תבואות השדה חלק ו צב

הבעל בפירוש עכ"פ זכינו לדין דאי ס"ל דזהו הוי בזיון מה שהבעל אינו יודע לכתוב בעצמו א"כ כל סיפר שהבעל מצוה לו לכתוב ואינו בוש מפניו ע"כ יודעים העדים שציוה להם לומר לסופר שהסופר מסתמא ממכורין א"כ לא יחישו לכספא דסופר דהסופר ג"כ לא יבוש מפני הבעל במה שאינו חותם אותו לעד ולא יחשוד כלל הבעל שאין מחזיק אותו לאדם כשר, ודו"ק היטב בהך סברא וא"כ א"ש דהר"כ שפיר כתב לדידן דקי"ל כשמואל דאין הטעם משום בזיון וע"כ דס"ל דאין זה בזיון כלל מה שאין הבעל כותב בעצעו ועי' בפנ"י שכתב דלהתקנה שאשה נותנת שכר הסופר ליכא בזיון וא"כ מה שהבעל ציוה לומר לאותו סיפר שיכתוב ולא ציוה לו לחתום אינו מוכח עדיין שהסופר אחד מאוהביו וממכיריו, ושפיר יחישו העדים לכסופא דסופר שאינו מחזיק אותו לאדם כשר ושפיר יוכל לבא לידי חורבא שיחתמו אותו בלא צוי הבעל משום כסיפא דסופר, ומשו"ה שפיר ס"ל דאם אמרו כשר ע"כ חתס"ו פסול משא"כ לרב דס"ל הטעם משים בזיון וע"כ כל סיפר שמצוים לו לכתוב ליכא כסופא כיון שהוא אחד ומכריו וא"כ הוי חשש דמשום כסיפא יחתמו אותו אפילו בלא צוי הבעל הוא חשש רחיק ביותר עפ"י הסברא שכתבנו וגם אפילו אם יזדמן כך לפעמים ג"כ אינו בוודאי פסול לרב דס"ל ברירה א"כ שפ ס"ל לרב חתס"ו כשר דחשש כסופא דסופר לא שייך כלל לרב רק לדידן דלית לן הטעם משום בזיון א"כ שפיר אכא חשש כסופא דסופר ושפיר קיי"ל דאי ס"ל אמרו כשר חתס"ו פסול וא"ש סברת הר"נ ודו"ק (ועי' עוד לקמן אות כ״ט מ"ש בישוב קושיא הנ"ל) וכדמות ראיה מצאתי לסברא שכתבנו דאי ס"ל דמה שאין הבעל יכיל לכתוב בעצמו הוי בזיון א"כ מכיון שהעדים שמצוה להם לומר לסופר שיכתוב לא יחושו לכיסופא דסופר שיחתום ג"כ שאומרים מסתמא אם הבעל אינו מקפיד על בזיונו נגד הסופר גם הסופר לא יהי' לו בזיון מן הבעל אם לא יחתמו אותי ממסכתא ב"מ ל"ז ע"א דאמרינן התם בשנים שהפקידו דאמרינן דלא הו"ל למידק משום דאמר אתון לא קפדיתו אהדדי וכו' עי"ש וא"כ ה"נ לא יחישו לכיסופא דסופר דאומרים כיון שאין הבעל בוש נגד הסופר מסתמא גם לסופר לא יהיה חרפה נגד הבעל ואין לחוש שיחתמו הסופר בלא צוי הבעל ודוק, ואע"ג שהבעל לא צוה דוקא לסופר זה מ"מ מסתמא כיון שהעדים אומרים לו לכתוב יודעים שהוא מכירו ואוהבו של הבעל וליכא כיסופא ודוק:

(כ"ח) ברש"י ד"ה לא שכיחא כתב וז״ל ושימואל לית ליה דר' ירמי' וכו' דאמר ר' יוסי הוא וכתב סופר ודברי הכלל והנה כבר עמד בזה המהרש"ל מהו כוונת רש"י בזה וכתב המהרש"ל שרש"י בא לפרש האמת דלא תימא דשמואל ג"כ מוקי מתניתא בחתס"ו כר' ירמי' רק בכתב סופר וד"ה והנה בפשיטות י"ל ג"כ דרש"י בא לאפוקי מסברת הרמב"ן שכתב דאפי' בכתב סופר ועד איכא חורבה שהבעל יאמר אמרו לסופר ויכתוב ולפלוגי ולפלוני ויחתמו והם לא יחתמו רק עד אחד כדי שיהיה יקרא דסופר שחושבים אותו כעד והלכך אי אמרו כשר נפק מיניה חורבה ומשו"ה כתב רש"י דבכתב סופר מוקמינן לה כדברי הכל דבכתב סופר ליכא חירבה כן י"ל בכוונת רש"י לכאורה, אולם היותר כ"ל בכוונת רש"י דרש"י בא לקיים שיטתו דאפילו היכא שאינם מוכרחים לצות לאחר כגון למאן דמכשיר בחתס"ו ועד מ"מ אמרינן נעשה כאמרו ולא כמ"ש התוספ' ד"ה כתב ידן דלמסקנא לא אמרינן נעשה כאמרו רק משום דתתס"ו פסול דהנה שמואל כיון דס"ל כתב סופר כשר א"כ קשה מנ"ל שכוובת הבעל באומר לשנים היה לצות לאחר ג"כ שיצרפו עמהם דלמא היה כוונתו להכשיר בכתב סופר ועד וע"כ דאי ס"ל כתבו כתב ידן אמרינן מדלא קפוד על כתב הגט נעשה כאמרו אפילו בלא הכרח לזה מדברי הבעל רק כל דלא קפיד אמרינן נעשה כאמרו ולא כסברת התוספ' אמנם אליבא דתוספ' כבר כתבנו לעיל באות י"ז דס"ל דל"ל שכוונתו היה על כתב סופר דמסתמא ניחא לזה טפי שיהיו עדי חתימה שלא תצטרך להביא ע"מ בכל פעם כשתרצה להנשא ויש לפרש בזה כוונת הלשון בתוספ' ד"ה הא כתב הגט שכתבו וז"ל וי"ל דשמואל פוסק הלכה כר"א ול"ל דר"מ והנה מ"ש דל"ל דר״מ הוא יתיר לשון לכאורה אמנם להנ"ל א"ש דשמואל פוסק כר"א ול"ל דר"מ כלומר בהא ל"ל כר"מ דעדי חתימה לחוד מהני אמנם בהא ג"כ מודה דאי היו ע"מ מהני עדי חתימה שלא תצטרך להביא ע"מ כמ"ש התוספ' ד' ע"א ד"ה וקיי"ל עי"ש, וא"כ מסתמא היד דעת הבעל על עדי חתימה ג"כ אמנם רש"י לא נחית לזה ומוכח ליה שפיר דשמואל מכשיר בכתב סופר דאפילו אינו מוכרח מצוי הבעל לצרף עוד אחר מ"מ כיון דלא קפיד בפירוש נעשה כאומר אמרו ודוק:

(כ"ט) עוד נ"ל באופן יותר פשוט ליישב קושיית מהר"ם ברבי שהבאתי לעיל באות כ"ז לרב דס"ל אומר אמרו כשר מ"ט מכשר בחתס"ו הא נפיק מיניה חורבה עפ"י מ"ש הר"נ דבממנה סופר ועדים שלא בפניו לא חיישינן דלמא יאמרו לאחר דכל שממנה אותם בפירוש וודאי לא ישנו מדעת הבעל וא"כ ה"נ י"ל דעד כאן לא חיישינן באומר שיאמרו לפלוני ולפלוני ויחתמו והם יחתמו הסופר משום כיסופא היינו רק אם יוכלו לטעות שאין נ"מ לבעל מי יחתום חיישינן שפיר שיחתמו הסופר שיחשבו דמה איכפת לבעל אם הס פר יחתום או אחר וא"כ היינו רק למאן דל״ל הטעם משום בזיון שסובר שאין זה בזיון מה שאן הבעל כותב בעצמו משא"כ למאן דס"ל דבמה שאין הבעל כותב איכא בזיון לבעל א"כ ידעי העדים דאם אחר יחתום וסופר יכתוב עכ"פ ליכא בזיון כל כך דאטו ידעי כ"ע שאין זה כתב הבעל ולא ידעו רק אלו שכתבו וחתמו משא"כ אם הסופר יחתום ויראו שהוא כתב אחד עם הגט ידעו כ"ע שאין זה כתב הבעל דהבעל וודאי לא חתם עצמו בעד וא"כ למ"ד משום בזיון איכא בזיון גמור בחתס"ו ואין לחוש כלל שיחתמו הסופר בלא צ״י הבעל רק היכא שמצוי לטעות שהבעל לא קפיד כמ"ש הר"ן וא"כ בחתס"ו דאיכא וודאי בזיון שאז יהי' ניכר לכל מי שיראה הגט שאין זה כתב הבעל וכדי בזיון (ועי' בספר תורת יחזקאל שנדפס מחדש שכתב ג"כ דבחתס"ו איכא בזיון גמור) בזה ודאי לא יטעו העדים משו"ה שפיר כשר לרב חתס"ו היכא שצוה לו הבעל לחתום דלרב אין לחוש כלל שיחתמו הסופר בלא צוי הבעל ודוק שוב ראיתי בספר תורת יחזקאל שכתב ג"כ עד"ז:

(ל') נ"ל בהאי חששא שמא תשכור עדים משום דבורא עבדי אפילו בשקר ומשו"ה חיישינן אפילו באמרו לפוגי שיכתוב ואתם חתימו ג"כ אע"ג דהתם עבדו מעשה ומעשה וודאי לא עבדו בשקר מ"מ גזרינן אטו אמרו לפלוני ויחתמו כמ"ש רש"י בד"ה ולא תעשה גזירה הא אטי הא ובאמת הוא דבר רחוק שנגזור כ"כ אפילו באתם חתימי אטו אמרו לפלוני דחשש שמא תשכור היא וודאי חשש רחוק נ"ל דהוא כך עפ"י מ"ש בספרי בכ"מ דבעיקר ענין נאמנות העדים י"ל שני דרכים דרך האחד הוא דאין ש"ס מקום לספק דוודאי אמרו האמת (רק אם הוכחשו הוזמו) דרך השני דאין זה דבר ברור שבוודאי אמרו אמת רק דע"ע הוצרכה התורה להאמין שני עדים דאל"כ לא יוכל להתקיים שום דבר ועיי' ברמב"ם סוף פ"ז הלכות יסודי התורה וא"כ י"ל כך דעד כאן יש לחוש שמא תשכור בדבורא בעלמא היינו רק אי ס"ל שנאמנית העדים אין דבר ברור ממש משא"כ אי נאמנית העדים הוא דבר ברור ממש אין לחוש כלל שמא תשכור וצ"ל ע"כ דהא דחיישינן שמא תשכור הוא