תפארת בנים (על הרמב"ם) תלה

ופליגא כו' והרי ביהושע ודאי מצוה אמורה בתורה וקרא בו ומאי ס"ד נמי למילף הדיוט. ואפשר דאדרבה מדאיצטריך לאזהורי ליהושע מכלל דמצוה נאמרה לו לכלל ישראל ועוד שנשתנה טעמו של דבר מכדי כתיב בתורה לבלתי רום וכאן כתיב כי אז תצליח וזה שייך בכל ישראל כל אחד לפי ענינו אבל צל"ע דא"כ למה לי קרא דמינוי מלך קודם למלחמת עמלק תיפוק לי' דמינה משה רבינו את יהושע למלך תיכף ועדיין לא נכרת זרעו של עמלק ודוחק דהשתא דידעינן דמינוי מלך קודם אמרי' דיהושע יש לו דין מלך דמה טעם בדבר. ואולי כיון דעיקר ענין המלוכה להיות לו מושלים ושבט ועינים פקוחות כל העת כל העמדת החומה וזמן פנוי למלחמה לחשוב מחשבות להעלותינו על כסאות שרים בכל עת שירצה וכאמרם ויצא ונלחם את מלחמותינו אין להביא מיהושע שהי' צריך איש כזה לנצח ל"א מלכים ולכבוש את ארצם אבל מלחמה פרטיות הי' אפשר שיתעוררו מעצמם ותחת יד שופט או זקן וכדרך שנתן פנחס נקמת ה' במדין וכן נלחם ברק ושמגר וגדעון וכן נלחם יפתח יהושע וכן כולם אבל כאן למדונו בעמלק ענין פרטי שזה סדרן וצ"ע

פ"ב ה"ג. אבל כה"ג כו'. צ"ע דכל הכתובים בשאול ודוד ויואש בימים אשר הורהו יהוידע ויאשיהו מורים ההיפוך. וע"כ מה שדרשו בסנהדרין (דט"ז) הוא זה מלך אין פירושו עמידה ממש אלא דוקא בשעה ששואל לו באורים. ועי' בהוריות (י"ג) בפרש"י ד"ה מלך קודם. ואולי מלכי בית דוד שאני דיש להם ישיבה בעזרה ומלכותם מעין מלכותא דרקיע ועל דוד וזרעו נאמר בנבואת סלוק זרע עלי על הכה"ג והתהלך לפני משיחי הרי שאינו אלא בטפל לו אבל סתימת לשון הגמ' דהוריות ורבינו צ"ע

פ"ג ה"א. והשני לא יזוז מלפניו עכ"מ ולח"מ שדבריו תמוהים דדריש גם מקרא דשויתי ומקשה ואידך האי שויתי מאי דריש וכו' ולדבריו אין הבנה לכל זה. ולרש"ל ז"ל יש מקום לומר דבהא לחוד הוא דפליגי ופסק רבינו כאידך תנא ומטעם דלא נמצא במשנתינו אך דבריו דחוקים גם לפי' המהרש"א. אלא דעיקר הקושי' דאימא זו היא שנכנסת ויוצאת אינו כלום דודאי אחת מניח בביתו שממנה לומד כדאיתא במתני' שנאמר והיתה עמו וקרא בו ואותה שהיא כמין קמיע על זרועו תחת מלבושו אינו יכול לקרות בו. ואפשר נמי שהיתה מחופה. ולדעתי צדק מהרש"ל ז"ל באמרו דהמשנה סובר דהוי לי' תרי והלשון יוכיח דקאמר מיסב והיא כנגדו ולא עמו והיינו כנגדו לקרות ודריש לי' הכי אם לדין אם למלחמה עמו ובשעה שיושב במנוחה ילמוד והיינו וקרא בו ומ"מ אין הכרח כ"כ במתני' אבל רבא ודאי מפרש לה הכי. ומ"מ אידך תנא לית לי' אלא תורה אחת שמכניסה ומוציאה עמו וממנה הי' לומד ולא היתה כמין זרוע עליו ולפ"ז דרבא בעי לפרושי מתניתן דשתי תורות הי' והאחת על זרועו קשורה לו ומתוך השני' למד. י"ל דאידך מ"ד לית לי' שני תורות כלל דכל עיקר דשני תורות להכי הוא דאתי חדא ללבישה כחתן יכהן פאר ואידך יראה כנגדו וילמוד בה. ואפשר שרבינו לא גרס בברייתא ראשונה הך דתולה וכדעת המהרש"ל ז"ל ודייק דלית לי' להאי תנא שהי' עליו כמלבוש מדאיצטריך לאשמעי' מקום הראוי לקריאה. ומאי ס"ד הלא בפשיטות אמרינן בריש יומא מאי תמיד מי לא בעי מיעל וכו' אלמא דאסור וק"ו לתפילין וק"ו לס"ת. אבל משמע בברכות פמ"ש (דף כ"ג) דאוחזן בידו אינו כ"כ איסור כמו כשהן בראשו ולפיכך צריך קרא. ולית לי' לרבינו האי דהקדוש מקורביל שהביאו התוס' בשבת (דף ס"א) דהתפלה של יד מותר ואף הוא מודה בקמיע שאינו מחופה. ומ"מ אין בידי טעם לחלק בין אוחזן בידו ללבוש בהן דדוקא התם דלבישתו דרך מצותו ואחיזה בידו אין בו מצוה ולפיכך התירו מדוחק משום שמירתן משא"כ הכא

ויש עוד לומר דודאי אחר שראה רבינו לפרש דבית גנזיו גנזיו ממש שמונחת באוצרו שלא מתוכה למד ומתוך האחרת למד. ובודאי דהוי קשה לי' מאי דאמינא כיצד סדר לימוד כל היום וכו' זרועו בין עיניו. וכבר כתבתי דמשמע במשנה מיסב והיא כנגדו שלמד מתוכה והכתוב אומר וקרא בו כל ימי חייו. אך בס"פ שתי הלחם אמרי' דאחת שחרית ואחת ערבית קיים לא ימיש והי' יכול להיותו מונח עליו כל היום ובלילה שהוא מסלקה כדי לישן דלא גרעי מתפילין לומד מתוכה וכן בקומו. והדר יהיב לי' אדרעי' והיינו וקרא בו כל ימי חייו. ואם ת"ח הוא ורצונו להגות יותר מי יעכב על ידו ללמוד מספר אחר. ואפשר דהאי תנא סבר כר' יוסי ומה דשייל ואידך נמי לא קשי' דהיינו גופי' ר' יוסי אך רבינו פסק בהאי ענינא כרבנן ושפיר תנא מיסב והיא כנגדו [עי' מחנה חיים סי' ט"ז]

ה"ב בכ"מ. ולהראב"ד מי ניחא כו' ולדברי רבינו מצאתי ראי' מדאמרינן כו'. לענ"ד יש לדחות דלפי המשמעות במקרא לא אבה לדעתה כלל, ולפי דרשת הגמ' הרי אמרה נינסבן ומאן לימא לן שרצתה להיות פלגש ואדרבה לפי הפשוט הי' עצתם שתהי' לו פלגש שהרי אמרה ושכבה בחיקך וחם לאדוני המלך והם פירשו סוכנת על הבית וזה לדעתי מסכים עם הגמ' (חסר תיבה) דרשו שמשמרת היתה ולא שכבה בתיקו כי לישאנה לא רצה ולכופה שתשב בחיקו לא אבה המלך והיא טענה נינסבן מר. ואף לאידך פירוש שישן עמה בקירוב בשר ולא בעלה נמי אפשר שלא רצתה להבעל בלי מוהר הבתולות. ורש"י ז"ל במלכים כתב שלא בעלה כי היכי דתהווי בתולה והדר אמר דברי רבותינו ז"ל נר' מזה דסובר כרבינו. ובגמ' אמרי' והא כתיב ויוסף כו' וכתב רבינו ז"ל אלמא טובא נשים הוי לי' לפום רהיטא דייק האי לישנא כוותי' דהראב"ד ז"ל אלא שיש לומר דאדרבה מהקושי' הזאת איכא למידק כוותי' דרבינו ז"ל דאל"כ מאי קשי' דהוי לי' טובא פשיטא וכי י"ב נשים שנשא עוד לא יקראו רבים ואף דמשני לי' למלוי י"ח דקארי לה מאי קארי לה אלא דכיון דאיכא עשר פלגשים והכתוב אומר ויוסף אלמא דאף נשים רבים הי' ושנים מיעוט רבים הוא. ואפשר שלזה כוון רש"י ז"ל. אבל מה שאני מתפלא על הני תלתא קראי הרד"ק והכ"מ והלח"מ שלפי דבריהם הי' לו לדוד הששה נשים ועוד הוסיף שתים ועשרה פלגשים הרי י"ח ושכחו מקרא מלא בשמואל (ב' י"ט) ויבוא יואב וגו' ונפש נשיך ונפש פלגשיך הרי שהי' לו פלגשים לבר מאלה העשרה שהיו תחת יד אבשלום כי לא יתכן שיאמר עליהם כי הצילם לו ואין הלשון הממלטים היום משמעו על זה הדרך כלל ומ"מ אני אומר שאין על הרבי' ז"ל קושי' כלל שאפי' אם לקח פלגשים תיכף כבואו לירושלים לעולם לא הי' לו יותר כ"א י"ח בין הכל ואפשר שמתו ביני וביני מקצת מנשיו ואשלים להו בפלגשים ותו לא מידי

ה"ח. אבל לא יפקיר ממון לפום רהיטא נראה דאהא דלעיל קאי. רצוני שהיתה הגזירה שיעמוד אדם במקומו או שילך למקום פלוני אבל אין לו בתחילה להפקיר ממון כי אין לומר דלענין העונש על התראה. ק"ו אם בגופו שולט בממונו לא כ"ש. ועוד דברפ"ד אמר ילקח ממונו אך י"ל דהתם תנאי דמעיקרא אכל בני מדינתו וכמו שמטיל מס כן מטיל התנאי אבל כאן עונש ממון לאיש אחד הוא ולענין קושי' הראשונה איכא למימר כמ"ש במסור

ועוד יש לדחוק מיהו כיון דהרוגי מלך נכסיו למלך כבהלכה י"ט בפרק דלקמן ודאי נראה יותר דאי בעי עניש לי' בחדא. וע"ע בדברי רבינו דאם רצה להורגו