תבואות השדה חלק ו נז

דב"י א"כ אם אין לוקין על ב"י באמת אין לוקין גם על שוחט פסח על החמץ רק אי ס"ל דאיסור לא תשחט על חמץ אינו משום לתא דב"י אז לוקין בכל גוונא אפילו אי אין לוקין על ב"י, והרי למאן דס"ל דאין עוברין על ב"י עד הלילה אמרינן דהלאו דלא תשחט על חמץ אינו תלוי כלל באיסור ב"י, וא"כ ל"ל דפליגי בשיעור חמץ לעניין ב"י בכמה הוא חייב השוחט הפסח על החמץ כיון דלא תלוי כלל איסור שחיטת הפסח באיסור ב"י, ועיין בס' מנחת חינוך סי' פ"ט ואדרבא בירושלמי שם מיבעיא ליה אי איסור לא תשחט על חמץ אי אזלינן בתר שיעור אכילה, דהוא לכ"ע בכזית, או בתר שיעור ביעור דהוא ככותבת, עכ"פ אין מוכח מהירושלמי דאם אפילו אין אין לוקין על ב"י מ"מ חייב משום לא תשחט דהא אפשר דאיסור שחיטה לא תלוי כלל בשיעור דב"י, ועיין בספרי ח"ב שער המועדים שער ד' העליתי דלמאן דס"ל דאיסור לא תשחט על חמץ תלוי בב"י א"כ אם אין לוקין על ב"י הה"ד דאין לוקין על לא תשחט על חמץ עי"ש בספרי שהבאתי ראיה לזה, ואדרבא מירושלמי מוכח אפכא דאי הוי ס"ל דלא תשחוט על חמץ לוקין אע"ג דאין לוקין על ב"י, א"כ מאי מבעיא ליה בירושלמי אי איסור לא תשחט תלוי בשיעור אכילה, או בשיעור ביעור הא מצי להוכיח מפלוגתא דב"ש וב"ה דע"כ תלוי בשיעור ביעור, דאל"כ איזה נ"מ מפלוגתא דב"ש וב"ה, בשיעור ביעור לב"ש וב"ה, וע"כ די"ל דפלוגתא דב"ש וב"ה הוא לעניין מלקות דב"י בכמה הוא שיעור, ומשו"ה שפיר מבעיא מהירושלמי, אם הלאו דלא תשחוט על חמץ תלוי בשיעור אכילה, או בשיעור ביעור, וא"כ אין שום השגה, מירושלמי על הפנ"י, ועל כל הגדולים שהוכיחו מפלוגתא דב"ש וב"ה דאכא מלקות בב"י, ועיין היטב בספרי ח"ב בשער המועדים שער ד' מ"ש בזה:

(מט) נתעוררתי מאחד ממופלגי לומדי קהילתינו יצ"ו הרב הגדול מו"ה יצחק אויש נ"י מ"ט נקט במשנה טמא שאכל את הקדש והבא אל המקדש טמא ולא נקט ג"כ טמא שבא אל המקדש, והשבתי דמתני' בא לאשמעינן, גם מנטמא בפנים בעזרה דג"כ חייב אם שהה שיעור שהייה, כדאיתא ריש פ"ב מס' שביעות, ומשו"ה נקט הבא אל המקדש טמא, כלומר שנטמא כשכבר היה במקדש, ועיין בפנ"י שהאריך באמת בזה דמשנה מיירי גם כשנטמא בפנים (עיין פנ"י בתוס' ד"ה מידי הוא טעמא, ומדוייק לשון המשנה שפיר):

