תפארת בנים (על הרמב"ם) תלח

לידי' אשמעי' דאינו חוזר. ואל תתמה על זה שהרי בת ישראל לנתין ולממזר נצטרך לומר דהאי דינא שייך אף באלה ואין סברא שתחוס התורה בזה על הממזר ונתין אפי' בנשא ממזרת או גיורת. ועי' בתוס' גיטין פ' השולח על מתני' דעדיות לישא שפחה אינו יכול שכתבו דאין זה תקנה להרבות ממזרים. ותו דהנהו במלחמה מאי עבידתייהו הרי המוכתבי' באסרטי' של מלך משיאין לכהונה ואף דאמרי' בחיילות של דוד מסתמא גם התורה מזה איירי וכמ"ש הראשונים אהך דגט כריתות כותב. ועי' בגמ' דגיטין פ' מי שאחזו שדקדק שאם הי' צריך כהן במלחמה ודאי היתה יפת תואר האמור סתם גם עלי' קאי אלא שלא הי' צריך ומפני כן אין להביא ראי' מהך דגט כריתות מזמן התורה הי' נוהג בכל ואף שיש שם ט"ס בלשונו במעט הג"ה יתיישב] ומסתמא גם התורה כן צותה שיהיו אנשי המלחמה ישראל הכשרים והא דשייל תלמודא מריה"ג ופריק לה דלא עביד עבירה שפיר כיון דאיהו לעבירה איכוון צריך כפרה כדאיסי בן יהודה ופריק לה בתחילת מעשיו לא הי' עבירה כלל ומש"ה נמי שפיר טעמא דמילתא דאירסה להיות ארוסתו ולא ללקיחה כלל ולפיכך לא הדר אע"ג דבתר הכי אגלאי מילתא דיכול לקחתה. ואם כל זה דחוק נצטרך לומר כיון דאוקמי לי' דאין איסור באירוסין ויכול לקיימה תחתיו בעודה ארוסה (ובמק"א על הך דצא וקדש לי גרושה הארכתי) אשמעי' קרא דלא להדר בשבילה או דאפשר שהי' מקום לומר מקלקולים שיבואו ולפיכך יהי' עמה. עמהרש"א בכתובות בשמעתא דפתח פתוח אהך דגט כריתות כותב. ומעתה אין מזה סתירה למש"ל דבגזל ודאי צריכין לאוקימתא לפי שאינו שלו וכל מקום שהוא הוא של הבעלים. ויותר נראה לי כדברי הראשונים ובלא"ה ליכא לאקשויי ממה דש"ל לריה"ג דקשי' וליטעמך למה לא אוקים לי' בנפלה לו שומרת יבם דליכא איסורא כלל ואע"ג דמדאורייתא איבעי מייבם כיון דטפי עמדה לחליצה ועוד שאינה מותר לו אלא ביאה אחת ולגירושין עומדת ולא לאשתהויי תריסר ירחי שתא ודאי שאינו חוזר ועוד דאם נאמר דהך דגט כריתות מימות משה הוא אלא דחסה התורה תוך שנה שלא יגרשנה ויקחנה אחרי מותו הכ' ודאי מאי טעם יש בדבר ולכן נראה כדאמינא אף שהוא מעט דחוק

הט"ו. וכל המתחיל. צ"ע שבמניני המצות בתחילת הספר הי"ד הביא אזהרת משה רבינו לעם לא תערוץ מפניהם ולא תיראום. וכאן הביא דברי הכהן שבודאי אינם אלא חיזוק הלב וכושל יקומון מיליו. ואולי ראה הראב"ד ז"ל שהשיגו שם ושתק לי' כאן שדבריו כאן אינו אלא דברי תוכחה כדרך שדרשו רבותינו ז"ל בכמה מקומות. אבל א"כ הי"ל לומר עובר בד' ל"ת אלא דמעלה בחשבון המצות וכולן ענינם אחת כמו לא יחליפנו ולא ימיר דלענין המצות לאחת יחשב גם כשפרט המצות בראשית ההלכה מנה הלאו הזה גם בדברו על המצות מנאו בלאו גמור ומלא תערוץ מפניהם דאמר משה ואולי נקט האי קרא הכא לגלויי דאפי' במלחמת הרשות איכא האי לאו. ומשה לא אמרו אלא במלחמת מצוה ואעפ"כ לא פלגי לה בתרי לאוי. ואפשר נמי דבמלחמת הרשות אין בו לאו אלא כשאינו חוזר וכדמשמע מלשונו בסוף ולא עוד. אבל במלחמת מצוה לא סגי דלא אזיל. אלא שאני מסופק אף בזה דהא טעמא משום ולא ימס כך במלחמת מצוה. ועי' בהשגת הראב"ד לתחלת הפרק. והרמב"ן בס' המצות דחה שם דברי רבי' וס"ל כהראב"ד ז"ל והראב"ד ז"ל סמך אמה שכתב למעלה. ולפום רהיטא יש להביא ראי' לדבריהם מהא דאיצטריך לומר דריה"ג מודה לדרע"ק ופשיטא דמודה דהאי מילתא גופא עבירה. ואפס אין זה כלום דהגמ' הוי סבר דאליבא דריה"ג לא מפרשי' לקרא הכי ומיני' לא איירי'.ופריק דאף בהא איירי קרא. והי' מקום לומר דהיינו דלא אייתי רבי' ז"ל לדריה"ג ומאי דפריקו הגמי"י והב"י ז"ל לא הבנתי דסוף סוף ריה"ג ור' יוסי תרווייהו סברי דחוזר מעבירות ומדוע פסק כר"ע נגד רבים. ואי דינא דהלכה כר"ע לגביי' דקארי לה מאי קארי לה מה לנו בהודאת תנאי' אלה. אבל אפשר דסובר רבי' דתרווייהו מפרשי לה כפשוטו שירא מן המלחמה אלא דרע"ק מוקי לה בסתמא שהוא מפחד ועושה שלא כדין בפחדו והולך חשכים דהוי לי' לבטוח בשם ד' ואפי' אי עביד עבירה ועכ"ז אמיץ לבו נכון בטוח כי לא יקרהו אסון במלחמה אין מחזירין אותו ובזה ריה"ג מודה לו אלא דמפרש לקרא דלא עביד איסורא ביראתו אלא שבדין מפחד כיון דעביד עבירה. אך לפ"ז לא שייל הגמ' מידי לימא דלא כריה"ג מכלל דמאן דעבר מפלגי' לי'. ויש לדחות ולומר עוד בגוונין סגיאין ואין להאריך

