תבואות השדה חלק ו צז

סברת הריב"ש סימן רכ"ח שחקר אם שליח הוי כבעלים ממש וס"ל לרבני מורדש דהא דשליח עושה שליח הוי רק אי ס"ל דהשליח הוי כבעלים ממש דאם אינו כבעלים ממש אין יכול לעשות שליח שני עי"ש בריב"ש שכתב להדיא דהא דשע"ש תליא אם הוא כבעלים ממש ואפשר דלעניין מילי ג"כ תלוי בזה דאם השליח הוי כבעלים ממש גם מילי ממסרן דהוי כמו מהבעל לשליח הראשין (ועי' מ"ש לעיל באות כ"ה עפ"י סברת המהרי"ט דאפילו בעלים ממש אין יכולים לעשות שליח רק על איזה מעשה) וא"כ י"ל דעד כאן גלתה התורה שיש לאדם כח למנות אחר שיהי' כמותו ממש רק בדבר שהוא לגמרי ברשותו והכל תלוי ברצונו יש לו כח כל כך שיוכל להמנות תחתיו אחד שיהיה לו כח הבעלים ממש, משא"כ בדבר שגם הבעלים אין להם כח כל כך שיהיה תלוי ברצונם לגמרי אע"ג שמ"מ יוכל למנות שליח תחתיו אבל מ"מ אין לו כח שיוכל למנות שליח שיהיה כבעלים ממש, ועי' בתוס' מסכתא כתובות ע"ד ע"א ד"ה תנאי דמשמע ג"כ דדבר שיוכל לעשות שליח תלוי בזה שיהיה הדבר בכח הבעלים, וא"כ א"ש סברתינו דעכ"פ לא יכול למנות שליח שיהיה כמותו לגמרי בדבר שאין בכחו לגמור הדבר מכל וכל, ודו"ק היטב, וא"כ א"ש החילוק דבגירושין דהדבר הוא לגמרי בכחי וברשותו אמרי' דשליח הו"ל כבעלים ממש ויכול לעשות שליח אחר ג"כ משא"כ בקידושין אע"ג דבקידושין אמרינן ג"כ יש שליחות מ"מ אין לו כח למנות שליח שיהי' כבעלים ממש משו"ה אין השליח יכול לעשות שליח אחר [ואולי י"ל דזהו תלוי ג"כ אי שליחות הוא מצד הסברא או מצד גזה"כ מה שהעיר בזה בשו"ת חתס"ו או"ח סימן ר"א, והבאתי בספרי ח"א בסוגי' דשליחות עי"ש אות י') וא"כ בשליח לקבלה ג"כ אין יכול לעשות שליח אחר דהאשה דהיינו הבעלים אין לה כח למנות אותו שיהיה לגמרי כמיתה ואפילו לדעת הרשב"א שמתיר באם נתנה רשות להדיא למנות שליח אחר היינו רק משום דאז הוי כאילו היא בעצמה מנתה שליח השני (ויש לעיין בזה אי כה"ג צריכין לדון ולומר ברירה כיון דצריכין לומר דשליח השני ג"כ מכחה באה והיא אינה יודעת בשעת מנוי השליחות מי יהיה השני ועי' בנו"ב מהד"ק אה"ע סימן צ"א) וא"ש ג"כ לדעת הנו"ב אע"ג דע"י שליח אין יכול לגרש בע"כ מ"מ כיון דהבעל עצמו יכול לגרש בע"כ יש לו כח לעשות שליח שיהיה לגמרי כמותו ושפיר אמרינן שליח עושה שליח בגירושין כיון דהבעל יש לי כח לגרש בע"כ:

(ומ"ג) והנה עפ"י סברא שהסברנו סברת הר' מורדש דכל שאין הדבר נמסר לגמרי בכחו ורשותו אין לו כח למסור לשליח שיהיה כבעלים ממש וא"כ הא דאמרינן בכה"ג אין שליח עושה שליח אין החסרון מצד השליח רק מצד הבעלים דהיינו שהבעלים אין להם כח בדבר ליתן כל כך כח לשליח שיהי' כבעלים ממש יש מקום אתנו לפשוט בזה מה שראיתי להגאון בישועות יעקב אה"ע סימן קמ"א ס"ק י"ד שנראה כמסתפק בזה לדעת רבני מורדש דכל שאין בכח לעשות הדבר בע"כ אין יכיל השליח לעשות שליח אחר א"כ אם אמר לשליח שיגרש אותה רק באופן שהאשה תרצה לקבל הגט אם בכה"ג יכול לעשות שליח אחר כין שאין ביד השליח לגרש בע"כ דהבעל הותנה בפירוש אם תרצה האשה, ולפימ"ש הכא כיון שמ"מ העניין תלוי הכל בבעל דאם היה רוצה היה מגרשה גם בע"כ וכיון שהדבר תלוי עכ"פ בכחו ורשותו לגמרי א"כ ממילא יש לו כח למסור כחו לשליח שיהיה כבעלים ממש וכיון דהו"ל השליח כבעלים ממש שפיר יכול לעשות שליח אחר ג"כ דאין הדבר תלוי בכח השליח רק בכח הבעלים וכיון שכח הבעלים לא נגרע כלל עכ"פ גם בכה"ג דהא רק מרצונו תלה הדבר בהאשה שפיר מצוי משוי שליח שיהיה כמותו ממש ומצי משוי שליח שני ג"כ ולא דמי לקידושין שאין הדבר תלוי לגמרי בכחי ואין ברשותו לעשות כלל אם לא תאבה האשה שפיר אמרינן דאין בכחו לעשות שליח שיהיה כמותו לגמרי וא"כ לא מצי השליח לעשות שליח שני ודו"ק ועי' בחידושי כתב סופר מסכת' גיטין בסוגיין מ"ש בהא דשליח לקבלה אם יכול לעשות שליח וכתב דמאן דס"ל שליח לקבלה יכיל לעשות שליח הוא משום דס"ל דכל שהיא גמר העניין לא הוי מילי וא"כ בשל"ק דהאשה נמי מסרה לו כל גמר העניין לא הוי מילי עיי"ש, אמנם יש לעיין בזה דא"כ באומר לשנים כתבו ותנו גט דהוי נמי גמר מעשה שמסר להם כל העניין ואמאי אמרינן דלא מצי אמרו לאחרים דהוי מילי, ואולי י"ל דהתם שאני עפ"י מ"ש לעיל באות י"א, כשאומר שהם יכתבו ואומרים לאחרים נפסק כח שליחותם משא"כ בשליח לקבלה היכא שהיא נתנה לו רשות למנות שליח לא נפסק כח שליחותו וגם נמסר לו כל גמר העניין כל מה שהיה בכחה שפיר ס"ל דלא הוי מילי וא"ש דברי הכתב סופר ודוק (ועי' עוד בעניין זה באות מ"ו מ"ש שם):

