תבואות השדה חלק ו סז

ה' אמאי ילקה במפותה הא מחולה הו"ל כתשלומין, ואין ומשלם, ולדברינו א"ש דמפותה אין מגיע לה כלום ולא בתורת מחילה, וא"כ ליכא שום תשלומין ושפיר חייב מלקות במפותה והגם דרש"י בד"ה ומפיתה נקט ואוחילו אחלה גביה אין כוונת רש"י מטעם מחילה ממש שמחלה לו הממון רק כוונתו שמוחלת עצמה לו, וא"כ ממילא אין לה קנס מן הדין ודוק היטב בלשון רש"י שם שכתב וז"ל כיון שהכל שלה אין כאן חיוב ממין, ומדנקט אין כאן חיוב ממון משמע בפירוש דרש"י נמי נחית לזה שלא התחיל כלל החיוב ממון כמ"ש, וא"כ ממילא מתורץ קושיית הקצה"ח הנ"ל (ועיין ישועות יעקב אה"ע סימן קע"ז ס"ק ב' ודוק) (י״ג) ברש״י ד״ה אלא גמר מעדים זוממין פרש"י במה מצינו עי' שטמ"ק מ"ש בכוונת רש"י, ולענ"ד נראה בפשיטות דרש"י מדקדק בלשון הגמר' אלא גמר מעדים זוממין. ומדקאמר ״אלא" משמע דמחובל לא בעי למילף כלל, ולומר על הפרכא דמה לחובל שכן הותר מכללו עדים זוממין יוכיחו, ולמילף במה הצד כמסקנ' דגמר במה הצד, והיה קשה לרש"י למה לא יליף מעדים זוממין ומחובל תיכף במה הצד, וצ"ל דאי הוי מצי למילף חדא מחדא עדיף טפי דחדא מתרתי לא הוי לימוד חזק כ"כ כמו חדא מחדא, דהיינו מה מצינו, רק לאח"כ דדחי דלא נוכל למילף במה מצינו מוכרח למילף במה הצד עכ"פ אמנם קודם מהדר לילף חדא מחדא, וזה כוונת רש"י גמר מעדים זוממין במה מצינו כלומר משו"ה מהדר מעיקרא למילף מעדים זוממין לחודא ולא במה הצד מחובל וע"ז ולומר עדים זוממין יוכיח משום דמהדר למילף במה מצינו כנ"ל בכוונת רש"י בס"ד:

(יד) בתוס' ד"ה שכן יש בהן צד חמור והקשו התוס' דא"כ איך נוכל ללמוד בכל מקום מהצד השוה, דהא בכל פעם אבא למפרך שכן צד חמור, וע"כ דצד חמור לא מקרי רק אם החומרא שוה בשניהם, ותירצו התוס' דכאן הוי הצד החמור וכן הצד הקל משונה אמנם היטב אשר דבר בזה במהר"ם שיף דע"כ לא נוכל למפרך מה להצד השוה רק מחומרא או מקולא ששוה בשניהם, רק אם נוכל לומר על הלמד הצד השוה שבשניהם שג"כ גורם ללמוד מזה כמו גבי שן ורגל במס' ב"ק פ"ק דהצד השוה שבהן שדרכן להזיק דאז מסתבר וודאי דזהו גורם החומר' לחייב בנזקין, ולא פרכינן על שן ורגל רק אי היה לנו חומר' ששוה בשניהם, משא"כ הכא דהצד השוה שבהם דאכא ממין ומלקות. דזהו אינו גורם לומר דמשו"ה משלם משום דאכא תרתי ממון ומלקות, ובעינן למילף מחובל ועדים זוממין פרכינן נמי איך נוכל למילף הא מ"מ בשניהם אכא איזהו חומרא או איזהו קולא, אע"ג דאינו שוה בשניהם החומרא והקולא, מ"מ כיון דאין לנו איזה צד שוה לומר שזהו הצד השוה גורם שישלם ולא ילקה שפיר פרכינן אפילו מחומרא שאינו שוה בשניהם, וכן כתב הפנ"י וזהו נכון מאוד:

(ט״ו) אמנם הר"ת כתב לתרץ באופן אחר דצד חומרא שחייב בחמשה דברים אכא בשניהם בחובל ובעדים זוממין ג"כ דהא עדים זוממין ג"כ לפעמים משלמין חמשה דברים דאם העידו באחד שחבל בחבירו והוזמו משלמין חמשה דברים, וכן צד קילא יש ששו' בשניהם דחובל ולאו דעדים זוממין לא הוי רק לאוי גרידא משא"כ חייבי כריתות מנ"ל דהממון יוכל לפטור המלקות, ונ"ל דמה שהתוס' לא רצו לפרש כמו הר"ת דתוס' ס"ל דהא דעדים ג"כ משלמין חמשה דברים לא הוי חומרא כלל לגבי עדים זוממין, ומשו"ה לא מקרי חומרא טפי, דוודאי בחובל שהתורה היתה יכולה לענוש אותו בפחות מחמשה דברים ג"כ, ומ"מ חזינן שהתורה החמירו עליו לשלם חמשה דברים דווקא, היי שפיר חומרא משא"כ בעדים זוממין כיון שכל עיקר חיוב תשלומין דידהו, הוא מכאשר זמם וא"כ אם לא ישלמו חמשה דברים כמו שהזמו להפסיד לחבירם חמשה דברים לא נתקיים כאשר זמם כלל ונתבטל כל הקרא, דכאשר זמם לא הוי חומרא יתירה כלל מה שחייבים בחמשה דברים כמה שהוזמו, וכן מ"ש הר"ת דצד קל הוי מה שאינו רק לאוי גרידא ס"ל להתוס' דזהו לא נכון רק אי ס"ל דל"ת גרידא קילא מל"ת שיש בה כרת, משא"כ לפי מה דאמרינן מסכ' יבמות קי"ט ע"א מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו, וכן שם דף ז' ע"א לעניין עדל"ת אמרינן ג"כ מה לי חומרא רבא מה לי חומרא זוטא ס"ל להתוס' דזהו לא מקרי צד הקל מה שאינו רק לאוי גרידא ומשו"ה לא תירצו התוס' כתירוץ הר"ת, וניחא להו טפי לתרץ משום שהצד חמור והצד הקל הוי משונה ובחידושי מהר"ם ברבי ראיתי שכתב דמשו"ה לא ניחא להתוספת לתרץ כר"ת דצד הקל הי' שכן לאוי בעלמא. דהתוס' ס"ל דהגמ' מדייק דעולא ס"ל בכ"מ משלם ואינו לוקה, דאל"כ מנ"ל מרבוייא לחייבי כריתות ג"כ, הא צריך רבויי לחייבי לאוין דלא נימא לוקה ואינו משלם, ומנ"ל חייבי כריתות שחוץ שלוקין אכא ג"כ שאין בר הויה, וא"כ אי נימא כהר"ת דהצד קל היא מה שאינו רק לאו בעלמא א"כ לא צריך תרי רבויי, דכיון דבלאו גרידא ילפינן שפיר דמשלם מחובל ועדים זוממין, א״כ סגיא חד רבוי לחייבי כריתות, ולמה צריך תרי רבויא ומשו"ה הוצרכו התוס' לומר דצד הקל היה שכן משונה וא"כ גם חייבי לאוין הוצרך קרא לרבוייא, ושפיר אצטריך תרי רבויי, והמרש"ל הקשה באמת לפי מסקנת הגמרא דעולא יליף גבי קנס דמשלם ואינו לוקה מגז"ש דתחת א"כ ממילא מוכח דחייבי לאוי יש להם קנס א"כ ל"ל תרי רבוי לחייבי כריתות הא מחד רבוי נמי מוכח חייבי כריתות דה"ל מוכח מגז"ש עי' במהרש"ל ולקמן נבאר בס"ד:

(ט"ז) ונ"ל ליישב קושיית מהרש"ל, דהנה כבר כתבנו לעיל באות י"ב לדעת הרמב״ם דבפנוי' נמי אכא מלקות כל שהכינה עצמה לכך וא"כ אי לא היה לנו תרי רבוי לח"ל ולח"כ הו"א דגז"ש דתחת דמשלם ואינו לוקה אתיא לפנויה בעלמא שהיא קדשה דראוי' לקיימה עכ"פ, ואתיא גז"ש דאע"ג דאם אינה בת קנס כגון שהיא בוגרת לוקה כיון שהכינה עצמה לכך. מ״מ כשהיא בת קנס בנערה משלם ואינו לוקה, ואכתי לא ידעינן לחייבי לאוין בעלמא דנמי מגיע לה קנס אע"ג שאינה ראויה לקיימה, דקדשה עכ"פ ראויה לקיימה ומשו"ה אצטריך חד רבוי לח"ל אע"ג דאינה ראוה לקיימה וחד לחייבי כריתות, אע"ג שאינ' בר הויה (ועיי' במהרש"ל שתירץ דהגז"ש הוי מוקמינן לה לנדה שראויה לקיימה) ודוק, וא"כ ממילא מתורץ נמי מה שהקשה המר"ם ברבי על הר"ת דמפרש צד הקל שכן לאוי גרידא, דא"כ עכ"פ לאוי גרידא מוכח מחובל וע"ז דמשלם ואינו לוקה, וא"כ סגיא בחד רבויא לח"כ, אמנם לדברינו א"ש דוילפותא מחובל ועדים זוממין הוי מוקמינן כמפותה גרידא דאע"ג דלוקין משום קדשה, מ"מ בקנס משלם ואינו לוקה, ושפיר אצטריך חד רבוי לחייבי לאוי, אע"ג שאינו ראוי לקיימה וחד רבוי לח"כ אע"ג שאינה בר הויה אמנם לכאורה הא בורכא, דהאיך אפש"ל דהילפותא מחובל או הגז"ש אצטריך לפי' בעלמא, הא בפנויה בעלמ' באונס ומפותה כתבה התורה בפירוש דמשלם קנס, וא"כ איך אפש"ל דהילפותא מחובל אצטריך לפנויה בעלמא שאינה חייבי לאוין, אולם יש לתרץ דמ"מ אתיא שפיר, דהו"א דקרא דמחייב קנס הוא רק בלא התרו בו למלקות דליכא מלקות, משא"כ בהתרו בו דחייב מלקות משום קדשה באמת אינו משלם, משו"ה אצטריך הילפותא מחובל וע"ז או הגז"ש לקדשה בעלמא אפי' בהתרו דאכא מלקות מ"מ משלם קנס