תפארת בנים (על הרמב"ם) תמ

עריות גופי' דכתיבי בהאי פרשתא אין להם שייכות עם הדין הזה כלל דאינהו הוזהרו על הבהמה מודבק ודין זה מן הדינים לא נאמר גבי' כלל וזה נראה נכון כי בלא"ה יש לגמגם על תירוצם ז"ל דלא נפשטה בעי' כיון דספק עשה של תורה אם נלך לקולא אך דד"נ מקרי ולדעת הח"צ שם צריך כ"ג (מה שיש לי להתלמד בדבריו ג"כ) מ"מ הדבר מפוקפק עמדי לענין ספיקא דדינא אע"ג דלענין ב"נ עצמו לא רציתי לומר הלכה ג' דדעת רבי' לפסוק לחומרא מ"מ בבהמה דבן נח המקיים ז' מצות שאני דבכלל גר תושב הוא שאתה מצווה להחיותו. אף דצל"ע בגמ' דקאמר ליתני אסור ומותר כו' לא מורידין ומה לו בזה הכי כאן בחיובי דז' מצות איירי ושאני חיוב מיתה אלא משום שפיכת דמים ואיך יהרג ישראל גר תושב שמקיים ז' מצות ויש בזה סברות ואכמ"ל דאכתי לא התברר לי עכ"פ בנפש בהמה אני מסופק אי אזלי' לקולא

ה"ז בכ"מ. דאתא להוסיף ערוה. צ"ע דהא בתחילה הוי בעי למימר לעדה ועדי' והתראה ולא חייש להמציא ערוה חדשה ולמה לא יתרץ בפשיטות דלשלא כדרכה בעי לי' דבעריות חייב שלא כדרכה ונהי דלפי דעתו ז"ל דבשאר עריות אף בעכו"ם חייב שלא כדרכה אין הקושי' עד"ז אלא דהול"ל בא על אשת ישראל שלא כדרכה מ"מ גם לזה תירוצו דחוק וטפי הול"ל דגמ' דייק עריות דידן דומיא, דעריות דידהו דבאשת ישראל משתעי ובכדרכה הוא דחייב. אך עיקר סברתו לא מכרעא דכשם דודבק נדרש לאחריו כן נדרש לפניו וה"ט דרבי' לעיל דיליף מבאשתו לאפוקי זכר דס"ל בההוא דרבא דודבק לאקולי אתי אכולהו ובקושי' הרב דהיינו מה דאמרו לעיל דמאן דיליף מאיש איש לגמרי יליף וכי היכי דבישראל ובכל עריות בין כדרכה ובין שלא כדרכה משכבי אשה כתיב ה"ה בן נח אבל לדידן ס"ל כרבא רק לדבר הזה כיון דניתנה התורה ונתחדש הלכה דיש לישראל נכנסה לחופה ואירוסין ונעשית א"א כל הבא עלי' חייב

ה"ח. משום אשת חבירו. ומדברי רש"י ז"ל (דף נ"ז.) ד"ה נהרג משמע דמשום גזל הוא דמחייב ולא משום אשת חבירו. ונפקא מינה אם הרשהו. וכן אנו צריכין לומר לדבריו אכולא דינא דאשת חבירו דלהוי גזל כמ"ש הוא ז"ל גבי יפת תואר. אך צ"ע דלמה לי בא עלי' אפי' חטפה ממנו סתם ומנעה ממנו נמי. ואולי דרבותא הוא שיש בביאתו משום גזל ורהיט לשון הברייתא כרש"י ז"ל דייקא אבל מדשייל אכיוצא בו דיפת תואר בפרטות ולא אגנב נראה דמילי מילי קתני וביפת תואר מטעם אשת חבירו אתי עלה ותו דיפת תואר במלחמה כדפירש"י ז"ל והיינו דעלי' קאי ישראל בעכו"ם ממנ"פ היכי איירי אי דהותרה לו המלחמה להרוג ולשלול ולבוז בז הרי הותר ואי לאו מלחמה גזל הוא והנראה דלרש"י ז"ל דישראל בעכו"ם לא הותר אלא לאחר כל המעשים א"כ בעכו"ם כה"ג שקבלה עלי' להיות אצלו הרי היא גרושה מאישה כדברי רבי' בסמוך לכן אמר דאכבישת האשה חייב משום גזל. וצריך לומר דהגזל הזה לקחת אשתו וכל אשה לא הותר לעכו"ם במלחמה ועמש"ל פ"ח ה"ב. אבל לדברי רבי' ז"ל הדברים כפשטן ולא הוצרך להביא יפת תואר דלדידי' לביאה ראשונה אתמר דעדיין אגידא בראשון ולא אמרו אלא משום חידושא דכיוצא בו דאף על עבדו חייב. אבל דעת הכ"מ בהלכה שאח"ז להשוות דעת רבי' עם דעת רש"י ז"ל ודאי לא יתכן. ועי' היטב בלשון הגמ' שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש נינהו וצ"ע בלשון רב' בסוף הפרק דמשמע דיש לתא דגזילה בדבר. ויש לדחוק ועוד צ"ע אם זה בכלל גזל נכנסה ולא נבעלה דהוי בחנק דקיל מסייף ונקרא גוזל ואמאי הקלנו עליו אך בדברי רש"י ז"ל היינו בגוזלה לגמרי דאי לאו הכי כולהו עריות דידהו גזל נקראו אבל בדברי רבי' באנשי שכם צ"ע. ואולי דהתם אונס הוי. ועי' בדברינו לעיל פ"ח ה"ב

