תבואות השדה חלק ו סא

אע"ג דלהרמב"ם בלא"ה אתיא המשנה דלא כהלכתא דמשנה ע"כ ס"ל לפי מדה משלם לפירוש הרמב"ם והרמב"ם פסק דלא כמשנה דלפי דמים משלם בפ"י ה' תרומות, נ"ל דהא לא היה דוחק לאוקמי המשנה כמ"ד לפי מדה משלם משום דבגמרא פליגי בה, עכ"פ תנאי, רק דהרמב"ם פסק מ"מ לפי דמים משלם כר"ע משים דהלכה כר"ע מחבירו עיין בכ"מ בהלכות תרומות, משא"כ לאוקמי המשנ' כריה"ג וכר' נחבה"ק דלא אשכחן שום תנא דס"ל כוותיה, ובפרט מכיון דלא אוקמי כריה"ג ממילא לא צריך לאוקמא כרבי נחבה"ק כמש"ל ברות ט"ו, משו"ה ניחא ליה טפי לאוקמא דלא כר' יה"ג מלאוקמא כריה"ג, ולפי דמים משלם, דכריה"ג לא אשכחן שום תנא דס"ל הכי, ודו"ק, (ועיין בצל״ח ברש"י ד"ה בשוגג ועיין בס' ייטיב פנים בדרושים שלו דף ס' שכתב ג"כ דהרמב"ם ס"ל דמ"ד לפי מדה משלם גם במזיד לפי מדה משלם כמש"ל, ועיין עוד מ"ש לקמן באות י"ד עפ"י הירושלמי דאינו משלם לאותו כהן דווקא):

(י"א) והנה יש להביא ראי' לשיטת הרמב"ם דהלכה לפי דמים משלם, דהנה בגמ' איתא ת"ר האוכל כזית תרומה משלם קרן וחומש אבא שאול אומר עד שיהא בו שו"פ, ופריך בגמרא מ"ט דת"ק ולכאורא יל"ד מהו פריך מ"ט דת"ק הא מילתא דת"ק וודאי מסתבר דהחיוב הוא כמו בכל התורה דחייב בכזית וא"כ פשיטא דבתרומה לעניין מלקות וודאי החיוב בכזית וא"כ ממילא בשוגג דהתשלומין הם לכפרה ג"כ חייב בכזית, ומשו"ה לא בעינן שו״פ, אי ס"ל לפי מדה משלם, א"כ מאי איכפת לן אי הוי שו"פ או לא. וע"כ דסתם גמרא ס"ל דמסתבר דלפי דמים משלם ומשו"ה מסברא כל שאין בו שו"פ ליכא חיוב תשלומין ומשו"ה פריך שפיר מ"ט דת"ק, ומדמשני מדכתיב כי יאכל, משמע דת"ק ג"כ מודה דאי לאו קרא הוי בעינן שו"פ דווקא ולא סגיא בכזית משום דלפי דמים משלם, ויש להרמב"ם ראיה מסתמא דגמרא דלפי דמים משלם ודו"ק היטב:

(י"ב) ועוד יש ראיה דהלכה לפי דמים משלם, דהנה לכאורה יש להקשות מנ"ל לאביי דר"ע דפוטר מתשלומין ודמי עצים משום דלפי דמים משלם, דלמא ר"ע נמי ס"ל לפי מדה משלם, ומ"מ פטור משום דאין לוקה ומשלם ובשוגג נמי פטור מתשלומין דחייבי מלקיות שוגגין ס"ל ג"כ פטור, והא דאצטריך ר"ע לומר וכי מה הנאה יש לו בה תיפוק ליה דפטור משום דאין לוקה ומשלם, הא י"ל עפ"י מש"ל באות ט' דהיכא שחבירו נפסד על ידו אמרינן איפכא משלם ואינה לוקה, וא"כ אי הוי לכהן הנאה בה והיה נפסד ע"י אכילתו לא היה פטור משום לוקה ואינו משלם רק אדרבא הוי אמרינן, משלם ואינו לוקה, לכך אמר ר"ע כיון שאין לו הנאה בה, משו"ה לוקה ואינו משלם, אבל באמת גם ר"ע ס"ל לפי מדה משלם, והוא לכאורה קושיא גדולה, אלא וודאי מדלא מוקי בהכי ע"כ ס"ל לאביי דהסברא נותנת וודאי לפי דמים משלם ומשו"ה כל כמה שאינו מוכרח לומר אליבא דאיזהו תנא דס"ל לפי מדה משלם לא אמרינן לפי מדה משלם, ומשו"ה לא מוקי אביי לשום תנא דס"ל לפי מדה משלם רק לר' יוחנן בן נורי דלדידיה ע"כ לפי מדה משלם כדאמר בגמרא, אבל כל שאינו מוכרח לאוקמי איזהו תנא לומר לפי מדה משלם, אמרינן לפי דמים משלם, ויש לו להרמב"ם שפיר ראיה דלפי דמים משלם מסוגיא הגמרא ודוק וממילא מוכח ג"כ בהא כדעת הרמב"ם דמאן דס"ל לפי מדה משלם דהה"ד במזיד ג"כ לפי מדה משלם דהנה לרש"י דפירוש ד"ה פטור בין בשוגג בין במזיד וע"כ כונת רש"י דאל"כ מנ"ל לר"ע לומר דס"ל לפי דמים משלם, דלמא הא דפוטר ר"ע היינו במזיד, דבמזיד לא אמרינן לפי דמים משלם לפרש"י ומשו"ה מוכרח רש"י לפרש דר"ע מיירו ע"כ בין בשוגג, בין במזיד, וא"כ מוכח דס"ל לר"ע לפי דמים משלם, דאל"כ אמאי פטור בשוגג וא"כ הא דר״י בן כורי מחייב ג"כ בין במזיד בין בשוגג, וא"כ אי נימא דרק בשוגג אמרינן לפי מדה משלם למאן דס"ל הכי אמאי מחייב ריב"נ במזיד ג"כ, דהא לריב"נ חמך בפסח לא הוי בר דמים וע"כ מאן דס"ל לפי מדה משלם גם במזיד ס"ל הכי, ויש לו להרמב"ם ראיה מהגמרא, ולרש"י צריך ע"כ לומר דהא דריב"נ מחייב היינו דווקא בשוגג כיון דטעמא דריב"נ משום דלפי מדה משלם ובמזיד דלא אמרינן לפי מדה משלם, לפרש"י אמאי חייב, וע"כ לרש"י צ"ל דריב"נ לא מחייב רק בשוגג. עכ"פ להרמב"ם דנוכל לאוקמא פלוגתא דריב"נ ור"ע בין במזיד בין בשוגג א"ש טפי פשטא דשמעתא ודוק, שוב ראיתי בחי' הגאון רע"א ז"ל בחדושיו לסוגי' דהאוכל חמץ של הקדש במועד שכתב ג"כ דהרמב"ם ס"ל דלמ"ד לפי מדה משלם, גם במזיד אמרינן לפי מדה משלם עיי״ש באות כ"ו שכתב כן ולפימ"ש יש לו להרמב"ם ראי' מסוגי' דגמרא, ובעיקר סברא דבתרומה אמרינן לפי מדה משלם י"ל דהנה יש חילוק בין תרומה למעשר, דבמעשר ראשון או במעשר עני מכיון שהפריש המעשרות מותרים גם לזרים, דמעשר ראשון מוהר לזר רק הפרשה בעי, וז"ל סי החינוך מצוה שצ"ה מדיני המצוה שהמעשר אשה ללוים הוא חולין גמורים, ומותר לאכלו כל אדם בין לוי בין לישראל עכ"ל עי"ש משא"כ בתרומה אסור לישראל אפי' מדעת הכהן וע"כ דמעשר דזכתה התורה ללוי היא ממונו, ומשו"ה מותר לישראל ברצון הלוי משא"כ, תרומה, וע"כ דתרומה לא תלי בממונו של כהן כלל, ומשו"ה ס"ל דתרומה לפי מדה משלם מאן דס"ל הכי משו"ה ס"ל לרמב"ם דמאן דס"ל לפי מדה משלם גם במזיד אמרינן הכי רק דאיהו ס"ל לפי דמים משלם כר"ע וכראב"י ודוק (ועיין בחי' מהר"ם ברבי מס' כתובה ל' ע"ב בד"ה ובפסחים שכתב ג"כ שהרמב"ם מפרש המשנה למ"ד לפי מדה משלם עיי"ש היטב):

(י"ג) במסכת פסחים דף כ״ט ע״א ברש"י ד"ה מעל דס"ל כר"ש דאמר דהג"ל כממון דמי, ואינו אסיר לאחה"פ רק משום קנסא דעבר מל בל יראה ובהקדש דלא שייך בל יראה ממילא אפסדיה להקדש דהוי חזו לאחה"פ, ומשו"ה מעל, והקשה המרש"א אמאי לא פרש"י דת"ק ס"ל כריה"ג דאמר חמב"פ מותר בהנאה וא״כ שפיר ס"ל מעל, ועיין בצל"ח שכתב לתרץ קושיי' מהרש"א דאי ס"ל לת"ק כריה"ג נפלגו בחמץ של הדיוט דלתי חייב דהא אפסדיה וליש אומרים אינו חייב משום דכרת פוטר מתשלומין עי"ש בצל"ח, ולענ"ד נראה לתרץ קושית מהרש"א באופן אחר, דהנה רש"י בד"ה את יוה"כ הביא בשם יש טועים שהקשו הא הכא בשוגג מיירי ובשוגג ליכא כרת, (והיינו דס"ל דלרנחבה"ק רק כרת דמזיד פיטר ולא שוגג ועיין בפנ"י מ"ש בזה) ותירץ רש"י דלעניין חמץ הוי מזיד, ולעניין הקדש הוי שוגג, והנה י"ל דהא דלא מחא להו ליש טועים שכתב לתרץ דמיירי דלעניין חמץ הוי מזיד דס"ל דאי הוי לעניין חמץ מזיד אע"ג דלענין הקדש הוי שוגג לא היה לחייבו קרבן דלא הוי שב מידיעתו, דכיון דלא אכפת ליה באיסור חמץ, אע"ג דהוי כרת, מכ"ש דלא הוי איכפת ליה באיסור הקדש, דאפילו לרבי נמי לא הוי רק במיתה ביד"ש, עיין תוס' ד"ה מאן יש אומרים, אמנם לרש"י יש לתרץ דאע"ג דהוי מזיד לעניין חמץ מ"מ מקרי שב מידיעתו לענין הקדש דאפשר דהוא אינו רק רע לשמים, ולא רע לבריות, וא"כ חמץ לא אכפת ליה לאכול, משום דאינו מפסיד לשום אדם דהא חמץ בלא"ה לא שוה מדי ואפילו לאחר הפסח יהיה אסור משום קנסא, ולא הפסיד לשום אדם, משא"כ אילו ידע שהוא של הקדם, דלהקדש אכא