תבואות השדה חלק ו נה

שאינו דומה ללאו דחסימה משו"ה מסתבר טפי קיימו אמנם ע"כ י"ל דקיום העשה מנתק ללאו רק אי הוי ס"ל דעשה עדיפא מל"ת משא"כ אי ל"ת חמירא א"כ קשה האיך יוכל העשה לנתק הלאו דעדיף מעשה, וכאן לא שייך לומר דכמו דעדל"ת אע"ג דחמורה ה"נ מנתק ל"ת אע"ג דחמורה דבשלמא עדל"ת ע"כ מוטל עליו קיום העשה משא"כ הכא אטו מיטל עליו אתה חיוב לעבור על הל"ת שיבא אחריו העשה לנתק, אמנם י"ל דס"ל דאע"ג דל"ת חמורה מעשה מ"מ מצי העשה לנתק המלקות מהלאו דע"י קיום העשה נקלש עכ"פ חומר האיסור שבל"ת, (וכה"ג כתבתי גבי טעה בדבר מצוה דפטור מחטאת כיון דעשה מצוה אע"ג שלא הי' רשאי מ"מ נקלש חומר החיוב החטאת שבו, עיין בספרי ח"א בקונטרס שירי מצוה אות א' ודוק) והנה זה לא יתכן לומר דע"י קיום העשה ניתק חומר האיסור שלא ילקה רק אי אמרינן דכל לאו שיש בו מלקות הוא רק ע"י חומר האיסור, וחומר האיסור גורם המלקות, שפיר י"ל דקיום העשה מנתק חומר האיסור עכ"פ שלא ילקה, משא"כ אם המלקות אינו משום חומר האיסור דווקא א"כ לא שייך לומר שמשום שהעשה מנתק חומר האיסור אין לוקין דהא המלקות אינו משום חומר האיסור, וא"כ לר"ל דס"ל לאו שאב"מ ג"כ לוקין א"כ אין המלקות משום חומר האיסור דווקא ושפיר קשה למה לא ילקה בל"ת הנל"ע אי ל"ת חמור מעשה, וע"כ דס"ל דהוא גזה"כ דלא דמי ללאו דחסימה, וא"כ כל שלא בטלו דאכתי לא דמי ללאו דחסימה אין לוקין, וא"כ א"ש ואזדו לטעמייהו בפלוגתא דקיימו ובטלו בפלוגתא דלאו שאין בו מעשה אי לוקין הכל כמ"ש לעיל באות י"ג, רק דלגירסת הרי"ף דאפי אי ל"ת חמור מעשה מ"מ ניתק חומר הלאו שלא ילקה עכ"פ למאן דס"ל לאו שאב"מ אין לוקין, ועיין היטב לעיל אות י"ג ודוק:

(נ"א) בגמרא אמר ר"י אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת וכו', הא ניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו, אלא למאן דתני בטלו האיך משכחת לה, והנה ידוע קושיית הראשונים לגירסת הרי"ף והגאונים דר"י ס"ל קיימו, א"כ מאי פריך לר"י הא ניחא למאן דתני קיימו הא איהו באמת הכי ס"ל, ועיין במהרש"א שהקשה מאי קאמר הא ניחא למ"ד קיימו דלמ"ד קיימו קשה מאי קאמר אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת הא הרבה ל"ת הנל"ע יש דלקי בדלא קיימו העשה למ"ד קיימו, והנה בריטב"א תירץ דר"י מסתמא קאמר אין לנו בין למ"ד קיימו ובין למ"ד בטלו, ופריך שפיר למ"ד בטלו האיך משכחת לה, והנה לדברי הריטב"א מפרשינן בגמרא הכי אמר ר' יוחנן אין לנו אלא זאת ועוד אחרת' כלומר עוד אחת אכא דדמי לשלוח הקן דמשכחת בין בקיימו בין בבטלו כמו שלוח הקן ופריך הגמ' הא ניחא למאן דתני קיימו כלומר הא דתנית קימו משכחת לה באונס ג"כ משא"כ למאן דתני בטלו כלומר שרוצה אתה לאשכוחי באונס גם בטלו האיך משכחת לה וא"כ מאי דקאמר הניחא למ"ד קיימו הוי הפירוש בהא דאונס משכחת צד אחד מה דמשכחת בשלוח הקן משא"כ הצד השני דבעית ג"כ לאשכוחי באונס כמו בשלוח הקן האיך משכחת לה, ומתורץ קושיית המרש"א ג"כ דמה שאמר למ"ד קיימו אין הכוונה על הפלוגתא דקיימו ובטלו רק למאי דאמר ר' יוחנן דמשכחת באונס כמו בשלוח הקן בין בקיימו ובין בבטלו, וע"ז פריך שפיר דהא לא משכחת לה רק בקיימו ודוק. וכל שיטת בעל המאור יתפרש ג"כ על דרך זה רק מ"ש בעל המאור דקיימו לא לקי רק היכא דמשכחת בטלו ג"כ כבר ביארנו היטב בספרי ח"א בסוגיא זאת באות י"ב עי"ש היטב ודע שמלשון המשנה דנקט התנא כל ל"ת שיש בו קום עשה מוכח עכ"פ כשיטת הרמב"ם דכל שיש רק אפשרות לקיים העשה ג"כ אין לוקין אע"ג שלא קיים, ועיין ברמב"ם פ"א ה' נערת ופט״ז ופרק ח"י ה' סנהדרין דאי הוי בעינן קיימו דווקא, הו"ל לומר כל ל"ת שקיים העשה, ומדנקט שיש בו קום ועשה משמע דעיקר הוא שיהי' אפשרות לקיים העשה, עכ"פ נשארו דברינו מ"ש לעיל באות כ', קיימים דבאונס שלא היה בידו לקיים העשה, דהיינו שהיא מצי לעכב עליו וודאי נגמר הלאו תיכף, והא דרוצה לומר באונס ג"כ בטלו היינו רק לס"ד דר"י קאי על אונס ג"כ, אמנם לפי האמת ל"ש גבי אונס בטלו בלא"ה כיון דאין קיום העשה תלוי בו דווקא רק היכא שיש עוד אפשרות שיתקן ממש שלא מתה, ול נתקדשה לאחר, ס"ל להר"מ דאין לוקין כיון שאפשר שיתקן ממש, כמ"ש באות כ' בס"ד:

(כ"ג) ברש"י ד"ה על דעת רבים שמצא בה עון שאסורה לו והקשו התוס' בד"ה כגון שהדירה דא"כ אין מצוה לקיימה, ועיין בריטב"א שכתב שהוא סובר שיש בה עון ואח"כ נמצא שלא היה אמת השם רע, ונראה שמה שהזקיקה לרש"י לפרש שמצא בה עון, דרש"י ס"ל כמ"ש הרמ"א בי"ד סימן רכ"ח סעיף כ"א בשם שו"ת הר"נ מי שנשבע ע"ד רבים בדבר שיש בו נדנוד עבירה מותר להתיר לו כי אין דעה רבים מסכמת בדבר שיש בו עבירה עי"ש, וא"כ היה קשה לרש"י מאי משני הגמ' דמדירה ע"ד רבים כיון דכאן אכא עבירה שלא להחזירה א"כ מסתמא אין הרבים מסכימים ומאי מהני ע"ד רבים. משו"ה מפרש רש"י שמצא בה עון, ויש לפרש שהוא אמר כן לרבים ואותם רבים מאמינים לו דנאמן הוא אצלם, ומשו"ה מהני הסכמתם אע"ג דמדינא אינו נאמן לאוסרה עליו, ואפשר דגם שויה נפשיה חד"א לא אמרינן כיון שמשועבד הוא לה ומ"מ מהני הסכמת רבים בזה כיון שהם סבורים עכ"פ שאסורה לו כין דנאמן הוא אצלם וכה"ג כתבו התוס' מס' נדה מ"ו ע"ב ד"ה כדרב פנחס כיון שהיא סבורה שבידו להפר מהני מה שנודרת על דעתו עי"ש, וא"כ ה״נ כיון שהם סבורים שהאמת שזנתה ונאמן הוא אצלם מהני הסכמתם ובהכי יש ליישב מה שהקשה בס' נטע שורק לסוגיא זאת (פרשת תזריע) אמאי יועיל הנדר כיון שעושה איסור במה שמדירה נימא כל מלתא דא"ר ל"ת אעל"מ, ולדברינו א"ש כיון דע"י נדרו גרידא אינה נאסרת עליו לעולם דהא יוכל להתיר ורק ע"י שרבים מסכימים אין להתיר, ולגבי רבים לא שייך לומר אעל"מ דהא עליהם לא חל האיסור ל"ש לומר אעל"מ, כך היה ס"ל להגמ' בס"ד רק למסקנא אמרינן דאפי' כה"ג יש לו התרה דאמרינן דאע"ג דרבים הסכימו לנדרו שהיה נאמן אצלם מ"מ כיון דמ"מ יש מצוה בהתרתו אמרינן דמסתמא מסכימים גם להתרת נדרו עכ"פ א"ש מה שהיה מוכרח רש"י לפרש שמצא בה עון, דאל"ה לא שייך כלל נדר על דעת רבים במקום שיש נדנוד איסור כמ"ש הרמ"א יו"ד שם ועיין בספר אמרי דוד סוף מס' חולין בסוגיא זו באות ו' מ"ש בדברי רש"י אלו, והנה התוס' ציינו קושייתם על רש"י בד"ה שהדירה ברבים, וי"ל דמשו"ה קשיא להו על רש"י למה נקט שמצא בה עון, אמנם לפי מה דאיתא בגמ' דילן ברש"י ד״ה על דעת רבים, לא היה קשה להתוס' דעל דעת רבים וודאי צריך לפרש שמצא בה עון דאם לא כן לא מועיל כלל ע"ד רבים כמ"ש בשם הרמ"א שם וד"ק:

(כ"ד) ראיתי בשו"ת מהרי"א הלוי ח"ב בסימן קנ"ח שהביא להקשות הא משכחת לה גבי אונס בטלו כגון שקדשה אחד לאחר שלשים יום והוא אנס אותה תוך שלשים ולקחה לאשה, וגרשה דהדין דחיילו קידושי ראשון כשגרשה השני עיין בר"נ ריש פרק האומר בקידושין א"כ תיכף כשגרשה הרי בטלו ג"כ דהא לא