תבואות השדה חלק ו פו

אשת איש אין לגזור במידי דלא שכיח אפילו באיסור אשת איש ושפיר ס"ל חחס"ו כשר, ומתורץ קושיית הר"ן על הרמב"ם ובהך דאמרו אי שייך לומר בו אין ברירה היכא שלא ברר למי נבאר עוד לקמן באות י' בס"ד, אמנם מה שיש לעיין בזה לסברתינו דא"כ אמאי לא מוקמינן מתניתין דחתס"ו כשר אפילו לר"מ דמכשיר באמרו ואע"ג דיהיה תקלה שיחתום הסופר בלא צוי הבעל מ"מ כיון דר"מ ס"ל יש ברירה א"כ אפילו אם יחתום הסופר בלא צוי הבעל מ"מ לא יהיה פסול אם יהיה ניחא להבעל אח"כ בחתימת הסופר ג"כ כיון דר"מ ס"ל יש ברירה זה נבאר עוד בס"ד, אמנם לר"מ י"ל כיון דאכא חורבה באומר לג' תנו דכשר לכתחלה כמ"ש התוס' ולפעמים שלא יהי' הבעל לפנינו לומר שאינו מקפיד על חחס"ו ואכא בזיון טפי בחתס"ו כמ"ש לקמן באות כ"ט משו"ה יש לפסול בחתס״ו לר"מ:

(י') אמנם נ"ל הא שהבאתי לעיל באות ח' בשם הישועות יעקב דאומר אמרו אינו כשר רק למאן דס"ל ברירה דזהו תליא בהא לפימ"ש בספרי ח"א בסוגיא דשליחות בשם הגאון ר' שלמה קליגער ז"ל דכל עניין שליחות יש לומר על ב' דרכים אי דהמשלח מוסר כחו לשליח או שהשליח מוסר כחו למשלח בעת שעושה השליחות, ועי' בספר אמרי בינה לחו"מ בדיני קנינים סימן ח' בד"ה ובגוף חקירת הקצה"ח עי"ש היטב, ומעתה י"ל כך דוודאי אי ס"ל דכל עניין שליחות הוא רק מה שהמשלח מוסר כחו לשליח א"כ באומר אמרו אע"ג דניחא ליה לעשות שליח לכל מי שירצה מ"מ כיון שבעת שנמסר כחו לא ידע עדיין מי השליח ורק אח"כ בעת שנעשה שליח שפיר אמרינן כיון דבשעת חלות עניין השליחות לא נודע מי יהיה השליח לא מהני רק למאן דס"ל ברירה אמרינן הוברר הדבר שלזה נמסר כח וזכות המשלח אמנם אי ס"ל דעניין שליחות הוא מה שהשליח מוסר כחו ודעתו למשלח שפיר כשר באמרו אע"ג דבשעת עשיית השליח לא ידע המשלח מי יהיה השליח מ"מ כיון שבשעת חלות השליחות דהיינו בעת שהשליח נתרצה להיות שליח אז נתברר מי השליח אע"ג שהמשלח לא ידע עדיין מי הוא מ"מ הו"ל אח"כ רק גלוי מלתא בעלמא שהוא השליח והוי דומיא מה דאמרינן במס' עירובין ל"ו ע"ב וכבר בא חכם דאע"ג דבשעת קנוית העירוב לא נודע לו לאיזה צד בא החכם מ"מ הו"ל רק גלוי מלתא בעלמא ומהני אפילו למאן דס"ל אין ברירה ה"נ כיון שהשליחות אינו חל רק בשעה שקבל עליו השליח להיות שליח בדבר ואז נתברר מי הוא, אע"ג שהמשלח אינו יודע עוד מי הוא מ"מ ה"ל רק גלוי מילתא בעלמא ושפיר מהני אפילו למאן דס"ל אין ברירה ודוק היטב בהך סברא (ועי"ש היטב בספר אמרי בינה בעניין אלו שני דרכים בעניין שליחות) ודו"ק:

