תפארת בנים (על הרמב"ם) תלו

מכלל דברצה תלי' מילתא שהא אין כבודו מחול. אלא דאי בעי עניש לי' בגוונא אחרינא ואין לחלק בין זה להך דאין כבודו מחול שהרי נענש שאול על שמחל אלא דהתם החריש לגמרי. ועי' בענין מורד במלכות ולא צריך למדייני' ובמאי דכתבו התוס' ז"ל ועי' פרשת דרכים דרוש י"א

פ"ד ה"ד וכן לוקח. לשון זה צריך פירוש האם נאמר חלילה שיוכל המלך לאנס נשים. ועוד דאיך אפשר לנשים באנס. ולזה נאמר דכופה עד שתרצה אבל ודאי שהיא ענין זר. ועוד מה לשון בכל גבול ישראל ואין זה כאותה שלמעלה שהרי כאן לא הותרו לו יותר מי"ח בין הכל. ועי' במה שאמרו ז"ל יבקשו למלך כל מאן דהוי לי' ברתא כו' גם סוף לשונו הפלגשים שלוקח לא ידעתי לא ענין ומקומו אי'

ה"ח. המלך המשיח. מתורתו של יחזקאל למד רבינו הילכתא למשיחא והמפרשים לא חשו לבאר אותו ושפיר עבדו דלא חשו לבארו. כי מי שנאמר בו וזכה משה לא יחוש לרבינו ולגזירתו וקורא אני עליו את המקרא הזה גם את הכל יקח אחרי אשר שב אדוני המלך בשלום אל ביתו

פ"ה ה"ט בכ"מ. וכן תירצו התוס' בפ"ק דע"ז. וצ"ע דא"כ מה בין סחורה להנהו דמצוה רבה נינהו ולא מבעי' לדברי התוס' שם דדוקא הני אבל מצות אחרות לא אלא אף להשאלתות דמצות קלות הן. ועי' פ"ג ה"ט. ומה דכתבנו במק"א ע"ד השאלתות מספ"א דב"ק ומהתוס' ריש בכל מערבין ובתוס' בכורות פ"ט. ועיין בדברי רבי' פ"ג מה' אבל מ"מ דבר מצוה בעי' ואם יוצא לסחורה נמי מצוה כמ"ש בהלכות שבת. וזה כסותר לגמרי. ובאמת משמע בכל התלמוד כמה מעשי' שהלכו וחזרו ולא מצאנו הך דללמוד תורה ולישא אשה דוקא אלא משום כהן. ורבי' לא אייתי הכא כהן משום דסמך אהאי דלעיל דכל טומאה של דבריהם הותרה לכל דבר מצוה. אבל אחר שהשוה אלו עם לסחורה הנה הותרה טומאה של דבריהם לסחורה. והך דיוצא מחמת רעבון מדוע לא יצטרך גם הוא דעתו לחזור בעבור הרעבון. וצ"ע אם יש חילוק זמן בהך דדעתו לחזור וללמוד תורה ודאי משמע דאפי' ה' וז' שנים. ומידי אחרינא אפשר דרק באקראי וצ"ע. גם מ"ש הכ"מ אהך דיצא לסחורה נתבאר בסמוך. לא ידעתי היכא רמיזא ודרך רחוק הוא למילף לו ממצרים אף שבמגדול עוז השוה אותם

פ"ו ה"ה. וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה. לשון זה צריך פי' מה הודיענו בזה ובשלמא רישא דמי שירצה לברוח עיקרו הוא כלשון הירושלמי שרוצה לפנות להודיעם שיוכלו ללכת דרך עליהם שאינו בא אלא בשביל הארץ שהיא של ישראל והרוצה לצאת יצא. ואפשר שזה ג"כ כוונת רבי' שנתן להם כעין זמן שיברחו ואם לא ידעו כי הוא בא עליהם ולא יהי' להם תקומה ונמצא דמם בראשם. אבל מי שרוצה לעשות מלחמה מה הוא. ובירושלמי דשביעית שהביא המגדול עוז והכ"מ לא חלקם להנך שלשה כתבים ואפשר דבשלהן הי' כתוב שלשת חלקי הגזירה או שישלימו או שיברחו או שיהיו מוכנים שיבא עליהם להלחם. אבל לשון רבינו אינו כן ואולי דשלח להם כדרך הנלחמים. ושרצה להתנהג עמהם על אופן זה דהיורדים במלחמה מערכת לקראת מערכת שנקהלים לעמוד על נפשם ועל ארצם גם כי יפלו בידם והי' הנשבים והנסים כשיושגו נפשם לשלל. ולא כן העומדים בעיירות המטריחים על הנלחמים נגדם. ובוטחים על חומותיהם וכיוצא. כי כאשר תלכד החומה והי' כל הנמצא לפי חרב. ואפשר דמאי שנא לא תחי' כל נשמה הוא רק בעיר המתעקשת נגדם ואמנם הנופלים במלחמה ומוכרים לעם אחר מעבר והלאה ולא ימיתם. ועי' בחילוק הלח"מ לענין ההשלמה בין פתחו במלחמה. ואפשר שהדברים כפשטם שתבעו גושו ובואו רבו צבאכם וצאו. ועי' בס' המצות לרבי' ז"ל עשין קפ"ז ולאוין קמ"ח ומ"ט ובמ"ע ששכחן לפי דעת הרמב"ן ז"ל בסי' ד'. ובדברי רבינו ז"ל בפ"ט מהלכות עבדים. ובלשון הראב"ד ז"ל כאן במה שאמר השלימו לקבל המצות אם פירושו שיתגייר לגמרי. ועי' בפי"ג מהא"ב הט"ו בענין אין מקבלין גרים בימי דוד ושלמה וברש"י פי' החומש (פ' נצבים) שבאו כנענים בימי משה ותלוי בשתי הלשונות בענין בגירותן אית להו חתנות [וע' בדברי רבינו פי"ב מהא"ב ובת' ר"ח כהן סי' ז' ובס' מספר צבאם יבמות דע"ו ובאבני מלואים רס"י ד']

הלכה ח' במל"מ. ותירץ בדוחק דכוונת הרב. איני יודע למה זה דחוק בעיני מהר"י באסאן ובעיניו. דהרי בהדיא כתב הרב כ"מ ז"ל אלמא דשלא במצור כו' לומר דמאי דחזיא דאשווי חכמים נימא אבל מנין לן לומר עוד דבר זה חדש. והנה לדעת מהר"י באסאן פשיט לי' דלדעת רבי' בשאר מילי אין בו איסור תורה ע"כ איכא שום דוכתא בגמ' דאתפרש הכי או דחזי רבי' ז"ל כן מסברא דנפשי' דלא חזי' שום ריבויא למילי אחרינא וקרא אמר לא תשחית את עצה מ"מ כיון דשמעי' מהנהו דוכתי דמילי אחרינא ג"כ אסור ע"כ דלא בעי קרא כדכתיב ואין מצור דוקא. אך בעיקר הדבר אע"ג דפשיט להנך גאונים בדעת רבי' דבשאר דברים דרך השחתה דרבנן לדידי מספקא לי בלשונו שכתב בה"י ולא האילנות בלבד וסיים עובר בבל תשחית. אבל לא ידעתי טעם לחלק בין איסור למלקות. ואפשר דקשי' לי' לרבי' כיון דבכל אבוד דברים שיש בהם הנאה איכא בל תשחית. א"כ אילן סרק נמי היכא שאם הי' עומד והזקין בארץ גזעו הי' מרבה עצים לצורך ולמה יותר. וסובר רבי' דדעת רבותינו ז"ל דאילן סרק אין השחתת גופו של דבר בקציצתו אלא גרם ריוח והיכא דמאבדו ושורפו חנם אפשר שהוא כהנהו דחשיב וחדוש הוא שחדשה תורה באילן מאכל דחוששין להנאה שתבוא ממנו לאחר מכאן וק"ו להנאת עצמו המוכנת עמו. והיינו דפשיט להו לחכמינו ז"ל בכל דוכתא ולא אשמעי' בשום מקום מהיכא ילפי' לי' אלא מדחזי' דכ"כ קפיד תורה על הנאת הנפש מכ"ש הדברים עצמן ומעתה אין לוקין עליו דאין עונשין מן הדין

אך דגם זה דחוק בלשון רבי' הסתום. ונהירנא שראיתי בס' תורת חיים לזקיני בע"ז בהך דעוקרין על המלכים שכתב ג"כ בדעת רבינו דסובר שאינו אלא מדרבנן ואני נבוך. וביותר בהשחתת מאכלות אחר שכל עיקר הקפידה בתורה אוכלא דאפרת הוא. ונצטרך לומר שזהו דבר של זמן מרובה וצורך גדול לעולם ותדע דבלא טעין קבא שרי ואכתי צריכין לדחוקי ולהשיבו בסוף אל הגדר והי' מהנראה דכל דבר מאכל הוא בכלל וביותר להמפרשים כי האדם עץ השדה פירושו חיי האדם. ומה גם בהך דעיקור אם הוא עיקור שיש בו טריפה דאז אינו מוליד והוי ענינו ממש כאילן להוציא פירות. ונהי דזה לא מיקרי סירוס מכמה טעמים, השחתה מיהת הוי וכן השחתת כל הבהמה. ולמאי דאמינא דעץ מאכל חידוש הוא שחסה תורה על העתיד לבוא אף שאינו אלא גרם איכא לפלוגי בין בהמה ואילן בזה. ועי' בחו"מ (סי' ר"ט) דמשמע בטוש"ע דשפחה לעוברה אפי' אינה מעוברת למדו מדקל לפירותי'. ולפי הסברא לא דמי כלל דאף לענין רוב יש חילוק בין תלי' במעשה. ועי' ט"ז (סי' קט"ז) ואינו מוכרע הפי' בדברי רבינו. ואמנם מהך שהביא בהגהות אף דמשמע שהוא בכלים דלא קפיד עלי' משמע שאינו, אלא מדרבנן. וכן מהך דקרע שיראין ומ"מ יש לומר באוכלין דאחמירו בה רבותינו ז"ל אפי' לבזויי. ועי' בענין אין מעבירין על האוכלין ובמאי שהוצרך להשמיענו מאי פירורין שאין בהם כזית ועוד שאר חומרות והך דהאורג בפירורין שאין בהם כזית הוא. ועי' תוס' ב"ק (דף צ"א) ד"ה אלא האי תנא נר' מבואר דסבורים שהוא דאורייתא לגמרי אף בבגדים