תבואות השדה חלק ו צח

בעצמן כיון שהם שלשה אמרינן דרק משו"ה אמר להם לומר לאחרים שידע שב"ד דרך לצוות לאחרים כמ"ש הראשונים בסוגיין דבאומר לג' תנו נעשה כאומר אמרו כיון שדרך ב"ד לצוות לאחרים ומ"מ הכח שגם הם יכולים לכתוב אם ירצו זה לא נטל מהם וא"כ משו"ה נקט הרמב"ם הדין לענין אמרו באומר לג' דבא לאשמעינן דאע"ג דהם ג' אמרינן שאין להם כח למסור מילי בעלמא לאחרים ומ"מ אע"ג דאמר להם בפירוש אמרו לאחרים מ"מ אם הם עצמן כתבו כשר ואינו פסיל רק אם אמרו לאותן העדים ומשו"ה וא"כ באמת לא היה צריך אח"כ הרמב"ם לאשמעינן כלל הדין דמילי לא ממסרן גבי מתנה דכיון דאמרו פסול מכ"ש דמילי לא ממסרן (דבשלמא גבי הגט אשמעינן הרמב"ם הני ב' דינים אמרו ומילי לא ממסרן כיון דאין דינם שוה דמילי הגט בטל לגמרי ובאמרו אינו רק פסול) רק משו"ה הסמיך אח"כ הדין דמילי לומר כמו באם אמר להם כתבו דבעצמן רשאי עכ"פ לכתוב דהא אמר להם לכתוב ה"נ באמרו אע"ג שלא אמר להם בפירוש שרשאים לכתוב בעצמן ג"כ אם ירצו מ"מ אמרינן כיון שהם ג' מסתמא לא נטל מהם כחזה ג"כ ג"כ שאם ירצו בעצמן לכתוב יהיה רשאים וא"כ כיון שמה שהרמב"ם הביא כאן הדין דמילי לא לאשמעינן דמילי לא ממסרן דזהו פשיטא מכ"ש דאמרו רק להסמיך דינא דמילי לאשמעינן דבאמרו רשאים מ"מ לכתוב בעצמן כמו במילי דוודאי כותבים בעצמן רק לאחרים אינם רשאים לצוות נקט שפיר וכן, ועלה בידינו לקיים גירסא שהובאה בהה"מ דלחתום בעצמם מסתבר טפי שהיה רשאים אפילו באמרו עפ"י סברא הנ"ל דבב"ד וודאי לא נטל מהם הכח שלא יהי' רשאים בעצמם לכתוב רק שלא להטריחם אמר להם שיאמרו לאחרים ג"כ אם ירצו וא"כ אפילו למ"ד אמרו פסול גם גבי מתנה מ"מ לכתוב בעצמן רשאים, כנ"ל בכוונת הרמב"ם ודוק:

והנה בפשיטות היה מקום לומר דמ"ש הרמב"ם יתור לשון ואם אמרו וכתבו ונתנו למקבל לא קנה דאשמעינן דאפילו אם המקבל כבר מוחזק בשטר מתנה לא מהני, אמנם הא פשיטא דהא וודאי מה שהנותן מוחזק בממון עדיף ממה שהמקבל מוחזק כיון שעיקר השטר פסול ואפילו אי הויא דאמרו רק מספק פסול מ"מ חזקת ממון של הנותן וודאי עדיף לפיכך יותר נ"ל מ"ש דהרמב"ם אשמעינן דבג' אפילו באמרו דלא מהני ע"מ רשאים לכתוב בעצמן אם ירצו, וכל זה מוכח מדיוק לשון הרמב"ם, ודוק:

(מ"ה) בגמרא אמר לו שחוק בני שחוק לא ראית את ר' יוסי אלמלי ראיתי נמוקי עמו, ויל"ד מה אמר לו לא ראית וכו' פשיטא שלא ראה אורו ועוד וכי בראיה תליא מילתא, ועוד מהו זהו נמוקי עמו עי' רש"י ד"ה נמוקו, ונ"ל לפרש עפ"י דרך אגדה עפ"י מ"ש דכל תנא ותנא נמסר לו מן השמים כפי שורש נשמתו חלקו בתורה, ומשו"ה אמרינן ריש מסכתא חגיגה הללו אסורין והללו מתירין כולם מרועה אחד נתנו והנה א"כ י"ל כל תנא שאמר איזה דין כפי שורש נשמתו וחלקו בתורה מי ששמע ממנו זהו הדין אפילו אם אמר איזהו הלכה אשר אינו מובן כל כך בשכל האנושי מ"מ כיון ששמעו מפיו אות' הלכה והוא אמיתות לפי שורשו בתורה (ובפרט אם הוא ראוי שיהי' נקבע להלכה) היה משיג אותה תיכף כיון שהם דברי אמת עפ"י התורה רק לאחר שאותו התנא כבר נסתלק מן העולם ואחרים שמעו הלכה זו משמו לא היה נתפס תיכף כל כך בשכל וזהו שאמר לו רבי אלמלא ראיתי והיית שומע ההלכה מפה קדשו הייתי מבין הטעם תיכף וז"ש נמוקי עמו' כלומר עמו בעצמו דאם הוא היה אומר זאת ההלכה בפיו היו מבינים תיכף כיון שהוא תורת אמת לפי שורש נשמתו בתורה יזכנו ה' להשיג חלקנו בתוה"ק אמן, ודו"ק:

(מ"ו) הנה לעיל באות מ"ב מ"ג העליתי דלא קשה על סברת הנו"ב אה"ע סימן ב' דע"י שליח אין יכול לגרש בע"כ דא"כ לדעת המורדש דכל שאין בידו לעשות הדבר בע"כ כמו בקידושין אין יכול לעשות שליח אחר וא"כ גם בגיטין האיך יכול לעשות שליח הא השליח אין יכול לגרש בע"כ לדעת הנו״ב והעליתי בס"ד דרבני המורדש לא היה כוונתו דהחסרון מצד השליח מה שאין יכול לעשות בע"כ רק כשהחסרון הוא מצד המשלח שאין הדבר לגמרי בידו כה"ג אין לו כח לעשות שליח שיהיה כבעלים ממש ומשו"ה אין שליח עושה שליח דהא דשליח עושה שליח הוא רק אם הוא כבעלים ממש ומשו"ה בגט דהבעל יכול לגרש בע"כ יש לו כח לעשות שליח שיהי' כמותו ממש וא"כ ממילא יכול השליח לעשות שליח שני ואין זה חסרון מה שאין השליח יכול לגרש בע"כ דעיקר דהבעלים יהיה להם כח לעשות הדבר בלי מונע ומעכב, והנה לכאורה יקשה לפי"ז א"כ אזדא ליה ג"כ סברת הנו"ב דאם השליח כבעלים ממש אמאי לא יהיה לו כח לגרש בע"כ כמו הבעל, אמנם אין זה קושיא דוודאי כל שהוא שליח באמת אמרינן דהוי כבעלים ממש ומשו״ה יכיל לעשות שליח אחר ג"כ וכן כתב הריב"ש בפירוש סימן רכ"ח דהא דשליח עושה שליח הוא משום דהוי כבעלים ממש, אמנם לעניין לגרש בע"כ העלה הנו"ב דלא חל השליחות מעיקרא כלל דהתורה לא גלתה שליחות בכה"ג היכא שהוא לחוב לחבירו, משא"כ לעשות שליח אחר כיון שהשליחות חל עכ"פ שפיר יכול לעשות שליח אחר כיון דהוי כבעלים ממש ורבני הקדוש מורדש גופא שכתב שם פ"ב ממסכת קידושין דבגירושין שליח עושה שליח דידו כיד הבעל ממש ג"כ אין כוונתו שיהיה יכול לגרש בע"כ רק לעניין שיעשה שליח דכיון דהבעל מצי לגרש בע"כ הרי הדבר נמסר לגמרי ברשותו ויש לו כל כח בשליחות שיעשה שליח להיות כמותו ממש, משא"כ לחוב לאחרים אין השליחות מתחיל כלל כמ"ש הנו"ב שם, והגם שראיתי לאמו"ר הגאון ר' מנחם א"ש ז"ל בספר אמרי בינה במס' גיטין כ"ט ע"א מכח הך קושיא על הנו"ב שכתב דלדברי הקדוש מורדש דמה שאין יכול לעשות בע"כ אין יכול לעשות שליח ליתא לסברת הנו"ב דע"י שליח אין לגרש בע"כ ולפימ"ש יש לקיים סברת שניהם דסברת הקדוש מורדש הוא רק אם הבעלים אין להם כח על הדבר בע"כ כמ"ש ודו"ק (ועי' בנו"ב מהד"ת אה"ע סימן ק"י וסימן קי"ב מ"ש בזה ובהג"ה שם ודו"ק):

שער חזקה דרבא שער א' בעזהי״ת אשר לו שבח ותהלה נאוה, אתחיל לכתוב ח"ת בסוגי' דחזקה דרבא (במסכ' נדה דף מ"ה ע"ב ודף מ״ו ע"א ודף מ"ח ע"ב). אמר הכותב יען שבסוגיא זו האריכו גדולי הראשונים ואחרונים לפסק הלכה ויש נ"מ לענין כמה דברים מתי יצא מקטנות לגדלות אמרתי לילך בעקבותיהם, ומד' אבקש שיהי' לי לעזר להבין דבריהם הקדושים (א') הלכתא רבתא דכל אדם אינו יוצא מכלל קטן עד שיהיה לו שנים דהיינו תינוקות בת י"ב שנים ותינוק בן י"ג שנים לרבי דהלכתא כוותיה, אמנם בשנים לחודא אינו נעשה גדול עד שיהיה לו ג"כ סימנים דהיינו שני שערות ולפעמים אינו נעשה גדול עד שהוא בן עשרים דהיינו כשאין לו סימנים ונולדו בו סימני סריס ולפעמים אינו נעשה גדול אפילו מבן