תבואות השדה חלק ו צא

בחתימה כיון שיכולים לעשות הכל א"כ מאי קאמר ר"י אפי' לב"ד הגדול ומאי אפילו דהא בשנים הוי רבותא טפי דאע"ג שע"כ כוונתו היה לצוות לאחר ג"כ ומ"מ אין יכולים אמנם לפי דברינו א"ש דר"י ס"ל באמת אמרו פסול א"כ אין שום הו"א להתיר טפי בשנים אע"ג שע"כ היה כוונתו לצרף עמהם אחר רק דהו"א דמשו"ה מילי לא ממסרן משום דלא הוי עניין חזק כמ"ש וא"כ קמ"ל דהו"א דהא דר"י לא ס"ל דבפני ב"ד הוי עניין חזק וממסרן רק בסתם ג' אבל ב"ד הגדול גם ר"י מודה דהוי עניין חזק וממסרן קמ"ל שפיר דאפילו בב"ד הגדול אע"ג דהוי וודאי עניין חזק ס"ל לר"י לא ממסרן וא"ש, ועפ"י הדברים האלה נוכל להבין קצת דברי המהרי"ט שו"ת קכ"ז (שהבאתי לעיל באות ב') מ"ש דאין יכול להקדיש ע"י שליח משום דמילי לא ממסרן וכבר תפסו עליו כל גדולי אחרונים דהא לשליח ראשון לא אמרינן מילי לא ממסרי, אמנם לפי הנ"ל יש להבין דהנה באמת יש להבין למה מהני באומר כתוב גט ולא נימא כיון דלא מסר לו שום דבר אין לשליחות על מה לחול דבעינן שיהיה נמסר איזה דבר ממשלח לשליח וצ"ל דכל שמוסר לו לעשות איזה מעשה שפיר חל השליחות בעת שהשליח עושה המעשה וא"כ היינו דוקא אם השליח עושה איזה מעשה שפיר אמרינן דשליח ראשון יוכל לחול עליו השליחות ע"י המעשה שעושה לדעת המשלח רק לשליח אחר אינו יכול למסור דאם אומר לשליח אחר לעשות א"כ הוא אינו עושה כלום וגם שליחות שלו נתבטל כיון שלא נמסר לו שום דבר אמנם אם גם על השליח הראשון אין עליו לעשות שום דבר כמו בהקדיש לו שורי שהביא המהרי"ט שם כה"ג וודאי אמרינן כיון דגם מהמשלח לא נמסר שים דבר והשליחות הוא ג"כ רק דבור בעלמא לא חל השליחות אפי' לשליח ראשון רק אם על השליח הראשון מוטל לעשות איזה מעשה כה״ג אמרינן דאע"ג דהשליחות לא נמסר רק ע"י דברים מ"מ הוי הוא שליח לעשות הדבר רק לאחר אין יכול למסור משא"כ אם גוף ענין השליחות היינו מה שנתמנה עליו שליח לא הוי ענין שצריך לעשות ע"י מעשה וגם המנוי שליחות לא הי' ע"י מעשה רק מילי בעלמא כה"ג אפילו בשליח הראשון ג"כ אמרי' מילי לא ממסרי דהשליחות אין על מה לחול, הגם שיש לעיין בזה דא"כ איך יכיל לעשות שליח לבטל גט הא זה הוי רק מילי בעלמא, ובאמת עמד בזה הגאון רע"א במשניות בתוס' רע"א בפרק השולח שם, ועי' שו"ת ריב"א (להגאון ז"ל מפאקש) סי' קנ"ח מ"ש בדברי המהרי"ט ואין להאריך יותר בדבר שכבר האריכו בו גדולי האחרונים בכמה מקומות, ועיין בחת"ס על מסכתא גיטין שכתב ג"כ דאם מעיקר השליחות הוא רק על מילי בעלמא גם השליחות הראשין אין על מה לחול וא"ש דברי המהרי"ט ובענין שליח לקבלה אם עושה שליח כבר הובא בזה בש"ע אה"ע סימן קמ"א סעיף מ"ג שני דעות (ולקמן באות מ"א יבואר בס"ד):

(כ״ו) נבאר שיטת הפוסקים בהך דאומר אמרו הנה שיטת הרי"ף דאומר אמרו הגט בטל לגמרי דסמך עצמו על הברייתא דמס' גיטין ע"ב ע"ב עד שישמעו קולו לאפוקי ממ"ד מודה ר"י באמרו אמנם הרמב"ם פ"ב הל' גירושין פסק דהוי ספק וצריך להתישב בדבר והנה כפי הנראה מסוג' הגמרא דהני שני דינים אמרו וחתס"ו תלוים זה בזה דלמ"ד אמרו פסול לגמרי חתס"ו כשר דליכא למיחש לחורבה דאמרו לסופר לחתום משים כיסופא ובעל לא אמר הכי דהא הסופר לא יחתים בלא צוי הבעל כיון דאמרו פסיל אמנם מאן דס"ל אמרו כשר א"כ איכא חשש שהבעל יאמר שיאמרו לפלוני ולפלוני לחתום ומחמת כסופא יאמרו לסופר ואז יהי' הגט בטל ומשו"ה פסלו חתס"ו בכל ענין (כך מבואר בדברי הר"ן) ומה שהקשה הר"ן על הרמב"ם מ"ט פסק חתס"ו כשר כיון דהר"מ פסק באמרו רק מספק פסול א"כ יש להחמיר בשניהם היינו בין באמרו בין בחתס"ו מספיקא כבר כתבנו לעיל באות ח' ליישב:

אמנם מה שקשה ע"ז הוא מה שהקשה מהר"ם ברבי על הר"ן דהיאך אפשר לומר דמאן דס"ל אמרו כשר חתס"ו פסול משום חורבה הא רב ס"ל אפילו לר"י דמילי ממסרן והא דר"י פוסל אפילו באומר לג' תנו שלא יאמרו אחרים הוא מטעם בזיון ור"י ס"ל דאפי' בג' איכא בזיון וע"כ מוכח הכי דרב פליג אדשמואל אפי' לר"י משום דהרי"ף פסק הלכתא כשמואל דהטעם משום מילי וא"כ מתנה ג"כ כגט משום דהלכתא כשמואל בדיני ואי רב ושמואל לא הוי פליגי רק אליבא דר"מ לא היה צ"ל דהלכתא כשמואל בדיני וע"כ דלרב אפילו לר"י מילי ממסרן וא"כ אומר אמרו כשר ומ"מ פסק רב בפירוש בדף פ"ו ע"ב חתס"ו כשר וא"כ מוכח דלא תלי כלל זה בזה דאע"ג דאמרו כשר מ"מ חתס"ו ג"כ כשר וע"כ דלאו כ"ע ס"ל דחיישינן לחורבה דרב ע"כ לא חייש לחורבה שהובא בגמר' וא"כ קשה על הר"ן שכתב בפשיטות דמאן דס"ל אמרו כשר חתס"ו פסול והרי רב לא ס"ל הכי, והוא קושיא עצומה על הר"נ והניח בצע"ג עי"ש במהר"ם ברבי:

(כז) והנלע"ד ליישב קושיא זו על הר"ן עפ"י מ"ש לעיל באות ח' דאפילו אמר שיאמרו לאחר לחתום והם צוי לסופר מ"מ אי ניחא ליה לבעל אח"כ בחתימת סופר למאן דס"ל יש ברירה כשר הגט עי"ש היטב וא"כ אם אירע כן באמת שאמרו לסופר לחתום בלא צוי הבעל מ"מ אינו פסול רק מספק דדלמא אי היה הבעל לפנינו היה אומר בפירוש דלא אכפת ליה בכך ומרוצה אע"ג שהסופר חתם והא דאמר להם שיאמרו לפלוני ולפלוני הוא רק כמראה מקום להם עיין בר"ן שכתב דמה"ט באמת יטעו העדים שיצוי לסופר לחתום שיחשבו דאע"ג דאמר לפלוני ולפלוני מ"מ תלה בדעתם, ומשו"ה בממנה שליח בפירוש ואומר אמרו לפלוני שאני ממנה אותו לשליח לחתום לא חיישינן שיאמרו לסופר (עיין היטב בר״ן) וא"כ לפי"ז אי ס"ל יש ברירה א"כ אם הבעל היה אומר בפירוש דניחא ליה בחתימת סופר היה כשר כיון דלא הוי קפידא ממש וא"כ גם אם אין הבעל לפנינו אינו פסול רק מספק, ודוק היטב:

ומעתה י"ל דבר חדש דעד כאן יש לחוש שמשום כסיפא דסופר יחתמו הסופר בלא צוי הבעל רק למאן דלא ס"ל הטעם משום בזיון משא"כ למאן דס"ל הטעם משום בזיון ליכא כלל כל חשש דמשום כסופא דסופר יחתמו הסופר בלא צוי הבעל, דהנה כל כסופא דסופר הוא שהסופר יתבייש משום שאין הבעל מחשיב אותו לעד כלומר וא"כ אינו מחזיק אותו לאדם כשר כל כך והנה בזיון דבעל פירוש שאין הבעל רוצה שידע כל אדם שאין יכול לכתוב בעצמו וא"כ קשה איך לא היה לו בושה לומר לאלו שיכתבו וע"כ דאלו שאומר להם אמרו לסופר ויכתוב מחזיק אותם לאנשים מכירים שאינו בוש מפניהם וא"כ מכיון שאמר שיאמרו לאותו הסופר שיכתוב והסופר בוודאי ידע שאין זה כתב יד הבעל והאיך לא בוש מפניו לצוות לו לכתוב והוא יגלה קלונו אח"כ שאינו יודע לכתוב וע"כ דהסופר הזה הוא ממכיריו ואינו בוש מפניו וא"כ תו ליכא כלל חשש משום כסיפא דסופר יצוי לו לחתום דמכיון שהבעל מצוה לו ע"י אלו לכתוב ע"כ הוא מאוהביו דאל"כ היה בוש מפניו לגלות קלונו שאינו יכול לכתוב וא"כ גם הסופר לא יחשוד הבעל שאין מחזיק אותו לאדם כשר ונאמן דלולא שהיה מחזיק אותו לאדם כשר לא היה מגלה לפניו מצפוניו שאינו יכול לכתוב וא"כ כה"ג ליכא כלל כסופא דסופר ולא יחישו העדים לחתום אותו בלא צוי