תבואות השדה חלק ו נג

הו"ל נל"ע ה"נ גבי שריפת חמץ משא"כ אי לא ס"ל שריפה דווקא י"ל דמ"ע דתשביתו הוא רק שלא לעבור על ב"י מכאן ולהבא ולא לתקן הלאו למפרע, א"כ הו"ל כמו טמא שנכנס למקדש שהביא השעה"מ בשם הרמב"ן פ"א ה' חמץ דלא הוי נל"ע משום דהעשה בא שלא לעבור למפרע, ובזה מתורץ דעת הר"מ פ"א מה' חמץ שפסק דלוקין על ב"י דלא הוי נל"ע כיון שצריך לקיים העשה שלא לעבור מכאן ולהבא, ועיין בספרי בסוגיא דל"ת הנל"ע בח"א אות ט"ו כתבתי כבר מזה, ועתה נ"ל להוסיף דהנה לכאורה יש להוכיח מסוגיא דמס' ביצה ז' ע"ב דפליגי ב"ש וב"ה לעניין ב"י אי השיעור בכזית או ככותבת, ולכאו' מאי נ"מ אי נימא דאין לוקין על ב"י הא מלקות ליכא בלא"ה ואיסור מה"ת איכא אפי' בפחות מכשיעור דהא קיימ"ל ח"ש אסור מה"ת, וע"כ דמשכחת מלקות בב"י ג"כ כגון שקנה חמץ בפסח או שחמץ עיסה בפסח, ופליגי שפיר לעניין מלקות בכמה חייב אם כזית או ככותבת, אמנם אי נימא כסברת השאג"א סימן פ"א דלעניין ב"י לא שייך לומר ח"ש אסור מה"ת דלא שייך חזי לאצטרופי דאם יהיה לו עוד חצי זית עובר על מכאן ולהבא ולא צריך לצרף החצי זית שהיה לו מקודם א"כ אינו מוכח מפלוגתא דב"ש וב"ה דאיכא מלקות בב"י דשפיר פליגי לעניין איסור בעלמא, ול"ל דאיסורא אכא בלא"ה אפילו בפחות משיעור, דזהו אינו דלעניין ב"י לא אמרינן ח"ש אסור מה"ת לסברת השאג"א שם, וא"כ העולה מדברינו היא כך דאי ס"ל דבב"י ליכא אסורא דח"ש אינו מוכח מפלוגתא דב"ש וב"ה דאכא מלקות בב"י דאפשר דפליגא רק לעניין איסורא בעלמא משא"כ מלקות ליכא כיון דהוי ל"ת הנל"ע, אמנם אי ס"ל דבב"י נמי ח"ש אסור מה"ת ולא כסברת השאג"א הנ"ל, וע"כ דפלוגתא דב"ש וב"ה הוא לעניין מלקות, מוכח שפיר מסוגיא דמס' ביצה הנ"ל דבב"י נמי אכא מלקות כשיטת הרמב"ם ודוק:

(יז) ומעתה נחזי אנן במה תליא הך סברא אי בב"י נמי ח"ש אסור מה"ת, ונראה דתליא בהא דאי טעם שאסור בב"י כמ"ש בספרי חלק חמישי בסוגיא דחמץ נוקשה בשם רשב"ץ דהטעם דאסור בב"י הוא משום שגזרה התורה שלא יבא לאכול, וא"כ י"ל דבח"ש נמי אכא גזירה שלא יאכל, ובפרט לדעת הרמב"ם דבחמץ אכא קרא מפורש לאיסור ח"ש משום שנאמר לא יאכל א"כ בח"ש נמי אכא איסור ב״י עכ"פ אע"ג דליכא מלקות בח"ש, משא"כ אי ב"י אין הטעם דלמא אתי למיכל, א"כ שפיר י"ל דבב"י ליכא איסור דח"ש כסברת שאג"א הנ"ל ודוק היטב, והנה לעיל בסוגיא דביעור חמץ אינו אלא שריפה, כתבנו דאי ס"ל הטעם דב"י הוא משום דלמא אתי למיכל מיניה, ע"כ לא מצי סובר סברת הר"י משהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר, דהא מ"מ אכא חששא דלמא אתי למיכל וא"כ לשיטת הרמב"ם דס"ל ג"כ הטעם דב"י דלמא אתי למיכל ולא ס"ל משהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר, א"כ א"ש דמוכח מסוגיא דמס' ביצה דבב"י ג"כ אכא מלקות, דלהטעם דלמא אתי למיכל אכא ב"י בח"ש כמין וא"ש ג"כ לפמ"ש דהא דב"י הוי נל"ע היינו רק למאן דס"ל חמץ בשריפה דווקא, וא"כ שפיר פסק הרמב"ם דפסק פ"ג מה' חמץ דהשבתתו בכל דבר דב"י לא הוי נל"ע וסוגיא דמס' פסחים פ"ה ע"א דמשמע דב"י הוי נל"ע, ע"כ כר"י אתיא דאין ביעור חמץ אלא שריפה, ושוב ראיתי בס' נדפס מחדש פרי יוסף מס' מכות פ"ג אות כ"ז שהביא גם בשם הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל דהא אי ב"י הוי נל"ע, תליא אי חמץ שריפה דווקא או השבתתו בכל דבר ונהנתי שכבר כוונתי לדעתו הגדולה, לעיל בסוגיא דשריפת חמץ עי"ש, ודו"ק, (ועיין ע"ש לקמן בסוף הסוגיא בהשמטות באות כ"ח):

(חי) עוד נ"ל לפרש מ"ט הביא הרמב"ם פי"ח מפסולי המוקדשין הטעם דאין לוקין על לאו רנותר משום שכל"ע ולא כתב הטעם משום שאין בו מעשה, דהרמב"ם אשמעינן בזה כלל אחר, דהנה בספר גוו"ר כלל כ"ב נסתפק אם מזדמן לאו שאין בו מעשה, ואותו הלאו נל"ע ג"כ אם בטל העשה בידים האיך הדין, אי נימא כיון דעיקר לאו הוא אין בו מעשה לא לקי אע"ג שבטל העשה ע"י מעשה או דלמא כיון שביטל העשה היה ע"י מעשה שפיר לקי, והנה בירושלמי מס' שבועות פ"ג הלכה ז' איתא בפירוש בנשבע שיאכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה דפטור ממלקות משום שאין בו מעשה שרפה, והשליכה לים אם תאמר משום שהוא בל"ת (כלומר שאין בו מעשה) הרי יש בה מעשה עי"ש, הרי שבפירוש ס"ל להירושלמי דאע"ג דעיקר הלאו מה שאינו אוכל אין בו מעשה מ"מ אם בטל ע"י מעשה שלא אפשר לו לאכול הוי כלאו שיש בו מעשה עי"ש וא"כ לכאורה לפי"ז גם בנותר היה לוקה היכא שבטל העשה ע"י מעשה שהשליכה לים היה לוקה דהא הו"ל לאו שיש בו מעשה, ומטעם כל"ע ג"כ לא מצי לפוטרו דהא בטל העשה בידים. ועיין בספר מנחת חינוך מצוה ח' ודו״ק:

אמנם בס' גיור"ד שם הוכיח דכה"ג ג"כ לא חשיב לאו שיש בו מעשה דאי הוי חשיב כה"ג מעשה מ"ט לא חשיב ג״כ נותר דמשכחת ג"כ בטלו בידים ע"י מעשה שהושליכו לנהר, וע"כ כיון דבנותר בלא"ה לא לקי משום שאין בו מעשה משו"ה לא חשיב נותר, עי"ש היטב, אמנם לכאורה הוא נגד דברי הירושלמי הנ"ל שהבאתי שכתב להדיא דבהשליך הככר לים הו"ל לאו שיש בו מעשה, וא"כ גם גבי נותר הו"ל לאו שיש בו מעשה ג"כ (ותימא לי על הגאון בעל גוו"ר שלא הביא כלל דברי ירושלמי הנ"ל) אמנם נ"ל סברא אחרת דגבי נותר לא לקי מטעם לאו הנל"ע אפי' בטלו בידים דע"כ אמרינן דבכל נל"ע היכא שלא קיים העשה או שבטל העשה דלוקה לכל חד כדאית ל"ה היינו רק בנל"ע כי האי שע"י קיום העשה מתקן הלאו, א"כ ע"כ דרק או קיום העשה גורם לתיקון הלאו, או דעד שלא בטל העשה לא נגמר הלאו, ומשו"ה שפיר ס"ל דכל שלא קיימו או שבטלו תו ליכא תיקון הלאו ולוקה, משא"כ בנל״ע דנותר דאטו העשה מתקן הלאו רק שהתורה ניתקה הלאו לעשה כמש"ל באות י"ד בדיוק לשון הרמב"ם במ"ש ״שנתקו הכתוב' א"כ תיכף בעבירות הלאו נתקו הכתוב מלאו לעשה, וממילא לא משכחת מלקות כלל דהכתוב נתקו הלאו לעשה, והגע עצמך דהא בכל לאו הנל"ע ע"כ מי שעבר על הלאו מחוייב לקיים העשה, וגבי נותר מ"ע דשריפות קדשים יוכל כל אדם לקיים וע"כ דלעניין נל"ע גבי נותר הוא שנתק הכתוב הלאו לעשה, וא"כ בין לא קיימו בין בטלו אינו לוקה גבי נותר כללו ועיין נוב"י מהד"ק או"ח סי' ט"ו שכתוב בפירש דמ"ע דשריפות קדשים שייך אפי' באחרים שאינם בעלים, וא"כ א"ש דעת הרמב"ם, דמשו"ה לא נקט הטעם בנותר שהוא לאו שאב"מ, דא"כ בבטל העשה על ידי מעשה היה חייב מלקות לפי דעת הירושלמי, לכך נקט הטעם שהכתוב נתקו לעשה, ולא כמו ניתק לעשה דעלמא רק שהכתוב נתקו מלאו נהוי עשה, ומשו"ה אין לוקין. ומשו"ה לא הביא הרמב"ם כאן גבי נותר שאם לא קיים העשה או שבטל שלוקה, כמו שהביא בשאר נל"ע דהכא לא משכחת מלקות כלל שהכתוב נתקו לעשה, ולא נקט משום לאו שאב"מ, דהא משכחת מעשה אם בטל העשה בידים כפי דעת הירושלמי שהבאתי לעיל ודו"ק שוב מצאתי במרכבת המשנה על הר"מ פח"י מפסולי המוקדשין שמשכחת לה גבי נותר מעשה בזרקו למקום שאין יכול להוציא משם עד הבקר וע"כ בא לידי נותר, וא"כ הו"ל נותר ע"י מעשה ומשו"ה הוצרך ליתן טעם דאין לוקין משום נל"ע עי״ש