תבואות השדה חלק ו סב

פסידא כיון דלהקדש מותר לאחה"פ לא הוי אכל והוי שפיר שב מידיעתו, ומשו"ה שפיר מעל, אמנם היינו דווקא אי הת"ק ס"ל כר"ש, דעכ"פ אינו מפסיד לשום אדם, משא"כ אי ס"ל לת"ק כר' יוה"ג דחמץ בפסח בר דמים הדרא קושי' לדוכתא מ"ט די"א דלא מעל, הא בשוגג מיירי וליכא כרת, וליכא לתרץ כמ"ש רש"י דלעניין חמץ הוי מזיד, דמ"מ קשי' כיון דהוי מזיד לעניין חמץ אמאי מעל הא לא הוי שב מידיעתו דליכא לתרץ כמ"ש דמשום הקדש היה פירש דלא ניחא ליה להפסיד לאיזהו אדם ומכ"ש להקדש דהא אפי' הוא של הדיוט שאינו יודיע שהוא של הקדש ג"כ מפסיד לחבירו כיון דחמב"פ בר דמים היא לריה"ג, וא"כ מ"ט מעל בהקדש, אע"ג שהוא שוגג, דוודאי אין סברא לומר, דמ"מ מקרי שב מידיעתו לעניין הקדש שהיה סבור שהיא שלו, דהא מסתמא אוכל חמץ של הקדש מיירי שהיה ביד הגזבר ואיך יכול לטעות שהיה סבור שהוא שלו, וע"כ ידע שאינו שלו ומ"מ אכל אע"ג שמפסיד לחבירו דהא תחמ״פ בר דמים הוא ומשו"ה מוקי לה כר"ש, ולא כריה"ג דלריה"ג יקשה אי הוי מזיד לעניין חמץ אמאי יתחייב קרבן, אע"ג דהוי שוגג לענין הקדש דהא לא הוי שב מידיעתו, ומשו"ה מוקי רש"י הת"ק כר"ש ולר"ש הוי שפיר שב מידיעתו, דאילו ידע שהוא של הקדש לא היה אוכל, שאין בדעתו להפסיד להקדש כמ"ש ומתורץ קושיית מהרש"א בס"ד, (ועיין בס' בית אברהם בפסחים ל"א ע"ב לעניין תרומת חמץ שהרגיש ג"כ לענין שוגג בתרומה והזיד בחמץ אי הוי שב מידיעתו, ומ"ש הוא נכון) ובעניין לא שב מידיעתו עיין תוס' מסכת שבת צ"ג ע"ב ד"ה ששגג שכתבו בשם הר"י דל"ל הזיד בכלי ושגג באוכלין, דא"כ לא היי שב מידיעתו ועיין במג"ש, שם שכתב דאפשר שלאוכלין לא היה צריך כ"כ, ואילו היה ידע שהוא שבת לא היה מוציא האוכלין והו"ל שב מידיעתי, עכ"פ הכא וודאי י"ל דלולא שהי' של הקדש לא הוי שב מידיעתו, ודוק:

שוב ראיתי בחי' הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל שהרגיש ג"כ בהא, דאי הוי מזיד בחמץ, לא הוי שב מידיעתו וכתב דאם הוי שב מידיעתו מחמת שיצטרך לשלם ג"כ מקרי שב מידיעתו, וא"כ אילו ידע שהוא של הקדש לא היה אוכל, כיון שיתחייב בתשלומין והו"ל שב מידיעתו, אמנם לענ"ד נראה דיותר מסתבר דשב מידיעתו לא הוי רק אם היה פורש מחמת שיש איסור יותר, או דנראה חמור איסוריה, עיין בתוס' מס' חולין ק"א ע"ב, לענין שבת ויו"כ ד"ה הזיד בשבת ודוק, משא"כ לומר שפורש מחמת שיתחייב לשלם, דיהיה נקרא שב מידיעתו, זהו לא מסתבר, עי"ש, בחי' הגאון הנ"ל אות ד' ה' ו', אמנם לפימ"ש א"ש בפשיטת דחמץ גרידא לא הוי רק רע לשמים, שאינו מפסיד לשום אדם, משא"כ של הקדש מפסיד הוא להקדש, והו"ל שפיר שב מידיעתו וא"ש בס"ד. (ובעיקר דפלוגתא רש"י ותוס' אי כרת בשוגג נמי פוטר מתשלומין כבר כתבנו מזה בספרי ח"א בסוגיא דר' נחבה"ק באות י"ב עי"ש ודו"ק):

(י"ד) לפי דעת הירושלמי שהבאתי לעיל באות י' דאינו משלם לאותו כהן דווקא, והיינו כמ״ש מסברא מכח קושיית הרי"ם שהבאתי לעיל דא"כ הוי הכהן נהנה מאיסורי הנאה היה מקום ליישב מה שהקשה בספר ים התלמוד במס' ב"ק ס"ו ע"ב לפימ"ש שם הגמרא גבי חמץ, כיון דמטא זמן איסורא מתיאש ממנו א"כ אמאי חייב לשלם האוכל תרומת חמץ הא אפילו למ"ד לפי מדה משלם, מ"מ הכא כיון שהכהן כבר נתייאש ממנו, והאוכלו וודאי רוצה לקנותו, וקנאו בהגבהה, וא"כ אמאי חייב לשלם:

אמנם עפ"י ירושלמי הנ"ל א"ש דכיון דהתשלומין אינם לזהו הכהן דווקא רק לשבט כדי שיהיה לו כפרה, א"כ לא מהני יאוש של זה הכהן, דיאוש לא מהני רק אם אם הבעלים נתיאשו, משא"כ הכא לא חזינן לזהו הכהן כאילו הוא היה הבעלים של התרומה, ולא מהני היאוש, ולא דמי לגוזל חמץ דפריך שם הגמרא, דהתם הנגזל הוי הבעלים של החמץ ומהני יאוש שלו משא"כ הכא לא מהני יאוש של הכהן עפ"י הירושלמי הנ"ל:

(ט"ו) במס' כריתות י"ג ע"ב בתוס' ד"ה ואשם אחד כתבו וז"ל והא דחייב אשם מעילות אנותר, אע"ג דלא שוה מידי ואמרינן פ' כל שעה האוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל כלומר משום דלא שוה מידי התם בקדושת דמים דלא נחת עליו קדושת הגוף וכשנאסר בהנאה, אינו שו"פ ולא נהנה מן ההקדש שו"פ עכ"ל, נ"ל כוונת דבריהם מה שמחלקו בין קדושת דמים לקדושת הגוף הוא כך דוודאי כל דבר שהקדושה שנתפסת עליו הוא משום שוי הדמים, א"כ כל שאינו שוה כלום הוי כאילו אינו קדוש כלל, ומשו"ה בחמץ של הקדש מכיון שנתחמץ ואינו שוה מידי גם על אחה"פ נפקע קדושתו מאליו משא"כ בקדושת הגוף דהקדושה אינו תלוי כלל בדמי שויה וא"כ אע"ג דלא שוה כלים מ"מ לא נגרע קדושתו בהכי ושפיר מעל והוי כמו בתשלומין תרומה שוגג, דאי אמרינן לפי מדה משלם חייב בתשלומין וה"נ לעניין קדושת הגוף דהוי דבר שאינו תלוי בשוי דמים כלל שפיר מעל אפילו בנותר, אע"ג דאינו שוה כלום כנ"ל כוונת דברי התוס' לחלק בין קדושת דמים לקדושת הגוף (ועיין בסוף ספר שו"ת אוהל אברהם בקונטרס דברי משה בסיף הקונטרס מ"ש בזה:

שער עדל"ת שער ז' חלק שני בעניני קים לי' בדרבא מיני' אמר הכותב יען כי דברינו עד כה בענייני קלבד״מ אמרתי להסמיך כאן מה שעלה בידינו לחדש בעזרת רם על כל רמים מגביה שפלים בסוגיא דאין לוקה ומשלם ומקורה במס' כתובות ל"ב ע"א וטרם יהי' כל שיח נקדים איזה הקדמות, בעזר יודע תעלומות. (א) הנה קיימ"ל דמי שנתחייב שתי עונשין כגון מיתה וממון או מלקות וממון אינו נענש רק בעונש אחת, ויש לזה שתי ילפיתות חדא מקרא דולא יהיה אסון ענוש יענוש דמזה ילפינן הא אם יהיה אסון כלומר שיש חיוב מיתה לא יענש בממון עיין במשנה מסכתא כתובות ל"ו ע"ב, ועוד ילפינן מקרא כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, ובגמרא דף ל"ז ע"א עבדינן צריכותא חדא למיתה וממון וחדא למלקות וממון, אמנם יש חילוק בין מיתה וממון למלקות וממון דבמיתה וממון לכ"ע לא עונשין אותו בממון רק במיתה שאפי' היכא שאין עונשין אותו במיתה כגון שלא התרו בו או שהיה שוגג מ"מ פטור מממון דהכי קיי"ל למסקנא לכ"ע דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין אמנם במלקות וממון יש הרבה דברים שמחייב ממון ואינו לוקה כגון בחובל בחבירו או עדים זוממין דאע"ג דאכא גם חיוב מלקות בחובל מ"מ אינו לוקה רק משלם בקנס רק דחמשים כסף בנערה פליגי עולא ור' יוחנן דעולא ס"ל דקנס משלם בנערה אפי' היכא דהתרו בו כגון באחותו ואכא חיוב מלקות מ"מ כל היכא דאכא תשלומין משלם ואינו לוקה ור' יוחנן ס"ל דאפי' לעניין קנס היכא דאכא מלקות כגון שהתרו בו אינו משלם והא דקתני במשנה דאלו נערות שאחותו חייב קנס מיירי בלא התרו בו דליכא מלקות, והנה