פ"ח ה"א. וכן שותה יין. צ"ע במאי משתעי אי בסתם יינם צריכא למימר ומי עדיף מהנהו דלעיל. ואי ביין נסך גמור כדמשמע לישנא מנא לי' דהא ע"ז חמיר דכתיב ולא ידבק ואפי' במקום פקוח נפש דבכל מתרפאים חוץ מעצי אשירה. ובחידושי כתבתי על רבי' ז"ל דיליף אכילת תקרובת ושתיית יי"נ ממקום אחר. שוב מצאתי להרמב"ן (פ' ואתחנן) כתב על רבי' שאם להתיר סתם יינם נתכוון לא הי' צריך ויין נסך גמור נאסרו מיד שנאמר שקץ כו' עי' עליו. תו חלק עליו במה שלא התיר אלא מחמת רעבון. וגם הפרשת דרכים (חסר תיבה) על רבינו מגמ' דחולין שהביא הרמב"ן ז"ל דמאי ראי' הוא זו לאברים שהכניסו דבעי אם לגמרי הותרו ואני אומר דהא לא קשי' דלשיטת הרמב"ן נמי נצטרך לומר דלא נהוג דין שחיטה לפי ההו"א כלל וכדפירשו התם התוס' ז"ל ולכאורה דקארי לה מאי קארי לה מה ענין שלל אויב לכאן. ולטעמיך נימא דשבויות מן העכו"ם ושפחות שהי' עמהם שהכניסום לארץ הותרה הואיל ויפת תואר הותרה אלא דכך דעת המקשן דודאי לא היתה התורה מחמירה עליהם בתחילת כניסתן במצוה חדשה כיון שאפי' באסור להם הותרו, אף אתה אמור לרבינו דכן הוא אומר כיון דהקילה עליהם התורה כ"פ דמשום שאין לו מה יאכל לא אמרי' לי' בת טוות עד דתשכח [דהרי לאו בצריך לשתות עד דכדוכה של נפש איירי כדכתב הכ"מ] בודאי אין סברא שתאסור עליהם התורה את הדבר שכבר אכלו ממנו והרי הוא היתר גמור ואדרבה לרבי' ז"ל יש לקל עם החמור יחוס שהמלחמה הסיבה הגורמת שלא הסריחה עליו יותר מדאי וזה הי' טעם המקשן והתרצן הראשון. משא"כ להרמב"ן ז"ל הרי ע"כ חדוש הוא שהתירה התורה בהמה, טמאה ועשאה היתר ומאי חזי דיליף מיני' ולפי פירושו אין אנו צריכין לומר נמי דהמקשן והתרצן הראשון סבורים דאין מצות שחיטה נוהג כלל בכל אותן הי"ד ימים דודאי לא הותרו מאכלות אסורות אלא בדלא ספיק ומ"מ כגון דא שהוא היתר גמור אינו בדין שעכשיו שהותר להם האיסור בשעת הדחק יעשה להם באיסור ובהכי ניחא מאי דחשבי' בהדי דברים שהותרו במחנה דמאי וטבל. ודאי נמי הי' ראוי שיותר לפי דעת המקשן והתרצן לפי דעת רבי' והרמב"ן ז"ל שהסכימו דלאו דוקא בשר חזיר אלא ה"ה מאכלות אסורות אלא דהרמב"ן ז"ל יאמר דלשיטתו הא לא קשי' דדוקא במלחמת יהושע לכבוש הוא דהותר וכן אתה מוצא בשאול דאמר ושחטתם בזה ושם היתה מלחמת מצוה ותינח לתירוצא בתרא אבל לתירוצא קמא מאי איכא למימר. ותו דאמרי' בפ"ק דקדושין דאקריב עומר והדר אכיל ומדוע נאסר להם אפי' ללישנא בתרא הא עכשיו כבשו הארץ ולקחו פירותי' [עי' טורי אבן בר"ה.וקהלת יעקב חיו"ד מזה] וצריכין [לומר] דמחובר ובדבר שהוא משום קדושה הארץ שאני. ויש מקום לדקדק זה מדברי רבי' ז"ל גופי'