תבואות השדה חלק ו עג

שגגה ממילא א"צ התראה שוב ראיתי להגאון ר' וואלף באסקאוויטץ ז"ל בס' סדר משנה על הר"מ פ"ב הלכות עכו"ם ה' ט' שמפרש ג"כ כוונת הרמב"ם פ"כ ה' עדות' במ"ש דע"ז א"צ התראה, קאי על מה שהקדים, דע"ז אין להם שגגה, וא"כ ממילא אין צריך התראה, כיון דהתראה לא ניתן אלא להבחין בין שוגג למזיד, וכיון דבע"ז לא שייך שוגג ממילא א"צ התראה ונהניתי שכוונתי לדעת הגדול אמנם מ"מ גוף דברי הרמב"ם צריכים ביאור למה לא יהיה שייך דין שוגג גבי עדים זוממין וכבר הניח הכ״מ דברי הרמב"ם בצ"ע ולענ"ד נראה טעמא דמילתא עפ"י מה שכבר הבאתי כמ"פ דברי הר"מ סוף פ"ז מיסודי התירה, דעיקר מה שציותה התירה לסמוך על שני עדים אינו משום שוודאי האמת כדבריהם, רק משום שא"א בענין אחר, וא"כ אפשר דמה"ט בעינן באמת עדות שאתה יכול יכול להזימה דווקא, כדי שעי"ז יראו ביותר לשקר שלא יענשו בתורת הזמה ומשו"ה באמת ס"ל להתוס' כאן ד"ה אלא אפשר דאפילו אפשר לקיים הזמה רק במלקות נמי הוי עדות שאתה יכול להזימה והיינו משום דממילא יראו להעיד עדות שקר שלא ילקו אותם, והנה מה"ט ס"ל להרמב"ם דאם יהיה להם טענת שוגג יש לחוש שישקרו בעדותן ולא יראו מהזמה דיטענו שוגג היינו משו"ה גזה"כ שלא יכולים לומר שוגג וממילא ידקדקו מאוד בעדותם וא"ש במה דס"ל להר"מ דע"ז אין להם דין שגגה כנ"ל בדעת הרמב"ם. (ל״ב) בגמרא פרשו ולא מסהדי עי' שמ"ק שהקשה דהא תנן להדיא דמאיימין על העדים ולא חיישינן שיפרשו ולא מסהדי ונ"ל לחלק דבשלמא האיום מהב"ד שהוא רק אולי לא ראו יפה ומעידים רק מאומד הדעת עיין במשנה סוף פ"ד מס' סנהדרין עכ"פ לא חשדינן להו לרשעים רק שאולי טעו בדמיונם, וא"כ אם יודעים דבר ברור לא ינוחו מלומר עדות משא"כ לעניין הזמה אם יתרו בהם לומר אולי לא ראיתם כלל שום דבר מעניין העדות ושהיו במקום אחר בשעה שהעידו שנעשה מעשה א"כ מחזיקים אותם לרשעים דבכגון זו אין מצוי לטעות שפיר יפרשו ולא מסהדי ואפשר דמה"ט ג"כ אין שגגה לע"ז דכיון דהזמה הוא רק בעמנו הייתם ובזה אין מצוי טעות משו"ה לא שייך בהם שוגג ודוק שוב ראיתי בס' עדות ביוסף (נדפס מחדש להגאון ר' יוסף שאול ז"ל) דכוונת הרמב"ם במ"ש לפי שאין בה מעשה דהיינו משום שבדבר כזו שלא היה כלל דהזמה הוא עמנו הייתם שלא ראו כלל בזה לא שייך שגגה דכה"ג אין מצוי לטעות שסוברים שראו והתרו בו ולא היו שם כלל והוא ג"כ על זה הדרך כמ"ש ודוק אמנם הכ"מ פ"ב ה' עכו"ם ה"ט לא ס"ל כן בדעת הר"מ שהוא סובר דהר"מ ס"ל כ"מ שאין מעשה א"צ התראה וכבר הבאתי לעיל דברי הכ"מ, ובמה דאמרינן כאן אמרי אשתלין דמשמע שיכולין לפטור עצמן שיאמרו שכחנו עיין בקצה"ח סי' כ"ח ס"ק ה' שהביא הרבה דעות מראשונים שלא בכ"מ נאמן לומר שכחנו רק לעניין שלא יהי' נלקה אמרינן שאין לוקין אותו מספק שמא שכח אבל לעניין שיהיה נפסל לעדות אם עבר עבירה אינו נאמן לומר ששכח, ועיין בתומים סי' צ"ב ובס' דברי אמת בקונ' חשוד בדף הספר דף ס"א עיי"ש. (ל"ג) בתוס' ד״ה אלא פשיטא הקשו האיך חייב ממון הא הוי רודף וניתן להצילו בנפשו ותירצו וז"ל וי"ל בשיכולין להצילו באחד מאבריו ונ"ל דבלא"ה ע"כ לא מיירי באופן אחר, דהנה בלא"ה קשה הא פשטא דקרא מיירי שכשבאים לפנינו נצים יחדיו ומתאבקים זה בזה כדרך בכי אדם כשרוצים להכות זה את זה, וא"כ האיך אנו יכולים להרוג אח"כ כשהרג חבירו הא יכול לטעון שהי' נרדף מחבירו והציל עצמו בנפשו של הרודף וא"כ לא שייך התראה כלל משו"ה באמת לא כתבו התוס' דמיירי שיכולין להציל באחד מאיבריו רק סתם בשיכולין להצילו ולא כתבו ״דמיירי״ והיינו משום דבאופן אחר לא משכחת התראה דכיון שמריבים עצמן לפנינו אין יודעים מי הוא הנרדף וע"כ בשיכול להציל באחד מאיבריו ונקטו התוס' הלשון ״בשיכולין״ להצילו וקאי באמת על כל אחד מאלו השנים כל אחד היה יכול להציל עצמו באחד מאיבריו וס"ל כגמרא מס' סנהדרין ע"ד ע"א דאפי' הנרדף אם היה יכול להציל עצמו באחד מאיבריו והציל עצמו בנפשו של הרודף חייב מיתה וממילא שפיר משכחת התראה, והנה בהא דאמרינן דלמא מלקות חמור היטב אשר דבר בזה הפלא"ה, דבאמת מסתמא מיתה חמורה כקושיית התוס' דהא ניתן לאנשי עיר הנידחת וכן מוכח קושיית מהרש"א דאי מלקות חמור אמאי נדון במיתה א"כ אתגורי אתגר, וע"כ דרק לענין התראה כיון דמשכחת עכ"פ שיזדמן אחד שמלקות חמור לי' ממיתה א"כ לא מקרי התיר עצמו למלקות דדלמא למיתה שאינו חמור עליו כ"כ התיר עצמו ולא למלקות ולא הוי התראה משא"כ לעניין במה יהי' נדון פשיטא דמיתה חמור ממלקות עי"ש בהפלא״ה והוא נכון מאוד. (ל״ד) בתוס' ד"ה אלמלי נגדוהו תירצו דאותו צלם לא היה ע"א ממש עיין בפנ"י שהקשה דהא ר"ע ג"כ לא היה מחוייב למסור עצמו על ביטול תורה רק מחמיר על עצמו היה, ומ"מ סבל אפילו יסורין שאין להם קצבה וא"כ מנ"ל לרב דחנניא מישאל ועזריא לא היו סובלין אפי' יסורים שאין להם קצבה. אע"ג שלא היו מחוייבים למסור נפשם, אמנם לפימ"ש בספרי חלק רביעי בשער שמחת יו"ט שער ז' באות כ"ב שם דבשעת גזירות המלכות מחוייב למסור נפשו אפי' אערקתא דמסאני כשמכוון להעביר על הדת וא"כ א"ש דוודאי בשעת ר"ע שהיה הגדרה שלא יתעסקו בתורה ושם וודאי היה עיקר כוונה להעביר על הדת שפיר היה מחוייב לסבול אפילו יסורים שחמורים ממיתה משא"כ הכא גבי נבוכדנצר שגזר שישתחון לצלם לא היה הגזרה על ישראל לבד רק על כל העולם ולא היה בכלל נתכוין להעביר על הדת שפיר י"ל דאע"ג שלמיתה מסרו עצמם מ"מ ליסורים לא היו מוסרים עצמם כיון שהגזירה לא היה על ישראל בלבד לא הוי בכלל נתכווין להעביר על הדת ועיין בדניאל סי' ג' מבואר שהגזיר' היה על כל העולם ואפשר דזהו באמת אתי רב לאושמעינן דכל שהגזרה אינו על ישראל בלבד לא מקרי נתכווין להעביר על הדת ואין מחייב למסור עצמו וחמו"ע היו מחמירים על עצמם ומ"מ יסורים לא היו רוצים לסבול ועיין היטב שם בספרי שיונעם לך בס"ד ואולי י"ל דחמו"ע היו אומרים מעיקרא למלך נ"נ שהקב"ה יציל אותם מכבשן האש, והנה איתא בזוה"ק דמבעל בחירה קשה להנצל יותר מדבר שמזיק רק בטבע וא"כ כיון שמעיקרא היה כוונת חמו"ע שהקב"ה יציל אותם בקל יותר להנצל מאש שאינו מזיק רק בטבע הבריאה ממה שינצלו מהכאת בני אדם שמכים בבחירתם, וא"כ לפי דעתם הראשונה שהיו סבורים שהקב"ה יציל אותם לא היו משליכים נפשם מנגד להכאת בני אדם מה שקשה ביותר להנצל מאדם בעל בחירה, אמנם אח"כ שהיו אומרים בין ישזיב בין לא ישזיב עי' במג"ש מה שהביא בשם הזה"ק, וודאי היו מוסרים עצמם לקדש ש"ש בכל דבר וא"כ כוונת רב לאשמעינן שנדע דמבעל בחירה קשה יותר להנצל דהטבע שאינו בעל בחירה משנה הקב"ה בכל פעם כשצריך לתועלת הצדיקים לכבוד שמים (ל"ה) בגמרא מתקיף לה מר זוטרא מי אכא מידי דאילו עביד איהו לא מחייב וכו' איהו לאו משום דלא מחייב אלא משום דקלבא״מ נ"ל