תבואות השדה חלק ו צג

רק משום חומר איסור אשת איש חיישי רבנן אפילו לדבר רחוק, ועפי״ז א"ש ג"כ מ"ש הה"מ פ"ב הלכות גירושין הלכה ו' דכשר ולא תעשה הוא פסול מדרבנן היינו אי ס"ל דמאמנות העדים אינו דבר ברור כל כך וא"כ שפיר י"ל דכל שאינם עושים מעשה על פיהם איכא חששא מדינא (אע"ג דמה"ת וודאי נאמנים בכל גוונא) ופסול ממש מדרבנן והנה לפי"ז י"ל דעד כאן יש לחוש באתם חתימו ג"כ אטו אמרו לפלוני היינו רק אי הו"א דבאמרו לפלוני איכא חששא מדינא שמא תשכור א"כ שפיר י"ל דגם באמרו לפלוני ויכתוב ואתם חתימו גזרי' אטו אמרו לפלוני בין על הכתיבה ובין על החתימה משא"כ אם חשש שמא תשכור הוא לגמרי רק חשש רחוק דנאמנית העדים הוא דבר ברור וודאי א"כ פשיטא דבאתם חתומי וודאי כשר ותעשה דאין סברא לגזור אטו אמרו לפלוני כיון דכל חשש שמא תשכור הוא חשש רחוק, והנה בספרי ח"ד בסוגי' דקרוב ופסול ובספרי חלק חמישי בסוגי' תרי ותרי העליתי דרב חסדא במסכת שבועות מ"ז ע"ב גבי שני כתי עדים המכחישים דס"ל בהדי סהדי שקרי למ"ל דענין נאמנות העדים אינו דבר ברור כ"כ בוודאי משו"ה ס"ל דכל שיש איזה ריעותא על העדאתן תו לא האמינה התורה כלל וזה שאמר בהדי סהדי שקרו למ"ל ודו"ק, וא"כ בדבור בעלמא אע"ג דמה"ת נאמנים ג"כ בדבורא כיון שאין ריעותא שלא להאמינם מ"מ כיון שעיקר נאמנותם אינו דבר ברור בוודאי ממילא איכא מדרבנן חששא מדינא וא"כ שפיר ס"ל רב חסדא לשיטתו גם באתם חתומי דכשר ולא תעשה דגזרי' אטו אומר לפלוני ולפלוני כיון דחשש שמא תשכור הוי חשש גמור שפיר יש לגזור הא אטו הא כמ"ש רש"י, ונכון מאוד דרב חסדא אזיל בזה לשיטתו, ודוק:

(ל"א) ועד"ז יש ליישב קושיית התוס' ד"ה מתניתי' מני' שהקשה דלר"מ כיון דחתס״ו פסול א"כ האיך קתני באומר לשנים יכתבו ויתנו, ותירצו כיון דחתס"ו פסול כאלו הו"ל אמר אמרו לאחר ולכתוב ואתם חתומי והאי יכתבו היינו יחתמו, והקשו דמ"מ קשה למ"ד גם באתם חתומי כשר ולא תעשה האיך קתני יכתבו דהא אפילו לאחר לא מצי לצוות לכתוב לכתחלא, אמנם להנ"ל א"ש דהא מאן דס"ל חשש שמא תשכור הוא חשש רחוק א"כ באתם חתומי אין לגזור כלל ולר"מ דס"ל בכל מקום חיישינן למיעוטא אולי הי' ס"ל דחשש שמא תשכור הוא חששא מדינא וודאי הי' ס"ל לר"מ דבשום מקום אין עדים נאמנים בדבור בעלמא ומדלא מצינן הכי לר"מ ע"כ דס"ל דעיקר נאמנות העדים הוא דבר ברור וא"כ חשש שמא תשכור הוא חשש רחוק ביותר וא"כ באתם חתומי כשר לגמרי ושפיר קאמר יכתבו היינו יחתמו וצווי לאחר לכתוב דכה"ג כשר לכתחילה:

(ליב) והנה מ״ש התוס' דלר"מ חתס"ו פסיל משום דבאומר לג' תנו חיישינן שמא נמלכו אלו ג' לאמור לסופר ויכתוב ולשנים אחרים לחתום ואח"כ ילכו השנים מדעת עצמן ומשום כיסופא דסופר יחתמו אותו בלא דעת השלישי והסופר יחתום לכתחילה כיון שהם ב"ד דאע"ג דגם בשלשה יש חשש שמא תשכור כלומר שהסופר יש לו לחוש שמא באו השנים ויאמרו בשקר שהיו ב"ד וא"כ אין לו לחתום עד שידע בבירור שעשאן ב"ד מ"מ עי"ז לא יחוש הסופר שמה שאלו השנים מחתמים אותו שהוא בלא דעת השלישי [עיין מהרש"א מהדורא בתרא שפירש כן בכוונת דברי התוס] מ"מ דברי התוס' קשים להבין דזהו וודאי מילתא דלא שכיחא וחשש רחוק כיון דמדעת כל השלשה היה כשר בכל גוונא דהא בשלושה ס"ל לר"מ מילי ממסרן וא"כ ליכא חשש רק שהשנים מהשלשה יחתמו הסופר בלא דעת השלישי וזהו וודאי דבר רחיק דממנ"פ אי נימא דחיישו לכיסופא דסופר מ"ט גם השלישי לא חייש ולא הסכימו מדעת שלשתם לצות לסופר לחתום משום כיסופא רק לאחר שהלכו השנים עלה על דעתם לחתום הסופר משום כיסופא, והוא דקדוק עצום על סברת תוס' ועיין רמב"ן שחולק באמת על הך חורבא אליבא דר״מ שכתבו התוס', אמנם עפ"י מ"ש לעיל באות כ״ט דבחתס"ו איכא בזיון גדול לבעל שידעו הכל שהבעל לא כתב א״ש ומדוקדק לשון התוס' שכתבו דאומר לג' תנו ונמלכו שלשתן לומר לסופר ולפלוני ולפלונים לחתום ואזלו תרתי מינייהו וכו', ולכאורה למה כתבו תוס' ״ונמלכו״ שלשתן דלשון ״ונמלכו״ לא שייך רק על דבר שצריך עצה והמלכה, אמנם הענין הוא כך דהנה אלו הג' שעשאן ב"ד לצוות לאחרים אליבא דר"מ יש לפניהם שני דרכים או שמשום בזיון דבעל לא יחתמו הסופר רק שנים אחרים כדי שלא יבינו כל העולם שהבעל לא כתב הגט אם יחתום הסופר או שמשום כיסופא דסופר וצוי לסופר לחתום והנה אלו הג' מסתמא כיון שהבעל עשאן ב"ד חוששים טפי על בזיון הבעל מעל בזיון הסופר וזה שכתבו ״ונמלכו״ וכו' כלומר שצריכים לחוש לבזיון הבעל ולא וצוי לסופר לחתום, אמנם כל זהו היה בדעתם כל זמן שלא נתועדו עוד עם הסופר בפניו דמדרך העולם שכל זמן שאין עמו פנים בפנים אינו עולה כל כך על דעתו בזיון של חבירו אמנם לאחר שאלו השנים נפגשו עם הסופר פנים בפנים נתביישו ממנו שלא להחתים אותו וסומכין שגם אם השלישי היה בכאן היה ג"כ מסכים לחתום הסופר שאע"ג שמעיקרא לא חייש לכסופא דסופר היינו משום שאז היו שלא בפני הסופר לא הי' בוש מפניו ובאמת אפשר שהשלישי טפי חייש לבזיון דבעל ואינו רוצה לחתום הסופר ופסול מדינא, ועכ"פ זכינו להבין קצת כוונת התו' במ"ש דאיכא חורבא גם לר"מ אע"ג דבאומר אמרו כשר ולא תעשה, ודוק:

והנה מ״ש התוס' דאמרו כשר לר"מ מכ"ש וצריך להבין מנ"ל דלמא ר"מ מכשיר רק באומר לג' תנו דהו"ל ב"ד ומילי דב"ד אלים ויש להם כח למסור להשליח ג"כ משא"כ בשנים אומר אמרו פסול גם לר"מ, (וראיתי בכתבי יד קידש של אמו"ר הגאון ר' מנחם א"ש זצ"ל שהביא כן להקשות בשם מכתב מאליהו) וצ"ל דתוס' ס"ל דטעמא דר"מ מכשיר באומר לג' תנו הוא משום כיון שיודע שג' הם ב"ד ודרך ב"ד לצות לאחרים אמרינן דהוה כאומר אמרו וא"כ מכ"ש באומר בפירוש אמרו דוודאי כשר לר"מ וא"ש דברי תוס' אמנם אי הוי ס"ל דהטעם לר"מ משום דמילי דב"ד אלים לא יהי' מוכח דלר"מ אמרו כשר ודו"ק:

(ל"ג) שיטת הרמב"ם פ"ב הלכות גירושין באומר אמרו הרי זה גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל אמנם אם שנוי מדעת הבעל שאמר להם שהם יכתבו ויחתמו ואמרו לאחרים וכתב וחתם כיון ששני מדעת הבעל הר"ז בטל בודאי וגרעו מאומר אמרו דבאמרו הרי לא שיני עכ"פ מדעת הבעל ואין הפסול רק משום או משום דאמרו נמי הוי מילי או דאמרו לא הוי לשמה כסברת הרמב"ן משא"כ בשאמר להם הבעל לכתוב וכתבו וחתמו ע"י אחרים הר"ז גט בטל בוודאי דבשינה מדעת הבעל בטל לכ"ע מה"ת (ועי"ש היטב בכ"מ ובלח"מ) והנה מש"כ הרמב"ם הרי זה פסול ומתיישבין בדבר שקרוב להיות בטל נ"ל הכוונה היא כך עפ"י מ"ש לעיל באות י"א ובאות ח"י הטעם דאמרו פסול דיש לחוש דלמא חזר מדעתו הראשונה וא"כ לא חל שליחות השני רק דשליח הראשון מוקמינן ליה אחזקתו עיי"ש היטב, והנה לכאורה יל"ד דהכא במשנה דאיתא ר' יוסי פוסל באומר לג' תנו לא קתני בפירוש אליבא דר"י דאמרו ג"כ פסול דהרי שמואל הי' רצה באמת לומר דר"י מודה באמרו רק בדף ע"א ע"ב איתא עד שיאמר לסופר כתוב ובברייתא איתא