(ל') אעתיק בכאן מ"ש ליד נ"פ הגאון הצדיק המפורסים בעולם כקש"ת מו"ה זיסמאן סופר נ"י (מצ"ל) האבד"ק פאקש יצ"ו השייך לסוגיא זו. ע"ד הקושיא אשר בדק לן מר בשם ת"ח אחד נ"י במס' מכות ט"ו דאמרינן גבי אונס שגרש דלא משכחת בטלו ולא בטלו דאי דקטלה קילבד"מ, והקשה הא משכחת לה שהיו כמה נשים ביחד ובא אנס ואונסו שיהרוג אחת מהם, והרג את זו, וא"כ אע"ג דאסור להרגה דשפיכת דמים יהרג ואל יעבור, מ"מ הא הרמב"ם פסק פ״ה מיסודי התורה ה"ח דמ"מ אם עבר והרג, אין ממיתן אותו כיון שהיה אונס' וא"כ הרי בטל העשה בידים כיון שלא היה מוכרח להרוג את זו דווקא, ומ"מ לא הו"ל קלב"מ כיון דהא אנס ושפיר משכחת לה בטלו באונס שגרש, וכבר ראיתי הרבה קושיית בעניין זה, (ועיין בשו"ת מהרי"א הלוי ח"ב סי' קנ"ח הביא ג"כ הרבה קושיית) וקושיא זו הוא ג"כ ראוי לעמוד עליה, ואשר אנכי אחזה לי בישוב קושיא זו בס"ד, עפ"י מ"ש הג"א במס' ב"ק ל״ז, וז"ל ראובן שהרג את שמעון אעפ"י שחייב מיתה משלם דמיו ליורשים בבא לצאת ידי שמים, וא"כ חזינן דבכל רוצח אכא חיוב תשלומין רק כיון שנהרג, אינו חייב מדינא, רק לציד"ש וא"כ נראה לי פשוט דמ"מ בגוונא שאינו נהרג דחייב לשלם מדינא, דאע"ג דקיימ"ל דחייבי מיתות שוגגים פטורים לכ"ע במס' כתובות ל״ה, היינו דווקא מיתות שוגגים, אבל באופן שהיה אנוס להרוג לא אמרינן דפטור מממון דחייבי מיתות שוגגים דווקא פטורים, ולא חייבי מיתות אונסים, וא"כ כיון דחייב ממון ליכא מלקות על העשה שבטלו, דאע"ג דבכל ממון ומלקי לוקה ואינו משלם, מ"מ בחובל בחבירו, בפירוש רבתה תורה לתשלומין מס' כתובות ל"ב ע"ב, וא"כ הכא בהרגה בתום כיון דליכא חיוב מיתה כלל חייב ממון ליורשים. דאין לך אדם בישראל שאין לו יורשים, ובגיורת לא שייך דין אנוסה, וקרא מיירי בישראלית דווקא, וכיון דחייב ממון ליורשים ממילא ליכא מלקות, דבכל מיתה היכא שאינו חייב מיתה, הו"ל דין חובל ומשלם, והתשלומין פוטרו ממלקות, ולא רק ממלקות, דחובל נפטר ע"י תשלומין, רק כל מלקות שיוכל לבא ע"י מעשה זו לא שייך דהא החיוב מלקות אינו ראוי לחול רק בשעת ביטול העשה וכיון דנתחייב ממון לא חל החיוב מלקות, כנלע"ד:

[עיין וילקט יוסף מחברת ה' קונטרס י"ז סימן קנ"ד.] עדל"ת שער ו' שם ד, מגדל עוז בו נר"ן לבאר סוגי' דתרומות חמץ מס' פסחים ל״א ע״ב אמר המחבר יען כי היו דברינו עד פה בעניני ל״ת אמרתי להעתיק כאן מה שעלה במחשבותינו בעזהי״ת גם בעניני קים ליה בדרבא מיניה כיון ששייך ג"כ לעניני לאוין ואם אמנם שבדעתי היה להעתיק פה רק בסוגיא דלוקה ומשלם אמנם ראיתי שטוב להעתיק כאן גם בסוגי' דתרומות חמץ ומד' אשאלה שיהיו אמרינו לפניו לרצון. אמר הכותב סוגיא זו עמוקה וסובב והולך על ענינא דקים ליה בדרבא מיני', ולוקה ומשלם, וכבר הארכנו בעניינים אלו בחדושינו לסוגי' דר' נחבה"ק בכפרי ח"א בס"ד, וכאן נסדר רק מה ששייך לסוגית הגמרא פה מס' פסחים:

(א) במשנה האוכל תרומות חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש ואשם, במזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים, והנה רש"י פירש במשנה החילוק בין שוגג למזיד דכל שוגג ומזיד כוונת התנא לעניין תרומה, ושוגג דרישא היינו אפי' הזיד בחמץ ומ"מ משלם קרן וחומש ואשם דתשלומי שוגג דתרומה לפי מדה משלם, משו"ה אע"ג דחמץ בפסח לא שוה מידי מ"מ לעניין תשלומי שוגג לא אזלינן בתר שוי החפץ רק לפי המדה, ומשו"ה משלם, ובמזיד לענין תרומה כיון דצריך לשלם רק לפי דמים וחמץ בפסח דאסור בהנאה ולאו בר דמים כלל ומשו"ה פטור לגמרי כשהזיד בתרומה, אע"ג דלענין חמץ היה שוגג, וא"כ אי ס"ל בתשלומי שוגג דתרומה לפי מדה משלם אתיא מתניתין שפיר כהלכתא, והא דמוקמינן בגמ' המשנה דלא כהלכתא דהיינו כר' יוסי הגלילי וכרבי נחבה"ק היינו אי ס"ל לפ' דמים משלם, ועיין בס' אור חדש שכתב ג"כ דלרש"י לא ניחא ליה לפרש במשנה כאוקימתא דגמרא דלרבא דלא ס"ל דמיתה בידי שמים פיטר מתשלומין מס' כתובות ל' ע"ב ליכא לפרש דמזיד פטור משום מיתה ביד"ש דהא מיתה ביד"ש אינו פוטר מתשלומין, וגם ל"ל משום כרת דחמץ דא"כ לנקוט באוכל חמץ חולין של חבירו ולאו פלוג בין שוגג למזיד משו"ה נקט רש"י החילוק בין שוגג למזיד,