תפארת בנים (על הרמב"ם) תלג

בשאר עממין. ובז' אימות כל שהן עבדים שייך בהו לא תתחתן. ועוד דאם יש חילוק הרי הדר אינו כעבד כנעני. ואולי השגת הראב"ד ז"ל אסיפא הוא דסובר שאין דין שאר עכו"ם המוכר עצמו לעבד כדין כנעני עכ"פ בהאי שינוייא הוא דפליג עלי' וצ"ע

פ"ט ה"ח. השוכר את הפועל להביא לו שליחות וכו'. במרדכי פ' האומנים דאם שלח שליח עם אגרת ומצא מי שנשלח אליו וחזר אין לשליח כלום. ובהגהות המרדכי שם הקשה מהסוגיא דבני העיר ששלחו שקליהם דמשני הגמ' בנושא שכר ובבאו ליטול שכרן. א"כ צריך לשלם שכרן אף אם לא עשו שליחותן (עסמ"ע סי' של"ה ס"ב)

ונראה לישב דשם דמשני הגמ' בנושא שכר עסקינן היינו דנ"ש עבור השמירה ולא עבור השליחות וכן מוכרח מדפריך בתר הכי והא נגנבו או שאבדו קתני וש"ש בגניבה ואבידה חייב וה"נ נהי דתשלומי לא בעי' אגרייהו מיהו לפסדו. ואם השכירות הי' רק על השליחות וכדעת ההג"מ וממילא הוא ש"ש כדין כל האומנין למה לא ישלם בעד השליחות. אע"כ דבעד השליחות אין כאן תשלומין כלל וכדעת המרדכי הנ"ל רק דתי' הגמ' דנושא שכר עביד השמירה. ועוד דהא בב"מ (דף פ':) פריך הגמ' אמתני' דכל האומנין ש"ש לימא מתני' דלא כר"מ דהא ר"מ סובר שוכר כש"ח ומשני הגמ' בההיא הנאה דתפיס לי' אאגרי' ע"ש. וא"כ כאן דהתשלומין הוא על בני העיר והשלוחים מחויבים למסור להגזברים ל"ש כלל בהאי הנאה וכו' והך מתני' ר"מ היא דבר פלוגתא דהאי משנה הוא ר"י כדאיתא ביומא (דף ס"ה.) וא"כ למה יהי' ש"ש מחמת שכר שליחות לר"מ דשוכר הוא כש"ח וכקו' הגמ' הנ"ל על האומנין כו' כדמחליף רבה בר אבוה. והו"ל להגמ' לפרש וגם על (חסר תיבה) יקשה למאן דתני אליבא דר"מ שוכר כש"ח. אע"כ דמאי דמשני בנ"ש היינו שכר ממש עבור השמירה ולק"מ על הגמ' כנ"ל

הלכות מלוה פ"ג ה"א בלח"מ. א"ת לפי' קמא לשתוק קרא הזה. נראה ליישב דקרא דכי יסיר איצטריך לאשמעי' דבן בתך הבא מן העכו"ם קרוי בנך ואין בנך הבא מן הערלית קרוי בנך. ולפ"מ שכ' הה"מ בפ"ד מה' נחלות ה"ו עמ"ש רבינו ז"ל דישראל הבא על שפחתו ולדה כמוה לכל דבר. והוא שלא כדעת הרי"ף ז"ל שכ' משם רבוותא דדוקא לשפחה דלאחרים הוא דולדה כמותה אבל לא בשפחה דידי'. וכ' הה"מ ז"ל שדברי רבינו מבוארים במכילתא ששם שנינו ר' נתן אומר אין ת"ל האשה וילדה לו בנים אלא להביא את הרב שבא על שפחתו שולדותי' עבדים כמותה ת"ל האשה כו' עיי"ש. וא"כ שפיר י"ל דלעולם דשפחה נפיק מקרא דכי תהיין אלא דאיצטריך האשה וילדה להביא את הרב שבא על שפחתו דלא נימא אין אדם עושה בב"ז וגמר ושחררה וכדר"נ ותלמודא דקאמר דמיבעי' לי' לכדתני' כו' ה"נ דהומ"ל מבעי' לי' לכדר"נ אע"כ חדא מינייהו נקט ותו לק"מ

ה"ב. מחזיר בעל כרחו. לדעת רבינו דהטעם הוא משום דניתק ולא, משום תשלומין. עי' במ"מ ה"ד פיסקא ואם לא קיים. לא מצאתי גבי רחיים ורכב שום ניתק. דבשלמא גבי חבלת האלמנה נוכל לומר דהוי ג"כ בכלל רעיך והוי ניתק. אבל רחיים לא מצאתי שום ניתק בהדיא גם יש לעי' בלאו שקדמו עשה

פ"ו ה"א במל"מ. כדין חצי שיעור דאיסורין. לענ"ד י"ל דלא דמי להתם דבשלמא גבי גניבה שפיר אסרינן ח"ש משום דאם יגנוב עוד חזי' לאיצטרופי. משא"כ הכא לדעת רבינו שצריך דוקא רבית קציצה היינו בשעת הלואה א"כ לא משכחת בזה חזי לאיצטרופי דאם קצץ בשעת הלואה פחות משו"פ א"כ אח"כ אם יקח רבית לא מצטרפי דליכא קצוץ בשעת הלואה ודו"ק

