תבואות השדה חלק ו עב

תורה ואפילו בא על אמו, וע"כ דס"ל דהתורה לא נתנה רשות להב"ד לענוש בשתים, אמנם חיוב ממון אכא בכל קלב"מ וא"כ לא שייך קלב"מ רק היכא ששייכי שני עונשין כמו מיתות ב"ד או מלקות, התם לא נתנה התורה רשות להב"ד לענוש בשתים בממון ג"כ משא"כ בהא דניתן להצילו בנפשו דאינו בתורת עונש כלל, לא שייך קלב"מ כלל ושפיר חייב קנס, וא"ש דברי הרמב"ם, (ואע"ג דרבא גופא משני ג"כ התם, ורבא ס"ל במס' ב"מ דחייב לצי"ש, וא"כ אכא ע"כ חיוב ממון עכ"פ, ומאי פריך הגמרא לפימ"ש דאם אכא חיוב ממון לא מפטר מטעם קלב"מ היכא דאינו בתורת עונש רק בתורת הצלה, צ"ל דרבא משני ליה רק לפי סברת המקשן אבל לפי האמת לא קשה כמ"ש, ודו"ק):

ואין להשיב על דברינו דהא מחתרת וודאי רק בתורת הצלה מותר להורגו ומ"מ אמרינן קלב"מ ופטור בשבר כלים לכ"ע, עיין מס' סנהדרין ע"ב ע"א דיש לחלק דמחתרת כיון דאיכא חזקה שבוודאי יהרוג אותו מטעם בא להורגך וכו' שפיר אמרינן דהוי כמו בר קטלא ולא נתחייב בדמים, משא"כ בהני שניתן להצילו בנפשו, אינו חיוב על כל אדם שיהיה עומד נגדו להרוג אותו רק מי שרוצה להציל יוכל להצילו בנפשו, וא"כ שפיר אמרינן דמשום הצלה בעלמא מה שהיו יכולים להרגו אם היו רוצים לא מקרי קלב"מ לפוטרו מממון דרק עונש ב"ד פיטר מממון משא"כ מה שניתן למיתה משום הצלה לא מפטר מממון כמ"ש כיון דבאמת חיוב ממון אכא עכ"פ ודוק היטב, ולפימ"ש דאי הא דניתן להצילו בנפשו הוא משום הצלה אפילו בשבת ניתן להצילו בנפשו, אע"ג דמחלל שבת א"מ כיון שהתורה התירה לא מקרי מחלל שבת, יש לתרץ קושיית התוספת בסנהדרין שם ע"ג ע"ב ד"ה חד למעוטי שהקשו למ"ל קרא למעוטי שבת דאיך יחלל שבת להציל חבירו מחילול שבת, ולדברינו א"ש דהא לגבי המציל ליכא חילול שבת כיון שהתורה התירה לו וא"כ גם מכח קושיית התוס' יש ראי' דהא דניתן להצילו בנפשו הוא מטעם הצלה, וא"ש דברי הרמב"ם דגבי הצלה לא שייך קלב"מ כמ"ש ודו"ק*) (כ"ט) לעיל באות נ"ו הבאתי קושית מהרש"ל לעולא דגמר גז"ש דתחת א"כ למאי צריך תרי רבוי לח"ל ולח"כ, הא מגז"ש דאתיא לומר דמשלם ואינו לוקה, ממילא מוכח דבחייבי לאוי אכא קנס, ותירץ מהרש"ל דהוי מוקמינן קרא לנדה דראויה לקיימה אבל לא לח"ל ובספרי ח"א בסוגיא דר' נחבה"ק באות ט', העירותי דאי אמרינן דנדה אין לה קנס, א"כ האיך משכחת קנס הא מצי לטעון דלמא הייתי נדה, ואע"ג דהיא טוענת בריא והבועל שמא הא קיימ"ל בו"ש לאו ברי עדיף וע"כ דנדה יש לה קנס, ובלא"ה יש להעיר דהאיך מהני ברי שלה לאביה, הא אביה לא מצי לטעון בריא שלא היתה נדה, וע"כ דנדה יש לה קנס וא"כ הדרא קושיית מהרש"ל לדוכתא למ"ל תרי רבוי דלנדה לא צריך קרא, והנה המהרש"א תירץ דעולא לית ליה באמת תרי רבוי ולא דריש אלא חד יתורא וראיתי בנוב"י מהד"ת אה"ע סי' פ"ז שהביא להקשות לדעת התו' ל"ה ע"ב ד"ה מתניתן שכתבו דרב פפא ס"ל כעולא מגז"ש דתחת א"כ וודאי קשה קושיית מהרש"ל אליבא דר"פ למ"ל תרי רבוי לח"ל ולח"כ, הא מתחת שמעינ' עכ"פ חייבי לאוין, ול"ל כתירוץ המהרש"א, דל"ל באמת רק חד רבוי, דהא בדף כ״ט ע"ב כתב בפירוש להדיא מבתולה הבתולות, חד לח"ל וחד לחייבי כריתות, והוא קושיא עצומה, ועיין בנוב"י שם שנדחק קצת לומר דמ"ש בגמרא חד לח"ל וחד לח"כ זהו אינו מדברי ר"פ גופא רק הגמרא מסיים חד לגופא, אבל ר"פ באמת לא דריש רק חד רבוי עיי"ש, ובעיקר קושיית מהרש"ל (עיין מש"ל באות ט"ז) (ל) בגמרא ר' אליעזר אומר עדים זוממין ממונא משלמי ולא לקי משום דלאו בני התרא' נינהו אמר רבא תדע וכו' ועיין פנ"י הקשה מאי בעי ר"א בהא הא כבר ידעינן דע"ז ממונא משלמא מקרא דיד ביד, ונ"ל דהגמרא אתי כאן לאשמעינן פלוגתא דר"א ואביי, דלר"א עדים זוממין לא שייך בהו התראה כלל, ולאביי שייך התראה, רק דמשו"ה א"צ התראה משום כאשר זעם, והנה הנ"מ בין ר"א ואביי הוא כך, דלרבי אליעזר דאמר ערים זוממין אי אפשר בהו התראה אכא שפיר למפרך, מה לע"ז שכן א"צ התראה, ולא ילפינן מע"ז לכל מחויבי ממון ומלקות דמשלם מע"ז אי ס"ל ממונא חמור, דמה לע"ז שכן א"צ התראה כדפריך לעיל, ואע"ג דלא שייך בהו התראה מ"מ הוי פרכא כמ"ש התוס' במס' ב"ק פ"ח, ד"ה שכן אינה במילה עי"ש, משא"כ אי ס"ל דמשו"ה ע"ז א"צ התראה משום כאשר זמם, וכבר כתבנו לעיל אות ט"ו דמה דצריך לקיים מכאחר זמם לא מקרי חומרא דכאשר זמם ע"כ צריך לקיים בהו, א"כ שפיר נוכל למילף לבעלמא נמי מע"ז דמשלם ואינה לוקה דלא נוכל למפרך מה לע"ז שכן א"צ התראה דכיון דהא דלא בעי התראה הוא משום כאשר זמם לא חשוב חומרא כמש"ל ודוק. (ל"א) הרמב"ם פי"ח הלכות עדות הלכה ד' כתב סתם עדים זוממין א"צ התראה ולא נקט הטעם אי כר"א משים דלא שייך התראה או כאביי משום דלא הוי כאשר זמם, והנה מדברי הכ"מ שם נראה דס"ל בדעת הרמב"ם דס"ל כר"א, אמנם הלח"מ שם פ"כ ה"ד ס"ל לפרש דברי הרמב"ם מ"ש שם ואין לע"ז שגגה לפי שאין בהם מעשה לפיכך א"צ התראה, כתב שכוונת הר"מ במ"ש לפי שאין בהם מעשה א"צ התראה דכוונת הרמב"ם הוא כאביי במ"ש שאין בהם מעשה, כלומר שהמעשה לא היה בעולם כלל, וממילא גם הם לא התרו בו (והנה ממה שבעל מסורת הש"ס מציין על ר"א, דברי הרמב"ם פי"ח ה' עדות משמע דס"ל ג"כ דהרמב"ם ס"ל כר"א,) והנה כפי הנראה הבין הלח"מ בדברי הרמב"ם דכל שאין בו מעשה אין צריך התראה והוא תימא באמת והנה הכ"מ ס"ל כן בדברי הרמב"ם לאמת, שהרי בפ"ב ה' עכו״ם ה״ט ס"ל להכ"מ בדעת הרמב"ם, דגם מגדף א"צ התראה והיינו ג"כ משום דאין בו מעשה:

והנה עלה בדעתי לומר דמ"ש הרמב"ם פ"כ מהלכות עדות, לפיכך א"צ התראה לא קאי על מ"ש לפי שאין בהם מעשה, רק על מה שהקדים מעיקרא, ואין לע"ז שגגה והר"מ אזיל לשיטתו פי"ב ה' סנהדרין דהתראה הוא רק להבחין בין שוגג למזיד וא"כ בעדים זוממין, דלא שייך *) הגה״ה – מה שהעליתי בס"ד בפנים (אות כ"ז ואות כ"ח) דכל שאין החיוב מיתה נמשך גם על אח"כ, וכן אם מה שמותר להמית אותו אינו מטעם עונש רק מטעם הצלה דלא אמרינן קלב"מ, אין לדחות מהא דקיימ"ל ברודף אחר חבירו להורגו ושבר כלים פטור אע"ג דאין העונש נמשך אח"כ, וכן הא דמותר להורגו היא ג"כ רק מטעם הצלה ומ"מ פטור בשבר כלים (וכן פסק הרמב"ם הל' חובל ומזיק פ"ח הלכה י"ב), דיש לחלק דוודאי היכא שעיקר העבירה הוא עבירה שחייבין עליה מיתה כמו ברודף אחר חבירו להורגו דאע"ג דעדיין לא הרג אותו מ"מ עסוק הוא בעבירה שפיכת דמים שחייבים על גוף העבירה מיתה שפיר אמרינן דנפטר מממון משא"כ הכא בנערה אחותו על גוף הביאה ליכא מיתה כלל רק כרת. והמיתה הי' רק משום דבשעת מעשה ניתן להצילו בנפשו בזה שפיר איכא למימר כיון דהחיוב מיתה נפקע לגמרי וגם אינו מטעם עונש רק מטעם הצלה לא אמרינן קלב"מ. ודו"ק: