תבואות השדה חלק ו ז

אם יחי' כלל המתים, אמנם הכוונה הוא כך כי הלבושים של המתים הם המצות שעושים בחייהם והביא ק"ו מהזרע שמרע בארץ שעולה אח"כ ביתר עוז והדר ממה שהי' מניחים אותו בארץ א"כ גם המתים נפשם תתעלה ע"י שהי' בארץ ואח"כ יתעלו ביתר עוז ותפארת, אמנם מי שהשחית ח"ו תכונת גופו וכל חיתו בעת שהי' פה על הארץ אזדא לי' הק"ו דהא גם הזרע אם כבר היתה נפסדת ונרקבת טרם שנעזרת בארץ לא יצמח ממנה עוד כל פרי תבואה וא"כ הק"ו שיקום בתחה"מ אינו רק למי ששם כעפר נפשו בעוד הי' מורכב החומר עם הצורה, וז"ש עפר אני בחיי כלומר אם הייתי בחיי כמו עפר בלא קנאה וגאוה אזי קו"ח במיתתי כי אז שפיר איתא הקו"ח שיקימו לתחה"מ, ודו"ק:

ה) במסורה ב"פ ויאמרו (בראש פסיק) ויאמרו המבלי אין קברים, ויאמר לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים, ונ"ל לפרש, דהנה יל"ד על כפל לשון המבלי אין קברים והי' לו לכתוב המבלי קברים או האין קברים. אמנם הכוונה היא כך דהנה יש לשאול מדוע לא הסיר הקב"ה המות מן העולם אשר עליו יכאב כל לב אנוש נערים וזקנים. אולם זה לא יהי' עד אשר יבא הגואל צדק ויהי' זמן תחיית המתים ואז יבולע המות לנצח, אמנם מדוע נמשך כ"כ זמן אורך הגלות והי' משום שהביהמ״ד נחרב בעון שנאת חנם וכ"ז שלא נתאחד כל בית ישראל בשלום לעבוד ה' לא יפסק המות, וז"ש הכתוב ויאמרו המבלי אין קברים כלומר ששאלו מדוע לא בא עוד הזמן שיהי' אין קברים כלומר שיפסק המות ע"ז השיב ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים שיהי' הכל באסיפה אחת בשלום ושלוה, אולם בכל זאת אין המיתה רעה כ"כ לצדיק כי בטוח הי' שיעמוד לזמן התחיה והמיתה הי' רק רעה לרשעים אשר אין חליפות למו ולא יראו עוד בארץ החיים ויש לפרש כוונת הפסוקים בתהילים (מ"א) איבי יאמרו רע לי מתי ימות כלומר האויבים הם הרשעים והם רוצים לראות נקמה בצדיק וסוברים כי אין רע לו יותר מאם יגיע יום המיתה שלו וז"ש איבי יאמרו רע לי מתי ימות ואבד שמו ע"ז השיב ואם בא לראות כלומר שנתבונן בתכלית הבריאה כי אדרבה זהו תכלית כל החיים כמ"ש במ"ר וירא אלהים והנה טוב מאוד זה המית שוא ידבר לבו רק מי שיקבץ און לו יצא לחוץ כלומר מי שיצא חוץ לדת תוה"ק זהו יוכל לדבר כן כי במותו אבד הכל ואמר עוד יחד יתלחשו עלי כל שנאי יחשבו רעה לי כלומר שהם חושבים כי המות רע לי, אמנם זהו רק למי שדבר בליעל יצוק בו ואשר שכב כלומר אם ישכבהו בעפר לא יוסיף לקים זהו רע לו המיתה, אמנם לצדיקים אשר משלימים שנותיהם במצות ויר"ש לזה בודאי שמחה לו יום המיתה כמ"ש הכתוב עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון, ועליהם נאמר והלך לפניך צדקיך וכבוד ה' יאספך, ויבולע המות לנצח במהרה בימינו אמן. (דבר זה אמרתי בהספידא על אדם כשר זקן ושבע ימים הולך בדרך תמים לוחם מלחמות ד' אחד ממיסדי קהלתינו ה"ה היקר הנגיד הנכבד וכו' כה' בנימין זאב יהודא המכונה ר' וואלף ליב ענגלמאנן ע"ה). ו') במשנה מס' סיכה, מי שהי' ראשו ורובי בסוכה ושלחנו בתוך הבית לא יצא וכו' אף הם אמרו לו אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סיכה מימיך, נ"ל לבאר דברי חז"ל ע"ד מוסר כי הנה ענין סוכה הוא שידע האדם כי לא בכח יגבר איש וכי רק אם בשם ה' יבטח אז טוב לו ורק בצל שדי יתלונן (כאשר כבר האריכו בזה כל המפו') אמנם מ"מ לענין עניני הנפש ושלימותה אין טוב שישום בטחונו רק בה' כי יהי' לו למושיע והוא לא יעשה חילים לגבר נגד היצה"ר אין זהו דרך טוב כי מה שנוגע לשלימות נפשו צריך הוא מעצמו להתגבר בכל אמצי כחו כמ"ש התנא הוי עז כנמר וקל כנשר וכו' לעשות רצון אביך שבשמים כי לזה צריך התחזקות מן האדם עצמו וכן בענין נתינת צדקה אם העני מבקש ממנו איזה דבר כא יאמר לו בטח בה' ויתן לך כי אדרבה צריך לדעת כי רק הוא יעמוד לו וכאילו א"א לו בלעדו ויתן לו בכל לבו אמנם יש אנשים אשר בענין יר"ש ומצות צדקה משליכים יהבם על ה' ומה שצריך להנהגת ביתו בזה עושה השתדלות רב ובעניני שמים בוטח על ה' ואין עושה כלום זה וודאי לא קיים כלל מצות סיכה, וז"ש מי שהי' ראשו כלומר מה שנוגע לענין הנשמה שהוא בראש ״ירובו״ וכן לעניני עוה"ב שרוב הזמן אדם מקום מושבו בעוה"ב כי בזה העולם הוא רק זמן מועט בערך נגד הזמן אשר היא בעוה"ב שהוא חיי הנצחי וז"ש כי ראשו ורובו הי' בסוכה כי לענין שלימות מה שצריך להשתדל לקנייני עוה"ב הוא בסוכה כי בוטח בד' ושלחנו מה שנוגע להנהגת ביתו במזנותיו הי' בתוך הבית שלזה עושה כל השתדלות לא יצא וכו' אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך כלומר שענין סוכה צריך האדם לקיים בעניינים שהם לצרכי עוה״ז ח"ש אם כך נהג שרק בצרכי עוה"ב ביטח בד' א"כ לא קיים מצות סוכה מימיו כלומר מה שנוהג במשך ימי חיו בעוה"ז ודו"ק. ז') ובזאת הבחינה פרשתי מד"ר (בשלח) ויותירו אנשים ממנו, אנשים טובים לא הותירו, שאינם טובים הותירו, ויקציף עליהם משה, (עיי' בס' פרי העץ עה"ת) וי"ל כי הנה עיקר הגדול לשמירת התורה הי' מדת הבטחון והאמונה בהקב"ה שהוא כל יכול ואין לירא משום דבר ומשום נברא שבעולם כמ"ש החסיד בס' חיה"ב שיש לו בושה שיהי' ירא מאיזה דבר בעולם זולת מהקב"ה, אמנם בכל זאת מצינו שלפעמים אין לו להשתמש במדת הבטחון כגון אם עני מבקש ממנו איזה טובה או גמ"ח לא יאמר השי"ת יהי' בעזרך גם בלעדי ואינך צריך לישועתי כי אדרבא יחשוב אולי לא יהי' לו ישועה באופן אחר, והנה עניין המן ג"כ הי' להורות מדת הבטחון כמש"ה לא העדיף המרבה וגו' ולכך לא הי' רשאי להותיר אמנם אם הי' מזדמן איש צדיק בעל גמ"ח והי' מותר פן יש איזה איש אשר הי' לו מניעה לילך ללקוט מן ולכך הותיר להשביע נפשות רעבים לא הי' חטא גדול כ"כ, וז"ש המדרש אנשים טובים לא הותירו כלומר לא בשביל זה הותירו שהיו אנשים טובים והיו יראים אולי יש איזה איש אשר לא מצאה די שבע נפשו והוא יתן לו משלו, רק אנשים לא טובים הותירו לקוצר האמונה, ולכן ויקלף עליהם משה ודוק כי הוא נכון:

ח') ועד"ז אמרתי ליתן טעם למה נקרא שבת הגדול (ועיי' מ"ש בראש ספרי תבואות השדה חלק א') דהנה שבת הוא ג"כ מורה על מדת הבטחון כי הגם שאינו עושה מלאכה בכל זאת לא יחסר לו מאומה וירידת המן ג"כ מורה על מדת הבטחון, וז"ש בהגדה, אילו האכיל את המן ולא נתן לנו את השבת דיינו כי מירידת המן כבר ניכר השגחת ית"ש, והנה מה ששמרו שבת במצרים לא הי' ניכר עדיין מדת הבטחון כי רב טוב הי' להם בזה שלא הי' צריכים לעבוד עבידה קשה ושם לא הי' להם עול פרנסה כי חקם נתן להם מבית המלך כמ"ש בשבתינו על סיר הבשר רק בשבת ההיא שקשרו צאן בכרעי המטה והמצרים לא הי' אומרים להם דבר הי' יכולין ללמוד מדת הבטחון וא"כ אותו שבת הי' הראשון מה שפעל בלבם להשריש בהם אמונה ובטחון אשר הי' היסוד לקיום התורה ולאשר תכלית השבת הי' להשריש האמונה ולכך נעשה הנס בלקיחת הצאן בשבת דוקא לידע כי ה' מושל בכל הארץ וזה נודע להם בשבת ההוא ונשאר קבוע לדורות שישראל ידעו ויכוונו בשמירת שבת לטעת בקרבם האמונה והבטחון ולכך נקרא