(מ"ד) הרמב"ם פ"ד הלכות זכיה ומתנה הלכה י' כתב המתנה כגט שאין יכול למסור דברים לשליח כיצד אמר לשלשה אמרו לפלוני ולפלוני וכו' אין דבריו כלום ואם אמרו לאותם העדים וכתבו ונתנו למקבל לא קנה וכן אם אמר לשנים כתבו וחתמו וכו' אין יכולין לומר לסופר לכתוב אלא הן עצמן כותבין כמו בגט עכ"ל עי"ש, והנה מעיקרא הביא הדין דאומר אמרו פסול ואח"כ הביא הדין דמילי לא ממסרן וכתב וכן והוא תימא דהא אפילו למאן דס"ל במתנה אמרו כשר והוא דעת הרמב"ן בסוגיא דס"ל דאמרו הוי כממנה שליח שלא בפניו רק בגט פסול משום דהוי שלא לשמה כל שאין שומע מפי הבעל בעצמו וא"כ במתנה כשר דלא שייך הטעם לשמה כשר ומ"מ מילי לא ממסרן ס"ל ג"כ במתנה וא"כ מכ"ש למאן דס"ל דאמרו פסול במתנה מכ"ש דמילי לא ממסרן ולמה כתב הרמב"ם וכן אם אמר לשנים וכו' הא כ"ש הוא ועיין בסמ"ע בחו"מ סימן רמ"ד ס"ק ה' ובש"ך שם שעמד בזה, ונ"ל כוונה אחרת בדברי הרמב"ם דהנה יל"ד עוד בדבריו מאחר שכבר כתב אין בדבריו כלום למה כתב עוד אח"כ ואם אמרו לאותם העדים וכתבו לא קנה הלא כבר כתב מתחילה דאין בדבריו כלום, לפיכך נראה לי דכוונת הרמב"ם הוא כך דהנה הר"מ שם כתב דלמ"ד אמרו כשר כ"ש אם חתמו הם בעצמם, ועיין לח"מ שם שכתב דהוא טעות סופר דכיון שאמר להם הבעל לומר לאחרים והם כתבו בעצמם הו"ל שיני מדעת הבעל, ועיין ב"ש אה"ע סימן ק"כ סוף ס"ק ז' שכתב כן בשם הראב"ד ועיין בטור חו"מ סימן רמ"ד, ונ"ל ליישב הך גירסא דיכולין הם ג"כ לחתום דס"ל כמו באומר לג' תנו דאמרינן דיש להם רשות לצוות לאחרים כיון שהם ב"ד ויש להם ג"כ רשות לחתום בעצמן דמה"ט ס"ל לר' יוסי דאפילו באומר לנ' תנו דאין להם לומר לאחרים כיון שאם רצו כותבין בעצמן הו"ל שלוחים כמו כן י"ל ג"כ דאפי' באומר בפירוש אמרו לאחרים מ"מ לא נטל מהם הכח שלא יהיה רשאים גם בעצמם לכתוב (ובפרט די"ל דאי לא היו רשאים לכתוב בעצמם לא הוי מצי משוי שליח לאחר לכתוב דכל דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח) ובפרט באומר לשלשה שהם ב"ד אמרינן דודאי כוונתו היה שיכתבו גם בעצמם אם ירצו רק כיון שהם ב"ד כיון שהם שלשה נתן להם רשות לציות לאחרים וא"כ מדוייק לשון הרמב"ם מ״ש ואין בדבריו כלום והוסיף עוד ואם אמרו לאותם וכתבו למקבל לא קנה לאשמעי' דמ"ש אין בדבריו כלום הוא רק לענין זה שאם אמרו לאחרים וכתבו לא קנה המקבל משא"כ אם כתבו