(י"א) הנה בהא דמילי לא ממסרן לשליח נ"ל ג' טעמים בדבר הנה עיקרא דמילתא בהא דמילי לא ממסרן הוא מי שאמר כתבו גט לאשתו אינו יכול לצוות לאחר לכתוב משום דהוי מילי בעלמא, ובהא כ"ע מודי למאן דס"ל מילי לא ממסרן והטעם הוא דכל שאינו עושה שליחותו של המשלח דהיינו שהמשלח אמר לו שהוא יכתוב והוא מצוה לאחר א"כ תיכף שציוה לאחר לכתוב פסקה שליחותו שהרי המשלח לא ציוה לו לומר לאחר וא"כ מכיון שמצוה לאחר נפסק שליחותו וא"כ אין לשליחות על מה לחול, ועי' שו"ת מהר"ם שיק אה"ע סימן ס"ח ואינו דומה לנותן לו גט להוליך לאשתו ונותן לאחר להוליכו דשם חל שפיר שליחות השני כיון שנמסר לידו גט מן השליח הראשון, משא"כ במילי בעלמא תיכף כשמצוה לאחר נפסק כח השליחותו מן הראשון ואין לשליחות על מה לחול וכה"ג כתב המהרי"ט ח"א סימן קכ"ז וז"ל דאכתי בשעה שנעשה שלוחו של מקבל עדיין לא זכר לו כלום ולאחר מכאן פסקה שליחותו של נותן עי"ש בד"ה ויש לברר וא"כ ה"נ נפסק שליחותו של הראשון ואין לשליחות השני על מה לחול ולפ"ז באומר אמרו כיון שעשה אותו שליח להדיא לצוות לאחרים שפיר מהני דהא לא נפסק שליחותו בשעה שמצוה לשליח אחר לכתוב שהרי לזה עשאו שליח, עוד י"ל טעם אחר בהא דמילי לא ממסרן משום דלא הוי רק מילי בעלמא אין כח המשלח בדברים בעלמא להיות נמסרים לשליח אחר ולא דמי למי שמצוה לו לכתוב גט אע"ג שג"כ לא מסר לו שום דבר רק דברים בעלמא דהתם בשעה שהשליח עושה שליחותו יש לשליחות על מה לחול דהיינו בכתיבות או בחתימת הגט משא"כ לצוות לשליח אחר על דבר כזה לא יוכל לחול השליחות ולפי"ז הטעם אפילו באמר אמרו בפירוש ג"כ לא מהני (ועי' ברש"י מסכת' גיטין כ"ט ע"א שכתב שאין כח בדברים להיות חוזרים ונמסרים לשליח וברש"י בסוגיין ד"ה אי לא ממסרן) ודוק:

ועוד י"ל טעם אחר דבכל שליח שעושה שליח יש לחוש אולי כבר חזר מדעתו הראשונה רק היכא שהמשלח עשה כבר איזה מעשה אמרינן מסתמא כבר הסכים לזה המעשה ובוודאי לא חזר משא"כ במילי בעלמא אפשר שלא הסכים עוד בהסכמה חזקה כמ"ש הריב"ש סי' רכ"ח דבגט בקל לחזור (ועי' מ"ש לעיל ועי' שו"ת דברי חיים ח"ב לאה"ע סימן פ"ו ועי' מ"ש לעיל באות ג') רק השליח הראשון שפיר יוכל לכתוב דאילו היה חוזר מדעתו הראשונה היה אומר לו שחזר משא"כ שליח השני אמרינן דמכיון שאפשר שכבר חזר בו מדעתו כיון שלא היה רק דבור בעלמא אין לשליחות על מה לחול וא"כ לפי"ז א"ש סברת ר"מ מ"ש הראשונים אליבא דר"מ דגם הוא ס"ל מילי לא ממסרן רק משו"ה ס"ל באומר לג' תנו דיאמרו לאחרים דמילי דב"ד אלים וממסרן לשליח ויובן שפיר דמכיון שמסר דבורו לב"ד ע"כ כבר הסכים בהסכמה גמורה ובודאי לא יחזור ושפיר אמרינן דב"ד אלים וממסרן לשליח, ועיין בר"ן מס' נדרים ע"ז ע"א ד"ה והלכתא תוך כדי דבור שכ' דעניין גירושין הוי עניין חזק וא"כ ה"נ אמרינן דכל שמוסר דבורו לב"ד וודאי היה בלבו הסכמה גמורה, אמנם דבור בעלמא מכיון שצריך לגירושין הסכמה גמורה א"כ דבור גרידא בלא ב"ד לא הוי עדיין הסכמה גמורה ולא חל שליחות השני על דבור בעלמא רק השליח הראשון שפיר מצי לכתוב אע"ג שלא נמסר לו רק דבור בעלמא דכיון דלא חזר בפירוש ולא אמר לו שלא לכתוב הגט מסתמא עומד בדעתו הראשונה, ולפי"ז י"ל ג"כ דאי ס"ל דעניין השליחות הוא מה שהשליח מוסר כחו למשלח שפיר מהני אפי' בשליח שני כל שלא חזר בפירוש דמכיון שחלות השליחות הוא בעת שהשליח עושה הדבר ואז תו לא הוי מילי ושפיר חל השליחות אצל השני ג"כ דבשעה שהשליחות חל הוי מעשה ולא אמרינן מילי לא ממסרן רק כשמצוה לו לכתוב והוא מצוה לאחר דאז י"ל דאם הוא אינו עושה השליחות בעצמו כמו שציוה לו נפסק כח השליחות ולא יוכל לעשות שליח אחר כמ"ש בטעם הראשון ודו"ק היטב בכ"ז (ועיין מ"ש לקמן באות ל"ז בשיטות הר"מ לפי אלו הטעמים):

(י"ב) ומעתה נבא לביאור הסוגיא בס"ד הנה באומר לשנים תנו או לג' כתבו ותנו גט ר"מ מודה דאין לצוות לאחרים לכתוב, אמנם מכל זה לא מוכח דבשנים גם ר"מ מודה דמילי לא ממסרן דאפשר דעיקר הטעם משום בזיון רק בג' ס"ל לר"מ דליכא קפידא כיון דליכא בזיון בב"ד ור' יוסי ס"ל דגם בג' אכא בזיון וקפידא אבל מילי לא ממסרן לא מוכח כלל למשנה לאביי ולרב דס"ל מסכת' גיטין כ"ט ע"א דטעמא משום בזיון עי'