תפארת בנים (על הרמב"ם) תמג

השתא על גזילתו אזהר רחמנא על נפשו לא כש"כ. איכא לדחויי [אפי' למאי דאמינא בפרק הקודם ה"ו דלדידהו עונשין מן הדין] אבל מחבלה ודאי קשה. ואפשר דסבר הרמב"ן ז"ל דאף זו בכלל ש"ד. ועי' בבראשית רבה ע"פ ואך את דמכם ר' יודא בר' סימן אמר אף החונקו. אך סבור אני לומר דגבי גזל נהי דאינהו לאו בני מחילה נינהו אי אמר בפי' דמחיל לי' כיון שהוא דבר הניתן מיד ליד ואי הוי יהיב לי' בתחלה (חסר תיבה) הוי פטור [וגם במשלם צ"ע] ולפ"ד הפר"ד דבשפיכות דמים אף האונס חייב שפיר וצ"ע בכל זה

ה"ז. במל"מ ד"ה ודע שמה שתירצו וכו' וקום ועשה לא קחשיב. בחידושי כתבתי לתמוה דא"כ מנ"ל הא דאמרי' בשבועות (דכ"ו) האדם בשבועה פרט לאנוס. לפמ"ש התוס' בע"ז (ד"ג) לחלק בין אדם להאדם. דהאדם אתי לרבות עכו"ם. א"כ אתי דב"נ מצווה אלאו דבל יחל

ה"ט. אבל אינו נהרג. מ"ש הכ"מ והלח"מ בטעם הפטור מדין ב"ד הוא דחוק. דבגמ' אייתי עלה האי דאזהרה שלהן מיתה. אבל אני רואה מדברי הרמב"ן ז"ל (פ' וישלח) בהשיגו על רבי' בענין הדינים דע"כ סבר דלמא דפריק קום ועשה לא קחשיב ע"כ דחייב מיתה דאיתמר גבי שבת מיתה בידי שמים הוא. ונפלאתי שלא כתבו לרבי' טעמא אחרינא שהוא משום לתא דבל תוסיף. ותו דא"כ אמאי לא חשבי' גבי' ז' מצות. ותו דרבי' כתב וא"צ לומר אם עשה מועד לעצמו ומדוע מועד פשוט לי' יותר משבת. ואם שבת ענינו שהוא ממצות התורה אבל מועד פרטי שעשה הוא לעצמו שאיננו ממועדי ה' לבני ישראל שרוצה להיות כמונו. וזה למד בק"ו. אבל א"כ מאי אפי' בימות החול. אדרבה חול מגרע גרע. ותו דרבינו כתב כללו של דבר כו' אלמא דחיובא דשבת הוא מטעם זה ג"כ וא"כ כל מצות התורה אסור להן לעשותן. ומה זה שכתב לקמן דמצוה משאר מצות מותר ובבן נח משתעי גם ברישא כמש"כ למעלה וכן כתב הוא או יעמוד בתורתו. ועכצ"ל דתלת מילי קאמר דשבת ועסק בתורתו אף שהן מצות דידן או חידוש דין לעצמו אבל בשאר מצות התורה מותר להשתתף אך מלבד מקצת ממה שדקדקנו כבר עוד איני יודע מה שכר יש לו בישיבת סוכה ונטילת לולב וכיוצא והוא פטור מן הדבר ועושהו ודעת רש"י ז"ל בעכו"ם ששבת כפשוטו שצריך לעמול בכל יום דלא כהכ"מ שנראה ממנו שאין מחלוקת בין רש"י לרבי' ז"ל

ובחי' עה"ת (פ' וישלח) כתבנו בזה לפרש מאמר יעקב לעשו ודפקום יום אחד שהכוונה על השבת שהוא ילך והוא ינוח כי הי' לו דין ישראל. אך בהא ודאי איכא לשיולי קושי' התוס' ז"ל בשבת איכא מצוה בימות החול מי איכא מידי אלה דעושהו לשם מצוה וכגון דא אף בישראל מחודש לו שבת לשם שביתה עבר. ועלח"מ שכתב דרבי' ז"ל דחיקא לי' תירוץ התוס' ז"ל. וסותר דברי עצמו פ"ט הי"ג. גם מה שכתב מדרבנן הוא דחוק כמש"ל אף שיש לחלק דעלינו צוו חכמים שלא יניחם בטילים. אבל איני יודע לשון חיוב מיתה בדברי רבינו

ה"י בלח"מ. וכאן קצר וסמך על מ"ש שם. ועי' במל"מ והחזיקוהו יותר דסוף סוף נראה כאן דמקבלי' בסתם מן העכו"ם ולא בעי' מלך. אך בנקל יש לתרץ דהכא איירי ביהיב סתם לגבאי צדקה של ישראל דלא נתקבל לצורך ישראל ואי אמר בפירוש שיתנוהו לישראל צריכין להחזיר ושם ע"כ בשרואין שדעתו שינתן לישראל ובאחריני הוי אסור ומפני שלום מלכות מקבלי' ומשני' ונותנין לעכו"ם בצנעא. ועוד יש לדחוק ואין להאריך

הי"ב. שאין עושין כן לגר תושב אלא לעולם דנין אותו בדיניהם. לפום רהיטא תימא למה יגרע כח ישראל נגדו לדון בדין אחר. אך נ"ל דודאי לא מדיניהם שזייפו לעצמם איירי והדינים של ב"נ הן הן דיני התורה וכדעת הרמב"ן (פ' וישלח) ואם יש שינוי במקצת הדינים כגון ישראל מעכו"ם קונה משכונו ולא בהיפוך וחילוק הקנינים ושאר הענינים כולן כל זה הוא דין תורה והרי יש שיעור במה שבין ישראל לעכו"ם אלא דבעכו"ם אם יש זכות לישראל אלו הי' איש ריבו ישראל דנין אותו כישראל ואם יותר טוב הוא בדין התורה לישראל כשאיש ריבו ב"נ עושין אותו כב"נ ולפיכך אמר רבינו דגר תושב הרי נתנה תורה דינים בינו לישראל ודנין אותו כדרך שהוא דין ב"נ עם ישראל. אלא שהלשון מעט דחוק. ומשפט הסוגי' נר' הדברים ככתבן שדנין לזכות הישראל באיזו מן הדינים שיהי'. אך דעת רבינו אי אפשר לומר כן: