תפארת בנים (על הרמב"ם) תלד

פט"ו הי"א, במל"מ (ד"ה ונחזור) והול"ל לפי סברת הרשב"א. לענ"ד י"ל דשם יש חזקה דלא נעשה מעשה ויש לדמות זה ללאו הניתק לעשה למאן דס"ל ביטלו ולא ביטלו הוי התראת ספק דשמא לא יבטל. אבל מאן דס"ל קיימו ולא קיימו הוי התראת ודאי אף דיכול לקיים העשה תלינן בודאי שלא יקיים. ועי' בתוס' שם ד"ה במאי קמיפלגי. אבל רבינו יש לו שיטה אחרת בהך סוגי' דמכות (דט"ז.) וס"ל קיימו ולא קיימו הוי ג"כ התראת ספק וביטלו ולא ביטלו הוי התראת ודאי. והדברים ארוכים כי יש לחלק דשם כעת אנו רואים שאינו חפץ לשלח ואינו רוצה לקיים משא"כ במגרש על תנאי די"ל דדעתי' אתנאה והוא ג"כ רוצה בקיומו

הלכות נחלות פ"א ה"ד. ולבת בן אחי אביו עם אחות אביו וכן כל כיוצא. לכאורה לאו דוקא נקט רבינו בן דאפי' בת בת אחי אביו קודם לאחות אביו. אלא דבלא זה האי בן שפת יתר הוא שהרי מדור של הפלגת הדור למטה אינו ענין שרצה להשמיענו בפה. ולכן נראה דהסופר הראשון שינה וכ' ב' תחת הכ"ף ואח"כ גרם למעתיק השני עוד שינוי. וצ"ל וכן לבת אחי אביו עם אחות אביו ושינה הסופר וכ' ובן והלך המעתיק השני והפריד בין הוא"ו לבן ושדי לה לבת. ומה שצריך לי פירוש בלשון רבינו הוא לישנא דלפיכך בהלכה הקודמת דאם הוי בסדר אחר ג"כ הדבר כן ובמגיד משנה ציין לפיכך כו' פ' הגוזל בתרא ומפורש לשון זה וחפשתי בכל הפרק ואין דבר מזה. אבל בפרק הגוזל קמא איתא הך דוכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל והנראה דארישא דמילתא קאי דנחלה ממשמשת והולכת עד ראובן וכמ"ש כאן עד ראש הדורות ולא על דבר זה

ה"ה בלח"מ. משום דעשו חיזוק כשל תורה. לפי תירוץ הש"ס בכתובות פ"ג דמשני רב לטעמי' דר"י בן ברוקא קאמר ולי' לא סבירא לי' ע"ש משמע דלא כדברי הרב בלח"מ. דא"כ מנ"ל להש"ס לומר דלא ס"ל כריב"ב

ה"י שם. וזה תירוץ ישר ונכון. דברי הרב בלח"מ ראוי' למי שאמרם. אך יש לי מקום עיון בדבריו חדא לשון קושי' הש"ס דאמרו ונוקמא לרבה כגון שגבו מעות ולר"נ שגבו קרקע אין סובל פירושו. דלפי דבריו איפכא הול"ל להגמ' לרבה כגון שגבו קרקע דבבכור יש לו ובעל אין לו מכח קרא כמ"ש הרב ולר"נ שגבו מעות דבבכור יש לו ובעל אין לו מכח קרא. ועוד דלפי דבריו מה תירץ הש"ס כי קאמרי אליבא דרבי ע"ש אדרבה הקושי' יותר חזקה אליבא דרבי דס"ל דגבי בכור בין גבו קרקע ובין גבו מעות יש לו לבכור פי שנים א"כ נוכל לומר דקרא גבי אשה מורה לנו דבעל אין לו בין גבו קרקע ובין גבו מעות ולעולם דגבי מלוה בעל ובכור שוים הם דאינם נוטלים כמו קושי' הגמ' גופי' לפי דברי הרב בלח"מ. ולהתלמד אני צריך

הי"ג שם. וזוקק לייבום. נ"ב האי זוקק לייבום דכתב הרב לאו דוקא דמזה אינו קושי' כלל דמיירי דחי' אח"כ שנים רבות דאל"כ מאי זוקק שייך עי' פירושו של זוקק. וגם על האי דפוטר מן היבום אינו קושי' כ"כ. דנוכל לומר דהיינו האי דדייק בלשונו לומר פוטר, מן היבום אבל חולצת היא כרשב"ג הגם שהוא דחוק דלשון המשנה כ"כ הוא בכל המקומות

הלכות עדות פ"כ ה"ח. על שורו של זה שהרג הנפש והוזמו הרי הן לוקין קשה הא חייבין ממון דהתורה ריבתה בפירוש עדים זוממין בשביל השור לתשלומין וממונא משלמי מלקי לא לקי [וכן הקשה הקצה"ח סי' ל"ח] ונראה דלוקין היינו על הכופר ממון דכיון דלא משלמי כדאיתא בריש מכות דדמי ללאו דבן גרושה וחליצה דלקי משום דליכא לקיים בי' כאשר זמם וכופר הוא שם אחר מתשלומי השור ולהכי לקי

שם. שנמכר בעבד עברי והוזמו לוקין מתוך דברי רש"י בגמ' משמע דדוקא אם העידו שנמכר כו' אבל אם העידו שגנב ונגמר דינו לשלם או למכור אם אין לו מה דין העדים אם יש לשלם אם לוקין העדים או משלמין נתבאר בדבריו. אולם בסוף דברי הרמב"ן ביאר בזה והוא בחמשה שיטות אצל ספר הזכות ורבינו ז"ל נראה דסובר לגמרי אינו נמכר בעבד עברי אבל צריך לעיין היכן מצא בגמ' דזה בכלל הלוקין ואם דעתו דבכולהו דוכתי לוקה אם אינך יכול לקיים דין הזמה וכדמשמע בהלכה שאחרי' ומה דפרט ארבעה אלו לאשמעינן שזה הוא קבלה בהנהו שאין עושין בהן מדה כנגד מדה אכתי קשי' דבעבד עברי ממון נמי חייבוהו שבטלוהו ממלאכתו. ולמה לא נשום כמה עבד רוצה ליתן שיהא בן חורין וכיוצא בזה קשה עליו בהך דהעידו על שורו דהא חייבין לשלם דמי שורו ואמאי לוקין על הכופר ואולם דעת רבינו ז"ל דע"כ לוקין על הכופר דאי לאו הכי האיך נתחייב זה בכופר הא לענין זה אין להזימן. וכבר כתבתי בחידושי אי בעינן בכל חלקי העדות שיהא יכול להזימן אי לא. וכן אי בעינן בכל הענינים לגמרי כמו שרצו לפטור ממיתה או מלקות. והבאתי מדברי רבינו הלכה שאח"ז שנראה ממנו דאתי לאשמעי' דינא שאף המצדיק רשע חייב מלקות ובאמת לא ידענא היכן נאמר הלאו בתורה על עדות שקר הזה אלא דיליף לה מלישנא דגמ' לפ"מ שפירשו הפסוק אלא דקשי' דיוקא דרישא דמשמע דוקא בהרשיעוהו רשע ובקשו לעשות לו דבר רע והרי משמעות לשונו ז"ל נראה שאינו רוצה להשמיע אותנו שלא ננקם מהם באותו עונש עצמו אלא דחידוש הוא דלוקה ואעפ"כ נוכל לומר דהיינו מה דבעי למימר דכל מה שרצו להרשיע אחת משלש אלה אין נוקמין אותו אלא במלקות וצ"ע ואכמ"ל

הל' מלכים פ"א ה"א. שלש מצות. צל"ע דהא כתיב (יהושע י"ח) ויקהלו כל בני ישראל שילה. ושם הי' לו דין בית עולמים לכל דבר ועל הגמ' לא קשי' דאפשר לבנות בית קבוע הוא ענין אחר. ועי' רמב"ן עה"ת ע"פ ויסת את דוד לבנות. ועי' תוס' שבועות. אבל רבינו שלא מנה בכאן עשיית בית וסמך לו על מה שמנה בה' בית הבחירה וא"כ הרי משכן ומקדש שני דברים הם ואפשר שאין האחד אלא משלים לחבירו שתיכף נצטוו על הקמת המשכן ומזבח אחד לכל ישראל ואחר שיכריתו זרע עמלק יבנו בית הבחירה בית קבוע במקום נאמן לקדושת עולם ואינו אלא מצוה אחת. אבל על עיקר תירוצו קשי' לי המקרא הדבר צויתי את אחד כו'. ואולי שאחר זמן בשעת מעשה לא בא ציווי פרטי אבל משה רבינו צוה אותם. וצל"ע גם בלשון בשעת כניסתן לארץ. ועי' לח"מ שנתעורר קצת על החילוק שבין משכן למקדש אבל לא פירש מהו ולא ראה דברי הרמב"ן ז"ל וגם צ"ע בענין השינוי שלא הי' שם תקרה האמור בזבחים מביאן רש"י ז"ל ביהושע י"ח דהיכי משמע ענין זה מן המקראות שבתורה

ה"ג. ועפ"י נביא כיהושע וכו'. צריך לעיין היכא נמצא ביהושע ובשאול ודוד סנהדרין. ותו דאם נביא נתנבא על הדבר בשם ה' מי יעכב על ידו ואולי דאחר נבואת הנביא ב"ד מושחין אותו ועי' לקמן בלשון רבינו נביא שהעמיד מלך. ומ"ש רבינו בתחילה פירושו שאינו בן מלך וירבעם ויהוא אפשר ג"כ שדנו דין סנהדרין אבל היכן נמצא במשה ושמואל שהי' שם ב"ד. ואפשר שזאת היתה שאלת הכ"מ שהביא הלח"מ דהרי בגמ' על שאר ענינים מביא קרא ואלת"ה מהא נמי תהוי תיובתא דאישתמיטא לי' דברי רבי' כאן מיהו אם יהושע דין מלך הי' לו אפשר דאנו למדין ממשה כדרך שלמדו הך דאין דנין את הכה"ג מן יביאון אליך ובסנהדרין אמרו על פסוק ולפני אלעזר הכהן יעמוד הוא זה מלך. אך עי' בעירובין (ס"ג) ולא אשכחן דאיצטריך לי' יהושע. ועי' בהך דטול מקל והך קדקדם דבר כו'. אך צ"ע אם יהושע דין מלך גמור יש לו מאי קאמר בסוף פי"א במנחות גבי מצוה לאומרו בפני ע"ה