תבואות השדה חלק ו נ

התראת ספק כיון דהלאו יגמר מאליו בלא שום מעשה והוי דומיא דאפיית הפת דג"כ לא הוי התראת ספק אע"ג דאם ירדנה קודם אפיה לא יבא לידי חיוב מ"ע כיון שבלא שום איזה מעשה ג"כ יתחייב לא הוי התראת ספק, ועיין היטב בתוס' מס' שבת ד' ע"א ד"ה קודם שיבא שכתבו להדיא כן רק בבטלו הו"ל התראת ספק כיון דצריך לעשות מעשה לגמור הלאו דהיינו ביטול העשה, ויש לנו לומר שלא יעשה מעשה משו"ה הו"ל התראת ספק, אמנם מ"מ אפילו למ"ד קימו לא נגמר הלאו רק בשעה שהזהירו הב"ד לקיים ולא קיים והוי ממש כמו אפיית הפת דג"כ לא נגמר החיוב עד אחר שנאפה רק דכיון שאינו מחוסר שום מעשה לגמר העבירה לא הוי התראת ספק, וא"כ ס"ל לתוס' דבין למ"ד ביטלו ובין למ"ד קיימו לא נגמר הלאו תיכף רק דלמ"ד בטלו מחוסר מעשה לגמר העבירה הו"ל ה"ס ולמ"ד קימו לא מחוסר מעשה משו"ה לא הו"ל התראת ספק ועיין היטב בתוס' מס' שבת:

(ח') ואפשר לפרש עוד מ"ש התוס' ופ"ה קשה להבין עפ"י מה שראיתי בשו"ת מחנה חיים ח"ג אה"ע סימן מ"ז היאך אמרינן גבי נזיר דמוקמינן ליה אחזקה שלא יתשל נזירותו הא חזקה על להבא לא אמרינן, ותירץ דכיון דאם יתשל נעקר הנזירות למפרע משו"ה שפיר מוקמינן אחזקה שישאר נזיר כמו שהוא עכשיו עי"ש, וא"כ הא תינח לפירוש התוס' דאם יקיים העשה לא היה נגמר הלאו מעולם והוי כאלו לא התחילה העבירה כלל שפיר מצינן לומר דלא הוי ה"ס דמוקמינן בחזקתו שישאר בעבירות הלאו כמו שהוא עכשיו. אמנם לרש"י דס"ל דעבירות הלאו נגמר תיכף רק קיום העשה עומד במקום מלקות א"כ לא שייך לומר דמוקמינן אחזקתו שלא יקיים העשה דהא על להבא לא מוקמינן אחזקה, וא"כ הו"ל התראת ספק ודוק. רק בלא"ה א"ש מ"ש ופ"ה קשה להבין כמ"ש דזהו לא מקרי התיר עצמו למלקות כיון שיש לו תקנה אחר עבירות הלאו לתקן ע"י העשה ודוק:

והנה לפירוש התוס' י"ל דמשו"ה לא ס"ל לר"י קיימו דאיך נימא דלא נגמר הלאו רק ע"י במה שאינו מקיים העשה דזהו שאינו מקיים העשה הו"ל לאו שאין בו מעשה משא"כ לפרש"י לא אפשר לומר הכי דמשו"ה לא ס"ל לר"י קיימו דהו"ל לאו שאין בו מעשה דהא הלאו נגמר תיכף בשעת עבירות הלאו ע"י מעשה וא"כ לפרש"י צ"ל דבאמת לא מפרש מ"ט לא ס"ל לר"י קיימו רק מ"ט לא ס"ל לר"ל בטלו, אמנם ר"י סובר בטלו אע"ג דמצי סובר ג"כ קימו דבטלו מסתבר טפי כמ"ש הריטב"א וזהו שכתבו התוס' ופ"ה קשה להבין והשתא לא מפרש הש"ס טעמא אמאי לא אמר ר"י קיימו כלומר דזהו רק לפרש"י משא״כ לפירוש התוס' א"ש בפשיטת דר"י לא ס"ל קיימו דהו"ל לאו שאין בו מעשה משא"כ לפרש"י לא הוי קיימו לאו שאין בו מעשה כיון דהלאו נגמר תיכף רק דקיום עשה במקום מלקות עומדת וא"ש להבין פלוגתת רש"י ותוס':

שוב ראיתי בנוב"י מהד"ת לאו"ח סי' צ"א שמפרש ג"כ הכי בכוונת דברי התוס' במ"ש והשתא לא מפרש הש"ס טעמא דר"י, ויתבאר עוד בס"ד לקמן באות י"א עי"ש, והנה י"ל דהא סברא אי בקיימו נגמר תיכף הלאו רק דקיום עשה הוי במקום מלקות כמה שפרש"י או דאמרינן דלא נגמר רק ע"י שלא יקיים העשה כמו ברדיית הפת שג"כ לא נגמר עד שתגמר האפיה, ומ"מ לא הוי ה"ס כמש"ל בשם תוס' מס' שבת די ע"א ד"ה קודם שיבא דתליא בהא, דהנה לעיל אות די כתבנו דדעת רש"י דעשה כי האי שיצא מן המקדש, דע"כ מוכרח לצאת מן המקדש לא שייך כלל לומר לא קיימו דהא ע"כ יקיים, והנה הך סברא א"ש אי ס"ל דכל ל"ת הנל"ע נגמר תיכף ומ"מ פטרתו התורה ע"י קיום העשה דהוי במקום מלקות וא"כ גבי טמא שנכנס למקדש דע"כ יקיים העשה לא שייך מלקות משא"כ אי ס"ל כסברת התוס' דהל"ת לא נגמר תיכף רק שנמשך עד שיזהירו אותו לקיים ואז נגמר עבירות הלאו אם לא יקיים א"כ שפיר י"ל דגם בנכנס למקדש מצי תלתה התורה איסור הלאו עד שימאן מלקיים אזהרת הב"ד לקיים העשה וא"כ שפיר מצי סברי כפירוש הר"ש מדריו"ש דקושיית הגמרא הא ניחא קאי על טמא שנכנס למקדש דלמא משו"ה לוקה דמיירי בלא קיימו, אמנם לרש"י דס"ל דכל ל"ת נגמר תיכף הלאו ומ"מ פטור דעשה הוי במקום מלקות א"כ בטמא שנכנס למקדש לא משכחת מלקות לשום מ"ד כיון דע"כ יקיים העשה באיזה פעם, וא"ש מ"ש לעיל דלרש"י לא ניחא ליה פירש הר"ש מדריו"ש ודוק:

