תפארת בנים (על הרמב"ם) תלב

יהא כו' והשתא א"ש בתוס' בהנזקין כדמוכח הכא. לאו היינו כמו שהבין הרב ז"ל אלא כוונתם לומר דמ"ש בגמ' דמזידין חייבין משום שלא יהא כ"א הולך א"כ כל היכי דליכא למיגזר הכי אוקמא אד"ת ואפי' מזיק בידים פטור ודו"ק

ה"ט במל"מ. ואפי' פי' לים ולא א"ל דור בחצירו אלא מעצמו נכנס ודר בו פטור כ"ש כשהוא בעצמו א"ל דור בחצירי. מדבריו משמע דמיירי בחצר דלא קיימא לאגרא. ולפ"ז אני תמה על תמיהתו שמקשה מהך דעמד ופרנס את אשתו דלא דמי דשם אם הי' מפרנס אשתו מעצמו הי' בודאי צריך לשלם. [ומיושב קושי' הט"ז יו"ד סי' קס"ו ובחו"מ סי' שס"ג ועקצה"ח סס"י רמ"ו מזה]

ה"י. אין מוציאין מידו משום דהוי איבעיא דלא איפשטא. וקשה דהא לעיל בפ"ה מה' מעילה הט"ז פוסק רבינו דקול ומראה אין בו משום מעילה. ועי' רש"י פסחים (דכ"ו.) ד"ה קול ומראה אין בו ממש ופטור לעולם. ועו"ק דהא תכלת הי' במשכן ובמקדש בפרוכת ובגדי כהונה ותכלת הוא צבע מדם חלזון שהוא תולעת וכמ"ש רש"י סנהדרין (דצ"א.) ואפ"ה צבעו בו. אלמא דאם גוף הצמר הוא מן המותר לישראל אמרינן דצביעה לאו מילתא היא. וצ"ע גם על רש"י פסחים (דכ"ג.) בד"ה ר"ע. בעור המשוח בחלב נבילה. אבל למלאכת גבוה להשתמש קדשים יהא טמא דהא חזותא לאו מילתא. אך לפמ"ש בשו"ת להרמב"ן סי' קכ"ד והרשב"א בת"ה ורי"ו דהיכא שיש ממשות של האיסור חוצץ משא"כ היכא דליכא רק מראיתו של צבע אינו חוצץ. י"ל דלעיל בה' מעילה מיירי במראה של צבע וכן במקדש כמ"ש הת"ה שם שהרי מצינו טבילה לפרוכת אעפ"י שיש בו תכלת וארגמן כו' עיי"ש אבל הכא מיירי בצבע עצמו

הלכות רוצח פ"א הי"ג בכ"מ. רודף אחר חבירו להרגו נ"ב צ"ע דמאי טעמא דרבי יונתן בן שאול מדכתיב כי ינצו אנשים יחדיו ואמר ר"א במצות שבמיתה הכתוב מדבר כדאי' בפ' בן סורר ומורה. ורבינו פסק דנתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור דונתת נפש אינו מדבר במיתה אלא בממון וכדחזקי' וא"כ כי ינצו אנשים יחדיו לאו ברודף מיירי וכיון שכן מנ"ל דאם יכול להציל דנהרג וצע"ג

פ"ב ה"ב במל"מ. דדוקא עבדיו שהם שכורין. במחכ"ת לא מצאתי בדברי הריטב"א דברים הללו. אלא אדרבא כתב דשילח ביד פיקח הפקח חייב והשולח פטור אף מדיני שמים משום דכבר נשתלם נזקו הא אם הוי נזק בהריגה אפי' באמירה חייב בד"ש. ואי ממ"ש אח"כ דהשוכר עדי שקר דחייב בד"ש. זה ליתא שהרי התם לישנא דתלמודא נקט שוכר ולעולם אפי' באמירה. וצע"ג

פ"י ה"ו בכ"מ. דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשה. יש לעיין בהל' ז' אם הוזמו העדים אחר שהורידו לנחל איתן דפסק רבינו דמותרת בהנאה. ובהאי ליכא הני טעמי שכתב הרב בכ"מ. אם לא דנימא דסמך על הע"א דאמר אני ראיתי ולא אקדשי' מספק

הלכות מכירה פ"כ הי"ד בכ"מ. בעל הפרה וכדכתיבנא וא"ת מי. נ"ל די"ל דנפ"מ לענין מומין שנמצאו בבית בעה"פ שעבור זה רוצה לבטל המקח

פ"ד ה"ה שם. וזה הוא כסברת הראב"ד. לחומר הנושא יש לחלק קצת דהכא שאני שהוא מודד ונותן על החמורים דבגמר מעשה אינו נותן מקום הראוי לקנין ובכה"ג אי אמרי' דלא כיוון לקנות בהגבהה נמצא דבהמעשה שעשה לא קנה וצריך לעשות קנין מחדש ובכה"ג ס"ל להטור בחו"מ שם דכיון דזה רוצה לקנות ופסק לו דמים בודאי רוצה לקנות בהגבהתו זאת לא כן בהך דיו"ד שכתב הטור דהתם דמודד העכו"ם לתוך כליי. התם ודאי מעיקרא נתכוין למדידה דרוצה לקנות כשישפכנו לתוך כליו שהוא מוחזק בו ביותר בהגבהה שהוא בכליו של מוכר ואינו מוחזק כ"כ

