תבואות השדה חלק ו צה

שיעשו ע"י אחר ג"כ עכ"פ לדידן א"ש היינו לשיטת הרמב"ם דאמרו פסול וחתס"ו כשר וודאי היה כוונתו שיעשו הכל כדי שיהיה הגט כשר (כסברת הגט פשוט שהבאתי לעיל) ודו"ק:

(ל"ז) עוד ראיתי לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל שכשהביא הדין דמילי לא ממסרן היינו אם אמר להם כתבו שלא יאמרו לאחרים הביא באופן שאחרים אמרו לו והם התחילו עמו שירצה לגרש שכן כתב אמרו לו ב"ד או שנים ככתוב גט לאשתך וכו' וכה"ג ס"ל דגט בטל היכא שאמר להם לכתוב וכתבו אחרים וכשהביא הדין דאמרו פסול הביא באופן שהבעל התחיל בגירושין שכתב אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר וכו' וצריך טעם לזה (ועיין מ"ש באות ל"ג ואות ל"ד,) ובמשנה י"ל דנקט הלשון אמרו לו משום דמעיקרא מיירו בנשתתיק ג"כ ושייך הלשון אמרו לו משו"ה נקט הכא ג"כ אמרו לו אמנם הרמב"ם דלא מיירי מעיקרא כלל מנשתתיק קשה למה נקט כהאי לישנא, אמנם עפ"י מ"ש לעיל באות י"א בטעמא דמילי לא ממסרן די"ל או משום כיון שצוה לו לכתוב או לחתום והוא מוסר הדבר לאחר א"כ נפסק תיכף שליחותו ואין בכחו למסור לאחר ולא נעשה שליח שני של המשלח (עיין היטב ע"ש לעיל) או משום דעדיין לא נעשה מעשה רק מילי בעלמא יש לחוש דלמא בשעה שעושה שליח שני כבר חזר מדעתו הראשונה ולא חל שליחות השני כלל, דהנה הנ"מ בין אלו ב' טעמים הוא דלטעם הראשון שהוא משום שמכיון שאין השליח עושה מה שהמשלח צוה לו רק מוסר לאחר נתבטל תיכף שליחותו (ולא דמי למוסר לו גט ממש דמסירת הגט לשליח שני חל מכח הבעל שמסר לו גט ודוק) א"כ ממילא באומר אמרו שפיר מהני כיון שעושה כמה שהמשלח צוה לו, אמנם לטעם השני דלמא כבר חזר בו מדעתו הראשונה כיון דלא הוי רק מילי בעלמא א"כ גם אומר אמרו פסול, וא"כ מדויק מאוד לשון הרמב"ם דלענין מילי לא ממסרן דא"צ הטעם דלמא חזר בו רק משום דאין עושה כמו שצוה לו המשלח רק מוסר הדבר לאחר נפסק שליחותו תיכף א"כ אפי' היכא שיש סברא לומר שמסתמא לא חזר כגון במקום שראוי לגרש ג"כ מילי לא ממסרן דאין בכחו לומר לאחר לעשות היכא שהמשלח צוה לו לעשות ומשו"ה נקט הרמב"ם לרבותא אפילו אמרו לו ב"ד או שנים נכתב גט לאשתך דאז מסתמא מיירי שהגירושין ראוים מצד עצמן דאלא"ה לא היו הב"ד אומרים לו לגרש מ"מ לא ממסרן לשליח דמילי לא ממסרן אפילו היכא שיש סברא שלא חזר בו (ונקט ג"כ שנים שאם כתבו וחתמו הן עצמן דכשר לאשמעינן אגב אורחא דחתס"ו ועד כשר) אמנם בהלכה ו' דנקט דאמרו פסול שם נקט בכיון אמר לשנים שהוא התחיל בגירושין דאז איכא סברא לומר דלמא חזר בו דהא קשים גירושין כמ"ש לעיל בשם הריב"ש סימן רכ"ח דמגט קל בדעתו לחזיר משו"ה אמרו פסול וקרוב הדבר להיות בטל כיון דיש לספק אם שליחות השני חל כלל דשמא כבר חזר הבעל מהגירושין דלא מיירו באופן שראוי לגרש מצד עצמו אמנם באופן שהגט ראוי מצד עצמו אפשר באמת לומר דאמרו כשר, ודוק:

(ל"ח) ואע"ג דבדף ע"ב כשהביא הברייתא דאמרו פסול קאי אמתניתין דשם, ושם מידו ג"כ באמרו לו לכתוב גט לאשתך דמשמע שהגירושין ראויים מצד עצמן ומ"מ אמרו פסול אפשר דהא דנקט במשנה עד שיאמר לסופר כתוב היינו משום דתנא אתקנתא דהתירא מהדר שיהי' גם לכתחלה כשר ובאמרו עכ"פ כשר ולא תעשה דחיישינן שמא תשכור עדים רק שיהיה הגט פסול או בטל בזה וודאי אמרינן דרק היכא שיש לחוש דלמא חזר בו וא"כ באמרו לו נכתוב גט לאשתך בכה"ג שהגירושין ראויים מצד עצמן אינו פסול רק דלכתחלה מ"מ אין ראוי לעשות כן שמא תשכור עדים ונ"מ דבשעת הדחק יש להתיר כה"ג היכא שאין לחוש שמא חזר בו, והא דלא כתב הרמב"ם בפירוש האי דינא דאמרו כשר מן הדין היכא שאין לחוש שמא חזר בו י"ל שני טעמים, חדא דאין דרכו של הרמב"ם לכתוב מה שלא הובא בגמרא בפירוש, ועוד שבזה שכתב ומתיישבין בדבר זה הרבה כוונתו באמת דזהו גופא שנדע שלא חזר בו אין העניינים שוין דלפעמים יוכל להזדמן שהבעל חוזר מלגרש אפילו במקום שראוי לגרש וא"כ לא נוכל בכל מקים להחליט שאין הגט פסול או בטל רק מ"מ מרמז על זה החילוק בין היכא שראוי לגרש מצד עצמו או סתם גירושין נקט בכיון גבי מילי לא ממסרן באופן שהגירושין ראוים ובאמרו באופן אחר, ויהיה מכאן ראיה לפסק הגאונים בשו"ת בית אפרים אה"ע סימן ק"ו ובשו"ת כתר כהונה סימן ע' בנדון שם שהיה הגט נחוץ מאוד שלקחו האנשים לשלח אותם לארץ רחוקה בדבר המלכות וראו שלא יוכלו לשוב לעולם לביתם ובקשו לסדר גט לנשותיהם שהכשירו בשעת הדחק באומר אמרו דהתם בכה"ג שרוצה לגרש מחמת שאינו חושש עוד לשוב לביתו וודאי לא יחזור מדעתו ומהני אמרו ולא נשאר רק החשש שמא יכשירו גם במקום אחר ותשכור עדים בזה סמכינן דבשעת הדחק לא גזרו בזה, עי"ש היטב, וב"ה שעשינו סמוכים לדבריהם מדברי הרמב"ם ודו"ק, ועי' עוד בשו"ת שבסוף ספר התניא סימן ל"ג בעניין אמרו דמשמע דיש להכשיר בשעת הדחק ולפי דברינו כל שהיה שעת הדחק והיינו שהוא דבר נחוץ וא"כ הגירושין ראויים מצד עצמן ממילא מותר מדינא דליכא חשש שמא חזר וא"כ מה דמתירין בשעת הדחק הוא מדינא באמת, והנה הלום ראיתי בספר דעת סופר למס' גיטין דהא שכתבו התוס' דבשעת הדחק כשר לכתחילה דהיינו רק באתם חתומי דלא שייך שמא תשכור, משא"כ באמרו סתם פסול מדרבנן ורק אם נשאת לא תצא לפי מ"ש הה"מ דכשר ולא תעשה פסול מדרבנן מ"מ לעניין אמרו שיהיה פסול וקרוב להיות בטל וודאי יש לומר בכוונת הר"מ כמ"ש דיש חילוק בין אם הגירושין ראויים מצד עצמן כמי מ"ש בהלכה ה' שאמרו לו ב"ד נכתוב גט לאשתך דמסתמא הוא בגוונא שהגירושין ראויים מצד עצמן ובין אם הגירושין אינם ראויים מצד עצמן רק שהבעל מעצמו רוצה לגרש דדוקא בכה"ג כיון שיש חשש גמור דלמא חזר ואין שליחות השני חל כלל דאז הגט פסול וקרוב להיות בטל וכל זה מדוייק מלשון הרמב"ם כמ"ש ודוק היטב, ועפ"י מ"ש דמשו"ה נקט הר"מ גבי אמרו לו נכתב גט לאשתך שאמרו לו ב"ד או שנים דנקט שנים לאשמעינן אגב אורחא דחתס"ו כשר א"ש מאוד עפ"י מ"ש לעיל באות ל"ו להסביר מ"ט לא נקט הרמב"ם האיבעיא באמר לשנים כתבו אם כתב הגט או כתב ידן וכתבנו כיון דהר"מ ס"ל חתס"ו כשר וודאי כוונתו היה על שניהם דאע"ג דרב ג"כ ס"ל חתס"ו כשר ואפ"ה מיבעיא ליה היינו משום דלרב אמרו ג"כ כשר וא"כ אפשר שלא הקפיד שצווי לאחרים אמנם להר"מ דאמרו פסול וחתס"ו כשר ע"כ כוונתו שיעשו הכל א"ש מאוד דאשמעינן הכא דחתס״ו כשר אע"ג דכבר כתב כן בפ"ט הלכה כ"ז בהלכות גירושין דחתס"ו כשר עיי"ש במל"מ שהוכיח דאפילו לכתחילה כשר תתס"ו מ"מ אשמעינן הכא ג"כ בקיצור עכ"פ דחתס"ו כשר כדי שלא יקשה עליו למה לא נקט האיבעיא באומר כתבו אם הוא כתב הגט או כתב ידן וכיון דנקט חתס"ו כשר ממילא לא קשה דוודאי פשיטא דכוונתו על שניהם כתיבה וחתימה, ודוק היטב:

(ט"ל) בתוספות ד"ה אמרו לסופר הקשו הא הוי ליה עד מפי עד ותירצו דהכא