אלא תחת סוג בשר וכלשון רבינו ז"ל שאין ב"נ נהרג על אמה"ח ממנו פתח בתרי וסיים בחד ולא ידעתי למה ומ"מ הדעת נותנת דה"ה לבשר מן העוף החי שאיסור במ"ה לב"נ כלול הוא בכלל אבר כדכתיבנא לעיל ובלשון רבינו ז"ל סוף הי"ג. ואיך שיהי' צ"ע מאיזה לימוד יבא להתיר וקרא מפורש אך בשר בנפשו ואי לאו קרא דדמו חלוק מבשרו הייתי אומר שחייב מיתה על השרצים והדגים. ומ"ש בזה במגדל עוז והחזיק על ידו בתשו' אמונת שמואל זר מאוד. מלבד שדוחה דברי הגמ' פעמים בסנהדרין וא' בפג"ה דאמרי' כל שאי אתה מצווה על דמו כו'. ופירש"י ז"ל דגים ושרצים. עוד אינו ענין לו כלל מלבד החילוק בין לשון ב"א ללישנא דקרא עוד כאן אך בשר בנפשו פירושו הבע"ח והוא שם משותף לכל בע"ח כמו ויגוע כל בשר

ומה שצריך לעיין בזה הוא מה דאמרי' בסנהדרין אדם הראשון לא הותר לו בשר כו' ולא חיות השדה. ומקשי' עליו מדגים ועופות והיכא רמיזא בדברי רב דגים. וכבר עלה על לבי לומר דמשם ראה רבי' דמה שייל לי' מעופות הא לא נזכר בדבריו אלא בשר ואימא דסבר דעופות אינו בכלל בשר ובכלל חי' ודאי אינו אלא מדמייתי התירא בב"נ מקרא, דירק עשב ובתחילה פרט קרא לעופות מכלל דעד עתה אתסרו אבל מאי ראי' היא זו אימא משום סיפא דקרא נקט למיסרי באמ"ה אלא שאין בעוף דין אמה"ח אבל מלבד כמה דחיות שיש בזה עוד אינו כלום. דהא כבר שיילי' מדגים ופריק לי' למלאכה ותו דבלא"ה צ"ע בהאי סוגי' דלמה לא אמר להמיתו ולמשוח ולהדליק בשומנו ולעבד את עורו ואפשר לומר לדעת רש"י ז"ל דבמתה מאלי' הי' מותר וכל עיקר איסורא לא הי' אלא להמית ובזה יש לדחוקי במאי דשאילנא דאפשר דחזו חכמים דפירושא דרב גופי' לא הותר לו בשר היינו שלא הותר לו ב"ח. אך התירוץ אין לו שחר ואף לאחר מותם אמרה תורה מבשרם לא תאכלו בדגים ונאמר בשרצים בשר החזיר והשקץ והעכבר וקרא פרט את הכל ואמר אך בשר בנפשו והוציא דגים ושרצים מייתורא דדמו ועוף מיני'

