תבואות השדה חלק ו עא

דתחת הוי מצי לאוקמי אפי' כרבנן ומשלם היינו לצאת יד"ש ולא לאוקמי כר"מ כנ"ל ליישב קושיית התוס' אליבא דרש"י ודוק:

(כ״ו) ראיתי בישועות יעקב אה"ע סי' קע"ז סוף ס"ק ב' שהביא להקשות על הרמב"ם שפסק סתם בפ"א ה' נערה ה' י"א דחייבי כריתות יש להם קנס בהתרו הא בגמרא מס' סנהדרין ע"ג ע"ב פריך האיך יש להם קנס הא ניתן להצילו בנפשו וקלב"מ, ותירץ בגמרא או בשבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה או במפותה, והרמב"ם נמי פסק פ"א מהלכות רוצח דחייבי כריתות ניתן להצילו בנפשו, א"כ אמאי לא הביא בהלכות נערה דהא דיש קנס לחייבי כריתות היינו רק במפותה, או בחד מגוונא אחרינא שהביא שם במס' סנהדרין ע"ג ע"ב ונ"ל ליישב דהרמב"ם לא ס"ל כרש"י דהיכא שניתן להצילו בנפשו אע"ג דלא איקטל, מ"מ ה"ל כחייבי מיתות שוגגין דפטור מממון, עי' רש"י שם ד"ה הבא על אחותו דהרמב"ם ס"ל דבאמת יש חילוק בין שאר חייבי מיתות שוגגין להא דניתן להצילו בנפשו דבשאר חייבי מיתות גם לאחר שעבר יש עליו חיוב מיתה עכ"פ אע"ג דלא איקטל, משא"כ הא דניתן להצילו בנפשו ליכא עליו חיוב מיתה, רק כל זמן שלא גמר העבירה, דאחר שעבר העבירה שוב אסור להורגו והא דפריך הגמרא אמאי חייב קנס היינו דהגמרא אזיל למאן דס"ל במסכת' סנהדרין ע"ב ע"א דבמחתרת אע"ג דפקע ליה החיוב מיתה אח"כ מ"מ הו"ל כמו מיתה ופטור אפילו נטל כלים ויצא ולא שבר אמרינן דבדמים קנינהו, וא"כ מוכח דדמי לשאר חייבי מיתות, ופריך שפיר דה"נ בחייבי כריתות כיון דבשעה שהיה עליו חיוב קנס היה בר חיוב מיתה, משום דניתן להצילו בנפשו א"כ גם אח"כ שנפקע ממנו החיוב מיתה הו"ל לומר דנפטר מממון, אמנם הרמב״ם דפסק סוף ה' גניבה דבמחתרת אינו פטור רק בשבר כלים ולא בנטל, וא"כ לא אמרינן דמכיון שהיה עליו כבר חיוב מיתה מהני ליה לפוטרו גם אח"כ, דהכא במחתרת כיון דחיוב מיתה נפקע אח"כ לא מהני ליה לפוטרו מממון שחייב גם אח"כ ולא דמי לחייבי מיתות שוגגין דבחייבי מיתות שוגגין לעולם לא נפקע ממנו החיוב מיתה גם אח"כ ועיין בספרי תבואות השדה ח"א בסוגיא דר' מחבה"ק אות כ״ט מ"ש שם עכ"פ לא אמרינן דבחיוב מיתה כה"ג שכבר נפקע חיוב מיתה שיהיה פטור אח"כ משו"ה ס"ל להרמב"ם דחייבי כריתות יש להם קנס, דהגמרא לא הקשה רק למאן דס"ל במחתרת ג"כ דפטור גם אח"כ מתשלומין אפי' בנטל כלים, וא"כ דמי הא דניתן להצילו בנפשו לשאר חייבי מיתות שוגגין ופריך שפיר אמאי יש להם קנס, משא"כ הרמב"ם ס"ל דיש לחלק בין חיוב מיתה היכא שאח"כ נפקע החיוב מיתה לחיוב מיתה שהחיוב עליו גם אח"כ ועיין היטב בש"כ חו"מ סי' שנ"א, וא"כ שפיר פסק הרמב"ם דחייבי כריתות יש להם קנס אע"ג דניתן להצילו בנפשו, וס"ל להרמב"ם דהחיוב ממון בהנהו חייבי מיתות שלאחר העבירה נפקע לגמרי החיוב מיתה, הו"ל החיוב ממון כמו נטל כלים ויצא דחייב, וה"נ באילו שניתן להצילו בנפשו, כיון דהחיוב ממון נפקע לגמרי אינו פוטר מתשלומין ומשו"ה פסק סתם דחייבי כריתות יש להם קנס (כ"ז) ויש עוד מקום לחלק דאי ס"ל בכל קלב"מ אכא עליו חיוב ממון עכ"פ, רק שאין הב"ד עונשין אותו, א"כ ספיר י"ל דמיתה אינו פוטר מממון רק כשהחיוב מיתה נמשך גם על אח"כ, משא"כ כשהחיוב מיתה נפקע לגמרי כמו מחתרת, או מה דניתן להצילו בנפשו אין לו כח לפטור אח"כ מממון, משא"כ אי אמרינן דבכל חיוב מיתה ליכא שום חיוב ממון כלל, שפיר אמרינן דאפילו חייבי מיתות, כה"ג שהחיוב מיתה נפקע לגמרי ג"כ פוטר מממון כיון שהחיוב ממין לא התחיל כלל, וא"כ י"ל דהגמרא במס' סנהדרין הקשה רק למאן דס"ל דבקלב"מ ליכא שום חיוב ממין כלל, (ואע"ג דהתם רבא מתרץ ליה ורבא ס"ל מסכת ב"מ צ"א ע"א דחייב לצי"ש, אלמא דס״ל דאכא חיוב ממון עכ"פ, מ"מ הרי כבר כתבנו לעיל באות כ"ה דרבא קאי לתרץ אליבא דאביי, ועוד י"ל דרבא מתרץ במס' סנהדרין רק לפום סברת המקשן דס"ל דבקלב"מ ליכא שום חיוב ממון) אמנם לדידן דס"ל דאפי' היכא דקלב"מ אכא חיוב ממון עכ"פ, רק שאין הב"ד עונשין י"ל דקלב"מ אינו פוטר תשלומין, רק היכא שהחיוב מיתה נמשך גם אח"כ, משא"כ היכא שהחיוב מיתה נפקע לגמרי, אין לו כח לפטור מממון כיון דהחיוב ממון התחיל בשעת חיוב מיתה ג"כ, רק שלהב"ד אין כח לענוש, וא"כ מכיון שהחיוב מיתה נפקע לגמרי הו"ל החיוב ממון כמו נטל כלים ויצא דחייב במחתרת ושפיר אכא חיוב ממון, שהחיוב היה מעיקרא ג"כ ומשו"ה אמרי' שפיר דקלב"מ כה"ג אין לו כח לפטור מממון והגמ' קאי רק אי ס"ל דאין שום התחלה לחיוב ממון כלל, ודוק היטב כי יש פנים בהלכה לחלק כה"ג, ועיין בנוב"י מהדו"ק אה"ע סי' צ"ה ומהדו"ת לחו"מ סימן ס' שהקשה ג"כ על הרמב"ם, מ"ט השמיט לגמרי הך סוגיא דמסכת' סנהדרין, דאחותו אין לה קנס רק במפותה או כשאר תירוצא הגמ' (כ"ח) ועל הדרך שכתבנו ליישב דברי הרמב"ם דס"ל דע"י דניתן להצילו בנפשו לא מפטר מממון כיון דחיוב ממון אכא אפילו היכא דקלב"מ רק שאין הב"ד עונשין אותו כמה שכבר הארכנו לעיל, נ"ל ליישב עוד באופן אחר בס"ד, דהנה המל"מ פכ"ד הלכות שבת נסתפק אם הא דס"ל דניתן להצילו בנפשו, אם גם בשבת מותר להצילו בנפשו, או דאמרינן דכמו שאר עונש ב"ד אסור בשבת דהב"ד אין עונשין בשבת ה"כ לא ניתן בשבת להצילו בנפשו בשום עבירה (חוץ מרודף אחר חבירו להורגו) והקש' השעה"מ שם ה' שבת, אי נימא דבשבת לא ניתן להצילו בנפשו. א"כ מאי פריך במס' סנהדרין שם מאלו נערות שיש להם קנס, דלמא הא דאחותו יש לה קנס מיירי בשבת והנה זהו רבות בשנים אשר אמרתי דעיקר ספיקו של המל"מ תליא בהא דאי אמרינן דהא דהתורה התירה להציל בנפשו הוא משום עונש כמו שציותה התורה להב"ד לענוש הרשעים ה"נ נתנה התורה רשות באלו עבירות להרוג אותו ולהצילו מן העבירה, וא"כ כיון דהוי כמו עונש ב"ד מסתמ' אמרינן דבשבת לא ניתן להצילו בנפשו כמו דעונש ב"ד אסור בשבת, אמנם אי אמרינן דכל הנהו דניתן להצילו בנפשו הוא מטעם הצלה, ולא בתורת עוכש שפיר נוכל לומר דגם בשבת התירה התורה להציל אותו מעבירות אלו (ולא קשה איך ס"ד שיעביר ויחלל שבת להצילו מעבירה, דאם התורה התירה ליכא חילול שבת) שוב ראיתי בנוב"י מהד"ת לחו"מ סי' ס' בהגה"ה שכתב ג"כ כדברינו ממש בהאי ספיקו של המל"מ, והנה לפי"ז מדלא משני הגמרא דאלו בערות שיש להם קנס מיירי בשבת דלא ניתן להציל בנפשו, ע"כ היה ס"ל דגם בשבת ניתן להצילו בנפשו והנה לפי"ז יתעורר קושיא חדשה מאי פריך משים דניתן להצילו בנפשו נימא קלב"מ ויפטר מממון דלמא לא שייך לומר קלב"מ, רק היכא שמה שהוא חייב בעונש חמור הוא ע״י ב"ד שפיר אמרינן קלב"מ כדאמרינן משום רשעה אחת אתה מחייבו וזהו קאי על הב"ד, משא"כ בהא דניתן להצילו בנפשו כיון דאינו מתורת עונש לא אמרינן קלב"מ, ומאי פריך הגמרא וצ"ל דהגמרא ס"ל דהא דאמרינן קלב"מ, היינו דבכל שום צד מיתה ליכא שום חיוב ממון כלל ופריך הגמרא שפיר וא"כ היינו דווקא לסברת המקשן. דע"כ היה ס"ל הכי דבכל איזה צד מיתה ליכא שום חיוב ממון, משא"כ לדידן דקיימ"ל כרבא במס' ב"מ צ"א ע"א, דאפילו היכא ראכא עונש מיתה ממש מ"מ חייב לצי"ש כדאמר שם אתנן אסרה