תפארת בנים (על הרמב"ם) תלט

שכתב וכיוצא בו. וכ"כ אח"ז מאכלות אלו האסורים. אבל לי' א"כ יותר מיין נסך. וכן צ"ע מהא דילפי' בפ"ק דבכורות להיתר החלב מאת חריצי החלב וללישנא בתרא ניחא אבל לתירוצא קמא מאי איכא למימר. ואולי דאמה"ח שאני שכל איסורו נוהג בבני נח. אך במקום אחר כתבתי דלכ"ע הך כללא דכל היוצא מן החי ליתא בבן נח. [וכ"כ הכו"פ סוס"י פ"א. וזה הי' בהעלם להחתם סופר חיו"ד סי' י"ט]. ומ"מ להך תירוצא דדוקא שלל היתר מטין הדברים כדברי הרמב"ן ז"ל. אלא שאני רואה מסתימת רבינו דסובר כתירוצא קמא וממנו נמי למד דבכל מלחמה הותר כיון דסובר דהך מילתא לא הותרה אלא דחוי' אצל מלחמה ובדלא ספיק כ"א ע"י הדחק מעתה כיון שכבר הם במלחמה בגבול העכו"ם ודאי דהותר להם. וכמדומה אני שגם בס' החינוך מסכים דאף במלחמת רשות הותר. ומש"כ הרמב"ן ז"ל לתרץ ע"פ שיטתו זאת למה נאמרה פרשה זו במדין ולא בארץ סיחון ועוג אני תמה דלא מבעיא לפי שיטת עצמו ז"ל דטעם כעיקר דרבנן וא"כ גיעולי עכו"ם חידוש הוא והיינו דבעלמא ודאי מותר דלא עדיף קדירה מבשר עצמו אבל אפי' אי טעם כעיקר דאורייתא נמי לא קשי' דהא לא נאמר פרשת הגעלה אלא לכלים בני יומן שהביאו אל המחנה בסוף בשובם ממדין שהי' רחוק אבל ארץ סיחון ועוג שהלכו לכבוש כל זמן שעסק בכיבוש הותר להם ואפי' לדעת רבי' ז"ל לא החמיר הקב"ה עלי' במצוה חדשה להגעיל ואחרי נוחם מנין לו שנשתיירו כלים בני יומן אז ותדע לך דאחר שנחו היינו בעי' דאברי בשר דהא משמע דדוקא בשעת כיבוש וחילוק הותר ויש לדחות ואין להאריך

ה"ב בלח"מ. ולכך הוצרך הכתוב להתירה. עי' בסנהדרין (דף ע"ד.) אסתר פרהסיא הואי ובתוס' כתובות (דף ט') ד"ה מפני מה לא כו'. וא"כ הי' מדבר עמה על עסקי קיר בצנעא לית כאן מיחוש וכשלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר הוא משום בפרהסיא ואין זה נכון ומאי ראה דוד לקחתה למעכה לעיני הכל ולומר שרוצה לבעול. אבל לע"ד דענין דיפת תואר שאמרה בה תורה שאחר שבא עלי' יכניסנה לביתו וכל המעשים האלו בה ושאם לא יחפוץ אינו רשאי לכבשה ושנתה בה מדותיה משאר בא על הנכרית ע"כ מידה אחרת בה ורואה אני שכן הוא דמה שהותר ביאת נכרית מה"ת היינו משום איסור ביאה ובזונה נשכרת או עושה לתאוה אבל במלחמה מיראת חרב וכן אונס גמור אין ספק שלא הותר ואפי' אם יותר גזילתו חמס כזה אסור רק במלחמה הותר לו כשהוא שובה אותה משום יצה"ר ולפיכך הקפידה התורה ואמרה תחת אשר עניתה עינוי מתשמיש שלא לרצון וכלפי שהתירה לו התורה לשתק את יצרו החמירה עליו בסופה. ואפשר שדעת רש"י ז"ל שם בקידושין שלא ילחצנה הוא שלא יבא עליה באונס הגמור אלא מכניסה לסתר וכופה אותה עד שתרצה לשמוע. ולא ידעתי אנה ראו מדברי רש"י ז"ל דביאה ראשונה אסור. והנה לפנינו פה רבי' בפי' דביאה ראשונה הותרה ופי' שלא ילחצנה לענין בעילה. אך נראה ממנו דלאו משום אונס קאמר מלשון ואח"כ יבעול משמע תקפה או פרהסיא כמעשה שהי'. ועי' ברש"י ז"ל סנהדרין (דף נ"ז.) ד"ה יפת תואר ובדברינו פ"ט ה"ח

ה"ח במל"מ, אלא ב"ד מטבילין. עכ"מ. והנראה מדברי רבי' דאתי לאשמעינן דאם גלגל עמה יב"ח ולא רצתה להתגייר והיא מעוברת לוקחי' ממנה את הולד וסברא ראוי' היא כיון דלעולם מזרע ישראל הוא ואיך יוליד בן לעכו"ם ומקום לדבר לא ידעתי [אולי סובר דהמול לכם כל זכר. אפי' מקצת לכם. ועט"ז יו"ד סי' רס"ו סק"ו וצ"ע]. וצל"ע מ"ש רבי' בסמוך בתמר דא"כ ע"כ שהתה מעכה מלהתגייר עד שילדה

פ"ט ה"א בלח"מ. קשה מנ"ל לרבי' הא. בחידושי כתבתי מה דקשי' לן מן הפסוק ובלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות פ' גיד הנשה

ה"ג. בן נח שבירך את השם. עכ"מ ולח"מ. ואני מסופק בלשון רבי' ז"ל שלפי דקדוק לשונו הי' לו לומר שבירך את השם המיוחד. ואפשר דמודה דבעי' שם המיוחד אלא דלא בעי' שם בשם אלא שלפי דעתו ז"ל בהל' עכו"ם השם שמברך בו א"צ להיות שם המיוחד וא"כ הי' מהראוי שיאמר בתחלה סתם בין שבירך בשם שהרי זה הוא המתחייב בישראל ועוד שהי' לו לפרש תחילה דבעי' דוקא שם המיוחד ולא לסמוך על ה"א הידיעה. אך אחת אשר כתב רבינו ז"ל בכל לשון מה שלא הודיע לנו כיוצא בו בישראל שם בהל' ע"ז מה דינו ובודאי שיש לו מקום באחד מספרי התלמוד ולא הודיענו מקומו. אף אני אומר שמשם ראה דהלכה כר' מיאשא ויש להביא ראי' דכן הלכה מהא דאמרי' פ' ד' מיתות (דף ס'.) השומע אזכרה בזמן הזה ופירש"י ז"ל ואין אימת ב"ד מוטלת עליו לדון חייבי מיתות ומוקמי להאי דר' חייא בכינוי ובעכו"ם מכלל דבזמן סנהדרין הוי יראים שידונו אותם

ה"ד. וכן אם הרג רודף. דברי רבותינו הכ"מ והלח"מ נפלאו ממני כי נהפוך הוא דר' יונתן בן שאול אמר להדיא נהרג עליו ורבינו ז"ל סובר דרבנן פליגי עלי' ופסק כוותי' וסובר דמ"מ אף לדידהו חייב מיהו מיתה בידי שמים וברייתא ודאי ישראל בישראל דומיא דעכו"ם בישראל דהיינו חיוב גמור והיינו דלא קאמר כולהו הני דאמר רבינו מקמי הכי והיינו דשאל עלי' הראב"ד ז"ל דמשמע דהלכה כריב"ש. ונהי דלענין לישנא דנהרג יכילנא לתרוצי שיטת הכ"מ והלח"מ בדעת רבי' ז"ל דדעתו כמ"ש המל"מ דגואל הדם שאני אבל ברייתא ודאי בחיוב מיתה גמור הוא ולפי פירושו ז"ל דאף הנרדף עצמו כן ולמד לה מההיא דאבנר גופי' הדעת נותנת ודאי דלישנא דהבא להורגך הנאמר במחתרת משמע דהיתר גמור הוא. אבל המל"מ בסוף הל' חובל כתב משמן של ראשונים שלא נאמר בנרדף עצמו. אבל א"כ הדבר ודאי תירוצו כאן אינו נכון דאין על הנרדף חיוב מיתה כלל ואפ"ה הותר גואל לשחת נפשו זה ודאי אינו. ובדברי הכ"מ והלח"מ נצטרך לומר דלא חיישי' בברייתא מאי דבישראל בישראל חיובא הוא. אע"ג דנראה מדברי רש"י ז"ל דדקדק לה. ומ"מ קשה אמאי לא אמר כולהו הנך גווני דכתב ובלשון רש"י ז"ל ג"כ יש לדקדק שכתב בד"ה כיוצא דשפיכות דמים כו'. אי מותר לגמרי ולאו מי איכא כל הני ויש ליישב ואין להאריך. ובפ"א מה' רוצח כתב הכ"מ ולא נקט ריב"ש נהרג אלא לומר שהוא חייב מיתה לשמים. וזה דחוק מאוד. ולפי דבריו דלא משכחת בי' התראה הי' לו לומר דריב"ש ס"ל כמ"ד חבר א"צ התראה. אבל עיקר התירוץ דחוק דאי איתא לא הו"ל לרבי' ז"ל למיסתם. ומאי חידוש הוא זה כולהו נמי בלא התראה אין ב"ד דנין אותו. עוד מצאתי ראי' לדברי רש"י ז"ל דהנרדף עצמו משתעי ריב"ש מהך סוגי' גופא דמוקי בבן נח להאי דינא ואכתי לא ידענא דניתן להציל בנפשו גבי בן נח דהא בישראל צריך הקישא אבל במציל עצמו שנלחם נגד רודפו הא ודאי לא צריך קרא. ואפשר דה"ט דפירש ז"ל כאן בפ' ד' מיתות דאמרי בנרדף ובפ' בן סורר אמר הנרדף או הרואהו [עי' בתשו' בן יהודא סי' כ"א מזה]

ה"ו. ואין הורגין את הבהמה עכ"מ ובתשו' ח"צ (סי' פ"ד) אך לשון רבי' משמע לי' דלאו אתקלה וקלון קמהדר כלל. ואפשר דסובר דכולא שקלא וטרי' אליבא דר"ש דדריש טעמא דקרא. עוד איכא למימר דודאי סברא אמר רבי' דאינהו לא נצטוו בהריגת בהמה אלא דרב ששת לטעמי' דיליף מאיש איש עריות כרבנן דלעיל וסובר דמהכא ידעינן למיתת בני נח בעריות וא"כ לכל מאי דכתיב בפרשה איתרבאי כרבנן. אבל למאן דמתיר בן נח אפי' בבתו ושאר