תבואות השדה חלק ו פב

א"ש דברינו דלר' נחבה"ק דמשוי כרת כמיתת ב"ד באמת עוה"צ ליוכ"פ כמו בשבת דלדידיה שפיר נוכל לומר דיוכ"פ ג"כ שבת מקרי וא"כ כמו דעוה"צ לשבת הה"ד ביוכ"פ:

י"ב) עוד י"ל באופן אחר דאי ס"ל דיוכ"פ נמי הוי שבת דיש עוה"צ גם ביוכ"פ, דהנה רפרם רוצה לומר דאין עו"ה ליוכ"פ מדאצטריך קרא למשרי בשבת והנה כבר כתבנו לעיל להקשות דלמא אי לאו קרא דשבת ג"כ משלח השעיר או מרכיבו על כתפו הו"א דיוכ״פ דלא הוי רק חד איסור שפיר דוחה משא"כ שבת ויוכ"פ תרי איסורי אינו דותה וצ"ל דס"ל לרפרם כמו דאיתא במסכת' נזיר מ"ח ע"ב מה לי חד לאו מה לי הרי לאוי, והנה בסוגי' דעדל"ת באות ח"י הבאתי דהיכא דהשני לאוין הם בדבר אחד שפיר יש חילוק בין חד לאו לב' לאוי דאחד מאלים חבירו וא"כ אי יוכ"פ ג"כ שבת מקרי הו"ל כמו שני לאוין בדבר אחד וא"כ שפיר י"ל דעוה"צ ליוכ"פ ג"כ ומ"מ צריך קרא לשבת משום דאכא ב' לאוי, אמנם ביוכ"פ לחודא ג"כ אכא איסור הוצאה, והנה ראיתי בספר קובץ על הרמב"ם פ"א הלכות שביתת עשור שכתב דהסוגיא דמסכתי כריתות דס"ל דצריך קרא לשבת אע"ג דיש עוה"צ ליוכ"פ ובמסכת' יומא דס"ל דאם יש עוה"צ ליוכ"פ א"צ קרא גם לשבת דתליא אי הותרה או הודחה ועי' בספרי תבואות השדה ח"ב בסוגיא דעתי כתבתי ג"כ לחלק בין הותרה להודחה עפ"י סוגיא דמסכת' זבחים ל"ב ע"ב פלוגתא דאביי ורבא שם אי ס"ל מה לי חד דחיה מה לי שתי דחיות ולעיל באות ח' כתבנו באופן אחר בס"ד. (י"ג) אמנם מה שראיתי לקצת גדולי אחרונים שרוצים לומר דסוגיא במסכתא יומא דפריך שאני יוכ"פ שהכשירו בכך קאי רק לעניין תחומין דלענין הוצאה לא שייך שכן הכשירו בכך כמ"ש התוס' ישנים מסכת' יומא וכן כתב גם בשו"ת זכרון יוסף הנ"ל סימן ז' אות כ"ט לפרץ מ״ט הוצרך הרי"ף להביא ראיה במסכת' ביצה י"ב דאין הלכה כרפרם ממה דאמרינן מס' עירובין ל"א ע"ב אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוכ"פ דמשמע דיש עוה"צ ליוכ"פ וקשה מ"ט לא הביא בפשיטות מדדחי הגמ' לרפרם ותירץ דסוגיא מסכת' כריתות דדחי לרפרם היינו לעניין תחומין וא"כ הו"א דרק תחומין נוהג ביוכ"פ אבל הוצאה לא משו"ה הביא מהא דמערבין לגדול ביוכ"פ דגם הוצאה נוהג ביוכ"פ אמנם לענ"ד צ"ע בזה מתרי טעמי חדא דהרי באמת התוס' ישנים כתבו להדיא דזהו דוחק לומר דסוגיא דמסכת' יומא מיירי לעניין איסור הוצאה, ובמס' כריתות מיירי מאיסור תחומין ועוד דאפילו אי נימא דהרי"ף הכי ס״ל דבמס' כריתות מיירי מתחומין מ"מ וודאי קשה אמאי לא מייתי ראיה מכ"ש דהא הוצאה וודאי חמיר מאיסור תחומין דבשבת איסור הוצאה אכא ותחומין ליכא כלל לדעת הרבה פוסקים וא"כ אי תחומין נוהג ביוכ"פ לסוגיית הגמ' דמס' כריתות מכ"ש הוצאה דחמיר מתחומין וודאי נוהג ביוכ"פ, אמנם האמת יורה דרכו דהרי"ף לא רצה להביא ראיה מגמרא דדחי לרפרם דלית הלכתא כוותיה דהגמרא לא קאמר רק ״דלמא" וא"כ אפש"ל דלא שבקינן מה דפשיטא לרפרם משום ספיקא דגמרא ואע"ג דגמ' מסיים אלא דרפרם בדותא הי' וכן רמז על זה הב"י או"ח סימן תרי"א עי"ש דמשמע מזה דהגמרא דחי באמת לרפרם (ואפשר דזהו באמת כוונת התוס' מסכת' יומא שהביאו גם בסוף דבריהם מ"ש הגמרא אלא דרפרם בדותא היא עיין מ"ש לעיל באות ט' בס"ד) מ"מ כבר כתבנו לעיל באו' ט' מ"ש הגאון בספר סדר משנה דאי גרסינן ברותא ברי"ש לא נדחה רפרם מהלכה משו"ה הוצרך הרי"ף להביא ראיה ממסכת' עירובין ל"א ע"ב מהא דאמרינן דמערבין לגדול ביוכ"פ דאין הלכה כרפרם וחזות קשה ראיתי עוד שם בדברי הגאון זכרון יוסף באות כ"ח שכתב מדלא קאמר הגמרא דלמא שאני שעיר דמשמע שכן האמת לדחות דברי רפרם ונוראות נפלאתי דגירסת רש"י ותוס' להדיא בכריתות הוא באמת דגרסינן ״דלמא" עי"ש וא"כ אינו מוכח מסוגיא דידן דדברי רפרם נדחו באמת ואין להאריך יותר בזה ודו"ק:

(י"ד) אמנם הרמב"ם סוף הלכות עבודת יוהכ"פ דלא הביא כלל הדרשה דעתי אפילו בשבת אע"ג שפסק דחלה השעיר מרכיבו על כתפו ואפילו בשבת ולא הביא קרא דעתי על זה משמע דס"ל באמת ל"צ קרא אפילו בשבת (וראיתי בספר עט סופר ח"א בסוגיא דתחומין פרט ו' שעמד בזה) צ"ל דהרמב"ם ס"ל דלפי האמת חולקים הסוגיות דמסכת' יומא ומסכת' כריתות דהנה במס' יומא איתא בברייתא עתי אפילו בשבת עתי אפילו בטומאה ובמס' כריתות איתא עתי אפילו בטומאה ואפילו בשבת, והנה יש כאן שני שנויים מממסכת' יומא למסכת' כריתות חדא דבמס' יומא הקדים דרשא דשבת לדרשא דטומאה, ועוד במס' כריתות אינו כופל הקרא דעתי אפילו בשבת וגם הקדים טומאה לשבת ומשו"ה ס"ל דלפי האמת ס"ל לגמרא כיין דיש עוה"צ ליוכ"פ לא צריך קרא דאפילו בשבת דמה לי יוכ"פ לחודא, מה לי שבת ויוכ"פ ולא אמרינן דשבת ויוכ"פ הו"ל תרי לאוי דאין חילוק בין חד לאו לתרי לאוי ולא ס"ל כר"פ דיוכ"פ מקרי שבת ורק אגב גררא נקט שבת ג"כ, אמנם באמת ל"צ קרא מיוחד ע"ז וא"כ כיון דהרמב"ם ג"כ ס"ל פ"ד הלכות עירובין הלכה ד' דיש עו"ה ליוכ"פ השמיט בכוונה דרשא דעתי ואפילו בשבת דס"ל דלא צריך קרא לשבת ורק אגב גררא הביא שבת ג"כ ועיקר קרא לטומאה ומשו"ה הרמב"ם נמי הביא הקרא רק לעניין טומאה דמוכח משנוי לישנא דגמרא מסכת' כריתות דשבת רק אגב גררא נסבא, וא"ש דברי הרמב"ם ודוק:

(ט"ו) במס' יומא בסוף הסוגיא הביא מה דשאלו תלמידים לר"א דחפו לשעיר המשתלח ולא מת מה שירד אחריו וימתנו ומסקי חכמים דירד אחריו וימיתינו נ"ל דמשו"ה הביא כאן הגמרא הך דינא דהנה במסכת' יומא נראה דס"ל להגמרא כרפרם דאין עוה"צ ליוכ״פ והטעם כתבו האחרונים משום דהוצאה מלאכה גרועה והנה המהר"ם ברבי הקשה מ"ט לא קאמר הגמרא דאצטריך קרא אפילו בשבת משום נטילת נשמה ותירץ דרב ששת לא ס"ל הפרכא במס' כריתות שכן הכשירו ביוכ"פ בכך וא"כ אי נימא דחיובא משום נטילת נשמה נצטרך לומר מדאצטריך קרא לשבת דביוכ"פ ליכא חיוב נטילת נשמה ועדיף טפי לומר דחיוב הוצאה ליכא ביוכ"פ משום דהוי מלאכה גרועה ממה דנימא דליכא חיוב נטילת נשמה ביוכ"פ עי"ש, אמנם אי הו"א דא"צ לירד אחריו להמיתו לא הוי מוכח דהוי מלאכה גרועה הוצאה והא דלא נקט נטילת נשמה היינו משום דכיון דא"צ להמיתו אע"ג דע"י דחיפתו לצוק נהרג מ"מ לא חייב משום נטילת נשמה דהוי דבר שאין מתכוין כיון שאין מוכרח עכ"פ להמיתו ומשו"ה מוכרח לומר משום איסור הוצאה לכך הביא הגמרא הא דצריך לירד אחריו להמיתו וא"כ קשה מ"ט לא קאמר רב ששת משום נטילת נשמה וע"כ להוכיח דנטילת נשמה אכא נמי חיובא ביוכ"פ ולא צריך קרא לשבת משו"ה נקט הוצאה דמסתבר טפי דליתא ביוכ"פ משום דהוי מלאכה גרועה וס"ל לסוגי' דמסכת' יומא כרפרם ודוק היטב ועיין בספר מנחת חינוך סימן קפ"ה שנסתפק היכא שדחפו לשעיר ולא מת והלך ושחטו אם מותר באכילה דאפשר דלא אמרה תורה שלח לתקלה וע"כ דמותר באכילה היכא דלא שייך חשש נפילה עי"ש, אמנם יש לעיין בזה די"ל דכאן לא שייך לא אמרה תורה שלח לתקלה כיון דעפ"י הרוב נהרג השעיר בדחיפתו כדאמרינן מסכת' חולין י"א לא הגיע למחצית ההר עד