הי"א בלח"מ. נ"ל לתרץ דר' יוחנן לא קאמר. יפה תירץ ולא לבד מדקדוק הלשון אלא דלא עדיף מכובש שכר שכיר דלדידן בלאו אוחרא ולדידהו הוי כיוצא בו ונכלל תחת גזל ובזה לא ראה המגיה במל"מ לקמן פ"י הלכה ה' ותירוצו דחוק דסוף סוף סברת רבי' נכונה אלא דמעיקרא לא קשי' כלל דרבי' ז"ל הביא ראי' שלא תאמר שזה חלק אל המצות היא והביא ראי' דהוי פשיט לי' להמקשן דלדידן מיהת פרטית הוא ורבא הוא דפריק דלגבי דידהו כי היכי דכולהו עריות נכללו בכלל וכל הלאוין בע"ז נעשו אחת במנין הנה המצוה הזאת כללה התנא באביזרא דהנך שבע מצות. שוב ראיתי בחי' הרשב"א בפ' העור והרוטב בשם הרמב"ן ליישב קושי' זו וכמדומה שהן כדברי [ובפלתי סי' ס"ב סק"ג רצה לומר דחיוב אבר משום משהו בשר שבו שהרי אין צריך שיעור ולא יתכן לאומרו בדעת רבי' דא"כ למה לו להביא אבר כלל. ולא עוד אלא דבכולהו דוכתי נקיט אבר ובשר דאמר כאן בהדי אבר כללו. ומשמעות דבריו עוד דהנך בכל שהו אתרווייהו קאי דהיינו דבעי לאשמעי' הכא]. אך מה דקשי' על רבינו למה לי' איסור אבר הא דינא דאבר היינו במשהו בשר וגידין ועצמות הוא גופה אני אומר שאינו כן בב"נ ואפי' על הפרסות במקום שאין בשר אלא עור חייב ואף בישראל אני מסופק אם אבר הפורש והוא כברייתו שאין עליו בשר אם אינו חייב ורב אורחא דמילתא נקיט במשהו בשר גידין ועצמות ותו דבב"נ אפשר דאפי' חלקו מבחוץ חייב דלא שייך לומר חדוש הוא. ואפשר דעל עצם לחוד חייב או על הגיד אף שאינו בשר הנאכל. [עוד [הק'] הפלתי שם על רבינו בבן נח לדעתו חייב על פחות מכשיעור דא"כ לר"ל דאמר ח"ש מותר מה"ת תיקשי מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. ולא ראה אז במ"ש התוס' חולין (דל"ג.) דלר"ל לית לי' האי כללא דמי איכא מידי דאל"כ קשי' מדר"מ. ועיין לקמן בהי"ג גבי מפרכסת. אך לפמש"כ העמק יהושע דאף ר' יוחנן מודה באבר דח"ש מותר דל"ש חזי לאיצטרופי דאפי' באבר אחד בעי' שלם וחלק מבחוץ פטור יש להקשות כן. אך י"ל דהיא הנותנת דבנאסר לב"נ מאז תרווייהו סברי דתו לא הותר כדברי רבי יהודא אלא דשיעורי הלח"מ לענין החיוב]

הי"ג בלח"מ. אע"פ שהוא דוחק. באמת אני תמה על קושי' התוס' לפי פירש"י ז"ל בסנהדרין הא לא דמיא אלא לשחיטת עכו"ם ואפשר דהתוס' ז"ל סבורים דיפ"ת ששלחה ישראל מביתו אסורה לעכו"ם עדיין משום אשת חבירו או גזל ועמש"כ לעיל ה"ח [ודברי הפלתי תמוה. דלכ"ע אמ"ה נאמר להדיא לב"נ ובהא ליכא מאן דפליג] ומאי שיראה לי' לדחוק בדבר הוא לפי המחלוקת (דק"ג) אי בהמה בחייה לאיברי' עומדת או לא ומשמע שם דלמ"ד לאו לאברי' עומדת לא שייך כלל איסור אבר בחייה עד שקדם לו איסור טריפה ואלו עוג מלך הבשן יכול לאכול בהמה כאחת בבית בליעתו אינו אסור עליו אלא דלדעת רבי' בפ"ד מהמ"א ישראל חייב משום נבילה ובהא הוא דפליגי דמ"ד לאו לאברי' עומדת סובר דמשום נבילה חייב כמ"ש רש"י ז"ל במכות (דף ט"ז:) ד"ה משום כזית נבילה ועכ"פ אין בו לתא דאיסור אבר וכשציותה התורה אשחיטה לא להתירה לנתחה אבר וחתיכות הוא הוא דאתי אלא להתיר הבהמה כולה והאי איסורא ליתא בבן נח ואין לו שייכות עם ישראל אבל ברייתא סברה דכל כמה, דלא מתה הבהמה אין עלי' אלא איסור אבר ושחיטה לאפוקי מאיסור אבר הוא וכיון דהופקע איסור אבר ונתקן ע"י השחיטה נתקן א"ע לעכו"ם. אבל לדידן לעכו"ם במיתה תלי' ואין לו ענין עם השחיטה שהוא לצורך כולה ואמרה התורה וזבחת ואכלת דכל שנזבח ונעשה מצותו הפקירה אותן לישראל ואינהו לאו בני מעבד האי מצוה נינהו ודוקא לישראל מיגו דהותרה לו משום נבילות והותר לאכול כולה הותר לו אבר משא"כ בעכו"ם אבל אי איסור אבר אית ב', ולא איסור נבילות ושחיטתו כל עיקרו להוציא מאיסור אבר הוא אף לב"נ בשחיטה תלי' שהיא המוציאו אלא דקל הוא שהקילה התורה גבי' דאף מיתה מוציאה והא דשאל הגמ' אר' אחא בר יעקב איבעית אימא היינו באמת דאמר תניא דלא כוותי' ולא אסקה בתיובתא [וכ"כ הפלתי שם] איבעית אימא דעיקר קושיא על בני מעי' דהוי כמנחא בדיקולא נמצא דהוי עלי' איסור אבר אף לישראל ואלו