תבואות השדה חלק ו צד

עד שישמעו קולו דמשם מוכיח הגמרא דר"י פוסל באמר ג"כ וקשה אמאי באותו משנה דנקט אמרו פסול נקט התנא שאחרים תבעו הבעל שיתן גנו דהכי איתא שם אמרו לו נכתוב גנו לאשתך דמשמע שאחרים מבקשים ממנו גט ולא נקט כמו במשנה דהכא שהבעל אומר לאחרים ליתן גט, ול"ל דיש ליישב על ב' דרכים הדרך האחד כיון דהא דאמרו פסול הוא משום שמא חזר בו הבעל וא"כ י"ל דעד כאן אמרינן שמא חזר בו הבעל היינו דוקא במקום שאין ראוי לגרש מצר עצמו משא"כ היכא שאלו הגירושין ראוים מצד עצמן אמרינן מסתמא לא חזר הבעל ויהיה אמרו כשר, והנה מדנקט אמרו לא נכתוב גנו לאשתך ומה בעי אלו האחרים שיגרש אשתו וע"כ דמיירו באופן שמצד היושר ראוי ונכון לגרש והו"א דכה"ג אמרו כשר משו"ה קמ"ל דגם כה"ג אמרו פסול וא"ש נמי מ"ש אעפ"י שכתבוהו ונתנו לו וחזר ונתנו לה כלומר דידעינן גם לבסוף שלא חזר בו מ"מ אמרינן דאמרו פסול ודוק היטב:

(לד) אמנם י״ל ג"כ איפכא דעד כאן ס"ל אמרו פסול רק היכא שמתחלה לא היה ברצון הבעל לגרש רק שאחרים בקשו אותו לגרש כמו התם דאמרו לו נכתוב גט לאשתך (ואולי היה שכ"מ או נחפז לדרכו למדה"י) עכ"פ הוא לא התחיל בגירושין משו"ה חיישינן שמא אע"ג שנתרצה מ"מ חזר אח"כ מדעתו ואע"ג דבמשנה איתא ונתנו לו וחזר ונתנו לה משמע שגם אח"כ מרוצה מ"מ אולי בשעת כתיבת הגט לא היה מרוצה רק שאח"כ חזר ונתרצה ואם לא היה מרוצה בשעת כתיבת הגט ממילא לא חל שליחות השני ועי' ש"ע אה"ע סימן קכ"א סעיף ב' לענין אם היה חולי בשעת כתיבה ועיין חלקת מחוקק שם ס"ק ב' דלדעת הרמב"ם אינו בטול רק פסול, וזהו רבות בשנים אשר כתבתי דזהו תלוי דאי ס"ל דהשליחות נמסר מכח משלח לשליח א"כ לא איכפת לן במה שהמשלח לא הי' שפוי בדעתו בשעת הכתיבה כיון שבשעת מסירת כח משלח לשליח שאז חל כח השליחות היה שפוי בדעתו וא"כ שפיר אמרי' דאין הגט בטל אמנם אי ס"ל דענין השליחות הוא בעת שעושה שליחותו נמסר כחו למשלח א"כ בעינן שבעת עשיית השליחות יהיה המשלח ג"כ שפוי בדעתו ודוק (ועיין בספר אמרי בינה חו"מ דיני קנינים סימן ח' ומ"ש לעיל באות י' ועיין קצה"ח סימן קפ"ח ס"ק ב') עכ"פ יש סברא לחלק דהיכא שהוא התחיל בגירושין לא חיישינן שחזר בו ושפיר מהני אומר אמרו, וא"כ י"ל דדוקא כשאמרו לו נכתוב גט לאשתך שהוא לא התחיל בגירושין שפיר חיישי' דלמא חזר ולא חל שליחות השני ע"י אמרו משא"כ הכא במתני' דמיירו שהוא התחיל בגירושין ואז לא חיישינן שמא חזר בו ושפיר כשר אמרו, עכ"פ יש סברא לכאן ולכאן כלומר דיש מקום לומר שאם אחרים התחילו בגירושין דאז מסתמא ראוים הגירושין מצד עצמן ובוודאי לא יחזור, וי"ל ג"כ דכיון שאחרים התחילו בגירושין והוא לא היה דעתו מעיקרא לכך אע"ג שנתרצה להם חיישינן דלמא חזר עכ"פ יש להוכיח דעיקר הטעם דאמרו פסול היינו משום דלמא חזר בו, והנה ענין כזה שמא חזר אין כל הענינים שוים דלפעמים מוכח מתוך הענין שבוודאי חזר בו ולפעמים הוא חשש רחוק לומר שחזר בו עכ"פ היכא שהו' ידעינן שבשעת אמירה לשליח השני תו לא היה בדעתו לגרש לא חל שליחות השני כלל ובטל הגט אע"ג שאח"כ חזר ונתרצה וזהו שכתב הר"מ ומתינשבין בדבר שקרוב להיות בטול כלומר היכא שיש לחוש שבשעת עשיית שליח שני חזר בו הבעל ולא חל שליחות השני כלל (ועיין לקמן אות ל"ז):

... ל"ה) והנה האחרונים הקשו על הרמב"ם דלא נקט האיבעיא באומר לשנים כתבו ותנו ואמרו לסופר וכתבו האיך הדין דאע"ג שהרמב"ם ס"ל אמרו פסול מ"מ נ"מ לדעת דאי כתבו כתב ידן א"כ כתב הגט הו"ל אמרו ואינו רק פסול משא"כ אי כתבו כתב הגט הרי שנו מדעת הבעל שאמרו לאחר לכתוב ובטל הגט מדאורייתא, והלח"מ תירץ כיון דכה"ג הו"ל ספק ספיקא לאיסורא ספק דלמא כתב הגט וא"כ הו"ל שנוי מדעת הבעל ובטל ואפי' אי הוי כתב ידן מ"מ אמרו נמי קרוב להיות בטל ומשו"ה לא הביא הך דינא ועיין בספר אבן פנה אה"ע סימן ק"כ ס"ק ב' שכתב דמ"מ קשה כיון דאפי' אי הוי ומופרש בגמ' להדיא דהגט בטל היה לו להרמב"ם להביא וא"כ מכ"ש דגמרא מספקא ליה הי לו להביאו ותירץ בס' הנ"ל דהרמב"ם ס"ל כתוס' דגמרא לא מיבעיא ליה רק לשמואל דס"ל חתס"ו פסול וא"כ ע"כ הי' כוונתו שיצרפו עמהם עוד אחד ומיבעיא ליה מה הי' כוונתו אם לכתיבת הגט או לחתימה אמנם הרמב"ם ס"ל חתס"ו כשר א"כ אמרינן דמסתמא היה כוונתו על שניהם בין לכתיבה בין לחתימה וא"כ אם אמרו לאחר וודאי בטל ששנוי מדעת הבעל, ועי' בשעה"מ שתמה דהרי רב נמי ס"ל חתס"ו כשר ומ"מ מיבעיא ליה מה היה כוונתו אי כתב הגט או כתב ידן אע"ג שיכולים לעשות הכל כתיבה וחתימה, ובספר גט פשוט כתב דבר נכון הובא בשעה"מ שם ג"כ דוודאי למאן דס"ל אמרו כשר שפיר י"ל דכוונתו היה רק על כתב ידן וכתב הגט יהיה כאומר אמרו אמנם הרמב"ם דפסק אמרו פסול ל"ל דכוונתו היה על כתב ידן וכתב הט יהיה ע"י אחר כיון דאמרו פסול מ"כ היה כוונתו שיעשו הכל וא"כ אם אמרן לאחר וכתב הרי שני מדעת הבעל ובטל הגט לגמרי ומשו"ה לא הביאו הר"מ דאי ס"ל אמרו פסול וחתס"ו כשר ע"כ היה כוונתו על שניהם על הכתיב' ועל החתימה וזהו נכון, אמנם ראיתי בספר עמק המלך שתמה על זה דהרי למסקנא אמרינן דשמואל ס"ל כשר ותעשה וא"כ תתס"ו פסול ואפ"ה מיבעיא ליה אי כוונתו היה על שניהם ולא אמרינן דמסתמא לא כיוון אתרווייהו כיון דאין מוצא דבריו לבטלה וודאי לא היה כוונתו שיעשו שניהם דאז יהי' פסול משום תתס"ו עיי"ש אמנם אחר העיון לא קשה כל כך דוודאי לשמואל דס"ל אמרו כשר וא"כ בלא״ה לא נוכל לידע מדברי הבעל דבר ברור על מה הי' כוונתו אם על החתימה או על הכתיבה דכיון דאמרו כשר הרי יש בידן לצוות לאחרים על כל מה שירצו ולא נדע מה היה כוונתו שיעשו הן וא"כ שפיר מספקא לן משא"כ לדידן דס"ל אמרו פסול וחתס"ו כשר פשיטא שרצה דוקא שיעשו שניהם דעל כל מה שצווי לאחר יהיה פסול מטעם אמרו, וא"כ נכונים שפיר דברי הגט פשוט:

(ל"ו) עוד שם ראיתי שכתב שיש להעמיס בדברי שמואל במ"ש תצא והדבר צריך תלמוד דכוונתו לדידכו כלומר לרב דס"ל חתס"ו כשר וודאי תצא דמסתמא היה כוונתו על שניהם כיון שיכולין לעשות שניהם רק לדידי דס"ל חתס"ו פסול וע"כ צריכים לשתף אחד הדבר צריך תלמוד על מה הי' כוונתו אמנם מ"מ יש לעיין בזה דלרבי דס"ל אמרו כשר אין זה סברא לומר שע"כ היתה כוונתו על שניהם כיון שאפשר לומר לאחרים ג"כ כל זמן שלא קפיד בפירוש רק לדידן דאמרו פסול שפיר יש סברא לומר דוודאי היה כונתו שיעשו שניהם אי ס"ל חתס"ו כשר מ"מ יש לקיים דבריו לשיטת התוספות דס"ל דכל שאין הכרח מדברי הבעל שיאמרו לאחרים לא אמרינן דנעשה כאומר אמרו שפיר יש לקיים דבריו דלרב כיון דחתס"ו כשר א"כ אין מוכרח לצרף אחר עמהם ואמרינן דמסתמא הי' כוונתו שיעשו שניהם וא"כ ממילא אם אמרו לאחר וכתב הו"ל שנוי מדברי הבעל ופסול בוודאי אמנם לרש"י דכל דלא קפיד הו"ל ג"כ כאמרו א"כ ל"ל כיון דחתס"ו כשר היה כוונתו על שניהם דכיון דאמרו כשר א"כ אפשר נמי