ה"ט. וכיוצא בו אפי' פועל לא ידעתי מאי אפי' הא בגמ' משמע דפועל שלב"מ גזל מקרי. וליכא למקרי' כיוצא בו, בגזל אלא בכובש ש"ש דלאו גזל מעלי' עי' בגמ' (דף נ"ז.) ולשון אפי' שייך בכש"ש. ויכולני לומר דלהכי נקיט לי' לפי שאינו גזל ממש ומ"מ קשה למה יהפך דברי התלמוד דהרי לרבותינו מיפשט פשיט להו דהאי חייב משום גזל. וכבר רציתי לומר דרבינו סמך אשקלא וטרי' (דף קי"א.) דזהו גזל זהו עושק. וא"כ כובש ש"ש גזל מעלי' הוא. אך ז"א דסוף סוף פשיט לי' להגמ' דהאי יותר מקרי גזל. ותו דאדרבה רבי' בריש הל' גזילה כתב איזהו גזל כו' ותמה עליו הה"מ ז"ל מסוגי' דהמקבל. וע' בתשו' חכ"צ (סי' כ"ו). ולענ"ד אדרבה מהלכה זו מצא און דבישראל כובש ש"ש אינו גזל מעלי' והחידוש מהרב לח"מ ז"ל שם דבהלכה שלפני זה הי' הסוגי' זו נגד פניו ובדברו על ענין הזה אשתמוטי קמשתמיט מיני' עכ"פ אין זה נכון בדעת רבי'. ונראה דרבי' ז"ל משוה כאן שיש להם בדין הגזל עלינו והביא תחילה עקרי הלאו שאני והן שוי' בו ואח"כ אמר וכיוצא בהן אפי' דברים שאין לישראל חיוב עליו דהיינו בחיובא דידי' שהוא תשלומין ודלא כמ"ש הכ"מ דאיירי מכח מאי דאתי מלאו אחר אלא דפירושו הוא שלעולם אינו אוכל אלא עם גמר דהיינו לאחר שמלא הסל ע"ש בהל' שכירות אלא שאוכל ואינו עושה מלאכה עם אכילתו דגם זה עבירה היא בידו כמבואר שם ומ"מ אין על זה חיוב תשלומין לפי שאין כאן אלא גרם וביטול מלאכה ואין בו מעשה שיתחייב עליו ודוקא אכל (פי' קודם גמר) או הולך אמר בסיפא דניתן לתשלומין אבל ביטול המלאכה מתוך האכילה הזאת לא ניתן לתשלומין. וז"ש כאן דלדידן לא הוי גזל שצריך לתשלומין אבל הגמ' הכי קאמר ישראל בעכו"ם ודכוותה ישראל בישראל חייב בתשלומין ומאי דקאמר התם פירושו שלא בנגמר המלאכה כלל עיין בדבריו לעיל אך יש לעיין ע"ז דא"כ כי מוקים לה בפחות מפרוטה הא דכוותה ישראל בישראל לא חייב וזה יש לדחות בכמה גווני אבל עוד איכא לאקהויי טובא. ולכן נלענ"ד בהיפך מזה והוא דרש"י ז"ל התירא היא ואפי' ישראל מישראל כו' וברייתא תני ישראל בעכו"ם ועוד פירש דאף עכו"ם בעכו"ם יותר משום מי איכא מידי ובזה חולק רבינו וסובר דלא הותר מעולם לפועל עכו"ם לאכול ואין כאן שייכות מי איכא מידי שזה מדרכי החסד והמצוה שבין ישראל לחבירו כמו שעניי ישראל נוטלין שכחה שלא מדעת בעלים ולא עשה כן לכל גוי והקושי' הוא רק ממאי דתני ישראל בעכו"ם והרי בישראל התירא הוא אבל רבינו חשיב מידי דליתא בישראל והיינו דקאמר שלא בשעת מלאכה דהיינו שאינו עוסק בקצירה שאין בו משום וחרמש לא תניף וז"ב בכוונת רבינו ז"ל

ה"י בכ"מ. דהא גמ' ערוכה היא בפ' ד' מיתות כו'. כבר הי' אפשר לומר דקרא כי אתי לישראל הוא דלדידהו הוא דחלוק דמן מבשרן. וגבי בן נח מאי שייכות חילוק בין דם לבשר ואי משום דאמר למישרי שרצים פירושו מטעם איסור אבר ונפקא מינה להתיר נמי את הגידין שאינן בנ"ט ואיסור שרצים אין בו ואף דמקרא דבן נח יליף לה אין בכך כלום דלעולם כל התורה כולה לישראל נאמרה לדרוש ודורשים במידי דלא שייכי אינהו בהו. והנה כרת דמילה אין לה שייכות אלא לישראל ולא לבני קטורה דאין ענין כרת לבני נח ומ"מ הפשט בגמ' נראה ודאי דאבני נח אמור ועוד דנראה מדברי רבינו ז"ל דבא לומר דאינו נהרג אבל איסור יש בו ועוד דמה סברא לומר שהוא אסור ואינו נהרג ואם כדברי הכ"מ שיש מחלוקת ורבינו פסק כמאן דסבר הכי לדידי' מותר ובלא"ה דבריו דחוקים בסוגי' שם

ובחידושי לחולין כתבתי מה שיש להקשות מהך דהשוחט בשבת בחוץ וכו' דמדאורייתא אינו מוזהר כלל [וכן הקשה בפלתי סי' ס"ב סק"ב] וזה א"א לומר