(ט') והנה מ״ש התוס' דלרש"י צ"ל דבטלו מסתבר טפי דהא לא מפרש כלל מ"ט לא ס"ל לר"י קיימו ולא קיימו כר"ל, והנה הריטב"א כתב דמשו"ה בטלו מסתבר טפי דכל יותר שיש לומר שפטרתו התורה ממלקות בל"ת הנל"ע עדיף עי"ש, ונ"ל דממשנה ג"כ מוכח טפי דס"ל בטלו דבמשנה נקט זה הכלל כל ל"ת שיש בו קום עשה אין לוקין מדנקט ״שיש בו״ קום עשה משמע דעיקר הקפידה שיהי' משכחת לה קיום עשה ואע"ג דלא קיים ג"כ אין לוקין וא"כ מוכח דס"ל בטלו ועיין בספרי ח"א בסוף הסוגיא דקיימו ולא קיימו שכתבתי ג"כ לדקדק על זה הדרך, ובעיקר סברת הריטב"א במ"ש דבטלו מסתבר טפי נבאר בס"ד:

(י') והנה השקלא וטריא דגמ' הוא כך לגרסת רש"י היה הקושיא למ"ד קיימו ולא קיימו האיך מצינו לומר כל ימיו בעמוד והחזיר הא תיכף כשלא קיים אינו בעמוד והחזיר ומשני ר' יוחנן באמת ס"ל בטלו ופלוגתא דר"י ור"ל היה דר"ל לא מצי סובר בטלו דהו"ל התראת ספק דלמא לא יבטל העשה, ובשעת ביטול העשה לא מהני התראה ומשו"ה ס"ל קיימו ולא קיימו ומתרינן ביה בשעת עבירות הלאו דהלאו נגמר תיכף רק דקיום העשה במקום מלקות עומד, ולפימ"ש המהרש"א גם תוס' הכי ס"ל כרש"י בפירושא דקיימו ולא קיימו (רק לנו דרך אחר קצת בפירוש התוס' עי' לעיל אות ז') עכ"פ ס"ל לפי"ז דר"י נמי הוי מצי ס"ל קיימו רק דגמרא לא נחית רק לפרש טעמא דר"ל מ"ט לא ס"ל בטלו, אמנם מ״ט לא ס"ל לר"י קיימו א"צ לפרש דבטלו מסתבר טפי, אמנם לגירסת הרי"ף ובעל המאור והמלחמות דר"י ס"ל קיימו א"כ סוגיא דגמרא הכי מתפרש למאי דמסיק דטעמא דל"ת הנל"ע אין לוקין ולא אמרינן וכי משום דאכא עוד עשה מגרע גרמא היינו משום דל"ת הנל"ע מתקן הלאו דהא ניחא למאן דתני קיימו א"כ שפיר י"ל דמתקן הלאו דאם לא מתקן באמת לוקין אותו, משא"כ למאן דס"ל בטלו א"כ הרי אע"ג שאין מתקן כלום ג"כ אין לוקין רק שלא יבטל העשה בידים א"כ מה תיקן הלאו יש כאן וע"ז משני דר"י ס"ל באמת קיימו א"כ יש כאן שפיר תיקון הלאו וא"כ עכשיו אמרינן אפכא דבקיימו הו"ל התראת ספק וא"כ ר"י ס"ל ה"ס שמה התראה שפיר מצי סובר קיימו, אמנם ר"ל דס"ל ה"ס ל"ש התראה לא ס"ל דבלא קיימו חייב מלקות דהא מ"מ יש כאן התראת ספק דלמא יקיים עוד העשה ומשו"ה ס"ל בטלו והוי התראת וודאי בשעת ביטול העשה דאז נגמר הלאו, והנה ר"י אע"ג דס"ל ה"ס שמה התראה ג"כ מ"מ מצי סובר ביטלו רק דקיימו מסתבר טפי ולא בעינן טעמא רק לר"ל מ"ט לא ס"ל קיימו משא"כ מ"ט לר"י לא ס"ל בטלו א"צ טעם דקיימו מסתבר טפי מבטלו כמ"ש הריטב"א בפירוש הדברים דלאו שכל"ע הכי משמע טפי שיקיים העשה והנה צריך להסביר באיזה סברא תליא אי בטלו מסתבר טפי או קיימו מסתבר