הלכות זכייה פ"א ה"ז שם. וחזקת הראשון מסופק. עיין פ"ק דב"מ גבי אויר שאין סופו לנוח וכתב שם הרא"ש במתנה לא קנה משום דהפקר הוא דנסתלקו בעלים ואם החזיק בה אחר מוציאין מידו דהבעה"ב הוי מוחזק תחלה מספק. והרא"ש כאן פסק ג"כ כדעת רבי' דהאחרון זכה וצ"ע

הלכות עבדים פ"ג ה"ג במל"מ שהוא חובה למסור לו שפחה כנענית כדי לקיים מצוה דלעולם בהם תעבודו וכ'. תמוה דהא לר' ישמעאל קיימינן והוא סובר בסוטה (דף ג'.) דלעולם בהם תעבודו הוי רשות ועוד דהא בישראל לא נאמר כלל העשה דלעולם בהם וכו'

הלכה ט"ו שם. ולא ידעתי למה. לא ידעתי למה קא קשי' לי' הא לסמ"ג לשיטתו דס"ל דהירושלמי דגבי בורח אין היובל מוציאו כמו שמורה פשט לשון הסמ"ג [אם לא נפרש כפי' הרב המחבר בפ"ב] א"כ בודאי חייב בהענקה כקושי' הגמ' וכפי' רש"י בגמ' (דף י"ז) מעתה יפה עשה שהשמיט ועיין

פ"ד ה"א שם. כי היכי דס"ל לר"מ דמוכרה לפסולין מקרא לענ"ד זה תמוה דא"כ מה זה שכ' הרא"ם עוד אבל ל"ל דאיצטריך לאמה היכא דיצאה מרשות אדון כשהיא קטנה דתו לא מצי לזבונה דא"כ הא דדרשינן מה לאמה שמעשה ידי' לרבה אימא דקרא איירי בקטנה ולא תקשי השתא זבוני כו' דזה ביצאת מרשות אדון דתו לא מצי לזבון לה. והשתא ק"ל דהא דין זה דלא מצי למזבון לה תלי' בפלוגתא דר"ש ורבנן. דר"ש ס"ל דאין מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות. ות"ק דר"ש ס"ל דמוכר אחר שפחות. ואם נאמר כפי דברי הרב מאי קא קשי' לי' להרא"ם ז"ל שכתב אבל ל"ל וכו' דא"כ הא דדרשי' אמה העברי' אימא דמיירי בקטנה כו' ומאי קושי' אימא דזה דדרש מקרא דמעשה ידי' לאבי' סבר כהת"ק דמוכר בתו לאחר שפחות ומש"ה לא מצי לאוקמא בקטנה דעכשיו לא מצי מזבין לה. וברייתא דהתם דמייתי בק"ו דמכורה כבר כו' ס"ל כר"ש. וקרא דלאמה מוקמי' לה כשכבר יצאה מרשות האדון. וכעין מ"ש הרא"ם לענין למוכרה לפסולים. אלא עכצ"ל דסובר הרא"ם דדרשה דר"ה אתי' אליבא דכ"ע ודו"ק

פ"ט ה"א בהשגות. ומהו לכל דבר. הכ"מ והלח"מ הסיעו השגת הראב"ד ז"ל לענין אחר. וכבר השיגו בו. ואף שכ' ומציין בה עד כעבד כנעני. מ"מ לא בא רבי' ז"ל להוציא כאן מדעת הגאון שהרי לא אמר שהיו כאן עדים בשעת ביאה. ועוד דאף הראב"ד ז"ל מודה לו במוחזק בפריצות ואף רבינו ז"ל לא בא אלא לאלומי דכל כמה דלא שחררה אע"פ שהיא שפחתו היא עושה את בנו עבד גמור ואמנם עיון יש בדבריו שנראה ממנו כאלו מחלק בין כנענית ובין שאר אומות וסובר שזה נדון ככנעני. וע"ז חלק וסובר דהקונה כנעני משאר אומות אין לו דין כנעני. ואפשר שטעמו כמו ביפת תואר שחומרי כנענית יש בה ולכן שאל גם על מלת לכל דבר כי לא פירש השינוי שבין העבד הכנעני לשאר עבדים אלא לענין החתנות אם קודם השחרור ואם לאחריו ובאמת שיש עוד גמגום בלשון רבינו שכתב יש לו למכור את עצמו על מי שב ואף וכן מוכר בניו ובנותיו ואם פירושו על אותו הכבוש תח"י מהו שנעשה ככנעני לכל דבר ואפי' לענין לאו דלא תתחתן לא ידעתי למה. גם בענין לא תתחתן דרבינו סובר דבגיותן משתעי וסובר נמי בפ"ב מאיסורי ביאה הי"ג דאין שפחה אסורה אלא מדרבנן וכתבתי שם שיש ספק בדבריו לענין עבד אם לא גרע מישראל דאית בי' משום קדשה א' לא ע"ש. וסובר נמי דלאו דלא תתחתן קאי על כולם שם באותו הפרק ח"ו לנו לומר דמש"ש העבדים יצאו מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא באו הוא דוקא