פי"א ה"ו בהג"ה. בכאן נראה שחזר בו רבינו. עי' בתוי"ט שם שתמה על רבינו בפי' והקשה מחבורו עיי"ש. ואני תלמיד תלמידי' דרב בעל תוי"ט ומבקש ממנו מטו. ואומר שמעולם לא עלה על דעת רבינו הגדול לומר דאם יגבו מטלטלין יהי' צריכין לישבע דמהכ"ת. ומה גם שרבינו כתב בפירושו באותה משנה בזה"ל ופשוט הוא שבזה הענין הג' שהוא ודאי אצלינו שנשאר החוב שהוא אחד מג' הענינים שזכרנו יתפרע ב"ח בלא שבועה עכ"ל. ומעתה האיך יסתור את דבריו תכ"ד לומר דגבי מטלטלין ישבע. מה יפה כח מטלטלין מקרקע הלא אנו יודעים בודאי בלי שום ספק דנשאר החוב. ומאי שבועה שייך הלא אין לך עדים גדול מזה דכ"ע הן הן עדיו שלא נתפרע. ומ"ש רבינו בפירושו אבל המטלטלין וכו' הרי זה נשבע ונוטל חובו בלי שום הכרזה. לא נחת רק להודיע דמטלטלין א"צ הכרזה כמ"ש מטלטלין מוכרין אותן וכו' עיי"ש. ומ"ש נשבע היינו היכי דשייכי שבועה כמו גבי ב"ח בשטר ולאחר זמנו דצריך לישבע וליטול. ע"ז קאמר דאם גבי מטלטלין נשבע ונוטל בלא הכרזה [הגם דלא איירי רבינו בזה המשנה כלל באופן זה] וקצרו של דבר כל עיקר של רבינו בפירושו לומר דמטלטלין א"צ הכרזה. אבל להעלות על הדעת לומר דב"ח בא' מג' דברים צריך לישבע גבי מטלטלין זה לא שמענו ואין הדעת נותנת

פי"ט ה"ד במ"מ. דהא רבינו בפכ"ד ה"י פסק דבשלו הן שמין. ונראה ליישב עפמ"ש הנ"י רפ"ק דב"מ וז"ל כתב הרמ"ה דמסתברא דרבינא מוקי להו לתרווייהו כשהי' לו עדות כשלוה ואח"כ מכרה דומיא דאידך שינוייא דאמרי' בגמ' ומאן דתנא בע"ח בבינונית אזל בתר שעבודא דמעיקרא. ומעיקרא מקמי דמכרה לעדיות לגבי דידי' בינונית הוא. אע"ג דהשתא בתר דמכרה גם לו הבינונית עדיות. ומ"ד בזיבורית אזל בתר גוביינא. וכיון דבעידן גוביינא לגבי דידי' עדיות הוה לא גבי מיני' ובמאי קמיפלגי בדעולא קמיפלגי מאן דאזיל בתר שיעבודא דמעיקרא לית לי' דעולא דאמר ד"ת בע"ח בזיבורית אלא מדאורייתא דינו בעדיות ורבנן הוא דתיקן דלא ליגבי אלא בבינונית משום חששא דאקפוץ ואלונו. וכיון דמעיקרא קודם שמכר העדיות משתעבד לי' הבינונית תו לו פקע שיעבודי' מיני'. ומ"ד בע"ח בזיבורית אזיל בתר גוביינא אית לי' דעולא דגובה בבינונית משום נע"ד וכי תקינו רבנן היכא דהוא בינונית לגבי בעידן גוביינא אבל השתא דחזר לי' עדיות לא תיקן והלכתא כר"פ ואליבא דמאן דאזיל בתר שיעבודא דמעיקרא ודלא כעולא. ומיהו אי לא הו"ל עדיות ללוה בשעה שלוה נמצא דעדיות הוא לגבי הבינונית דעלמא דקי"ל דבשלו הן שמין ובע"ח לא גבי מעדיות אלא היכא דליכא אחר הלכך בכה"ג ניזקין בבינונית ובע"ח וכתובת אשה בזיבורית עכ"ל. א"כ שפיר כתב רבינו דבשלו הן שמין. ומ"מ כתב דגובה בבינונית אף דלגבי דידי' הוי עדיות משום דהכא מיירי דלגבי העולם הוי בינונית רק לדידי' הוי עדיות ובכה"ג ל"ש לומר אקפוץ ואלונו והיכי דלא שייך החשש גבי אפי' מעדיות וכמ"ש הנ"י הנז' ובחידושי לב"ק הארכתי

הלכות טוען ונטען פ"ג ה"ב במל"מ. דהכפירה חוץ מההודאה וצ"ע. כן הקשה ג"כ בלח"מ

ה"ו שם. ביאור הענין יע"ש. הוא ג"כ בלח"מ

פ"ו ה"ג. הודאת בעל דין כמאה עדים. לכאורה קשה דכמו דהלוה פסל להעדים במה שאמרו שפרע הא גם המלוה פסלם שהרי אמר שלא נפרע, ונראה דרבי' לקמן בה"ד כתב דבדבר שאינו נוגע בגוף העדות אינו פסול אפי' בהבע"ד להיותו מוחזק כפרן א"כ ממילא כיון שאמרו לוה אין זה שאמרו שפרע נוגע בגוף העדות שיתכן לומר שפסלם והבן בזה: