תבואות השדה חלק ו מט

להבא ממילא לא יוסיף לחטא, וע"כ דמשו"ה לוקין, דמשו"ה קדמה התורה העשה לל"ת לגלות דבכה"ג לוקין, ובאונס שגרש אין לוקין משום דכתיב כל ימיו והוי העשה אחר הלאו ומשו"ה אין לוקין ודוק היטב, ועיין בספרי חלק חמשי בסוגיא דמריקה ושטיפה אית י"ט כתבתי באופן אחר דאי ס"ל בטלו ולא בטלו לא עשה שים איסור קידם שנתבטל העשה, ויבואר לקמן בס"ד:

א') אמנם מה שיש לעיין מ"מ היאך הוכיח ר' יוחנן מהא דטמא שנכנס למקדש דלוקין דע"כ לית שקדמו עשה לוקין דלמא באמת ל"ת שקדמו עשה ול"ת הנל"ע שוין, והא דטמא שנכנס למקדש מיירי שהתרו בו לצאת מן המקדש ולא יצא, דכה"ג לוקין גם בל"ת הנל"ע למ"ד קיימו ולא קיימו, ובאמת פירשו כן התוס' בד"ה מידי הוא טעמא בשם הר' שלמה מדרוי"ש עי"ש, וא"כ קשה לגירסת רש"י דג"כ גרס הא ניחא למ"ד בטלו ולא בטלו אמאי לא פירש ג"כ דקושיית הגמרא הי' דלמא הא דטמא שנכנס למקדש מיירי בהתרו בו שיצא ולא יצא ומשו"ה לוקין, ומנ"ל לר"י לחלק בין ל"ת הנל"ע ובין ל"ת שקדמו עשה, ונ"ל בזה דבר חדש דרש"י ס"ל דע"כ ס"ל ולמ"ד קיימו ולא קיימו דכל שהתרו בו ב"ד לקיים העשה לא קיים לוקין אפילו בל"ת הנל"ע דווקא במקום שאפשר שלעולם לא יקיים העשה, כמו אונס שגרש דאפשר שלעולם לא יחזירנה או בשלוח הקן שאפשר שלעולם לא ישלחנה מדעת עצמו משו"ה מתרין בו הב"ד שיקיים העשה, ואם לא מקיים עפ"י התראתם לוקין אותו משא"כ בטמא שנכנס למקדש כיון שאפילו בלא התראת ב"ד ידעינן בבירור שעכ"פ יצא מן המקדש דאטו ישאר שם לעולם משו"ה אין עניין כלל להתראת ב"ד, דהא ע"כ יצא פעם אחת ולא שייך כלל קיימו ולא קיימו בדבר שע"כ יצטרך לקיים ולצאת וא"כ אפילו למ"ד קיימו ולא קיימו לא שייך מלקות בטמא שנכנס למקדש כיון שע"כ יצא, וע"כ צ"ל דמשו"ה לוקין משום דהוי ל"ת שקדמו עשה ומשו"ה לא ניחא לרש"י לפרש כפירוש הר' שלמה מדוריש רק דקושיית הגמ' אזלא למ"ד קיימו ולא קיימי האיך משכחת לה כל ימיו ולקמן נבאר עוד פרש"י, ופירוש הר' שלמה מדיורש בס"ד ועיין באות ח' ואות י"א כל השקלא וטריא לגרסת רש"י ותוס':

(ה') והנה בל"ת הנל"ע דאין לוקה יש לנו ב' טעמים האחד דלא דמי ללאו דחסימה, הטעם השני כיון שמקיים העשה אחר עבירות הלאו, א"כ כמו דאמרינן עדל"ת ה"נ אמרינן דקיום העשה מנתק ללאו, והנה יש לומר דהנ"מ היא כך דלהטעם דאין לוקין משום דלא דמי ללאו דחסימה, א"כ הה״ד בלית שיש בה כרת ג"כ אין לוקין היכא דנל"ע, אמנם אי ס"ל דהטעם הוא משום דהעשה עוקר ללאו וכמה דאמרינן במס' תמורה ד' ע"ב לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי, א"כ הה"ד בל"ת שיש בה כרת למאן דס"ל אין עדל"ת שיש בה כרת ה"נ לי מהני בל"ת שיש בה כרת מה שניתק לעשה לפוטרו ממלקות, וא"ש דעת בעהמא"ו שהביא ג"כ בריטב"א לתרץ מ"ט חייב מלקות בבא אל המקדש טמא לר"ל דס"ל ל"ת שקרמו עשה ולית הכל"ע שוין ותירץ משום שחייב כרת בנכנס טמא למקדש לכך לוקין אע"ג דניתק לעשה, ויובן היטב לסברתינו הנ"ל דעשה אין לה כח יותר לנתק הלאו מלדחות הלאו וא"כ כמו דלא מצי לדחות ל"ה שיש בה כרת, ה"נ לא מצי לנתק לאו שיש בה כרת, ומובן היטב סברת בעל המאור, ויש לי להביא ראיה דעניין כל"ע הוא ג"כ בגדר עדל"ת, וא"כ במקום דלא שייך עדל"ת ה"נ לא מהני מה שניתק לעשה ממה שהקשו התוס' ריש מס' חולין אמאי לא לקי שמנים בתמורה דהא אכא תרי לאוי לא יחליפנו ולא ימיר והקשה המהרש"א שם הא אמרינן במס' תמורה דלא מצי העשה לנתק ב' לאוי, וא"כ חד לאו מיהו ניתק, ומאי הקשו התוס', וא"כ צ"ל ע"כ דתוס' ס"ל דמכיון דאין בכח העשה לנתק כל השני לאוי אפי' חד לאו לא ניתק, עיין בספרי ח"ג שער טהרת חולין שער א'אות ח' מ"ש בדברי המרש"א אלו וראיתי בס' שב שמעתתא (להגאון בעל שמן רקח) שער התשיעי אות כ"ט שכתב דסברת המרש"א אי חד לאוי מיהו ניתק תליא בפלוגתת הריב"א בתוס' מס' חולין קמ"א בהא דאין עדל"ת ועשה, אם הל"ת מיהו נדחה, דלדעת הריב"א דהל"ת מיהו נדחת עכ"פ ה"נ חד לאו מיהו נדחה, ולהתוס' שם שחולקים על הריב"א וס"ל דכיון דאין עדל"ת ועשה א"כ גם הלאו לא נדחה, ה"נ כיון דאכא תרי לאוי אפי' לאו אחד לא נדחה, ועיין בספרי ח"א שער עדל"ת שער ב' אות א' מ"ש בסברת הריב"א הנ"ל ודו"ק, עכ"פ חזינן דניתק לעשה לא אלים יותר מעשה דוחה ל"ת, וכל מקום דלא שייך לומר עדל"ת ה"כ לא מהני נל"ע ודוק, ועיין בס' דורש לציון דרוש ו' ודרוש ז' ובהג"ה שם ומדברי הגאון בעל נוב"י שם ג"כ משמע דעדל"ת ולאו הנל"ע שוים עי"ש:

(ו') אמנם י"ל דער כאן לא אמרינן דנל"ע לא עדיף מעשה דוחה ל"ת הוא רק בניתק לעשה כי האי שאין הלאו ניתקן לגמרי וגם בטמא שנכנס למקדש לא ניתקן הלאו לגמרי דהא אינו מועל לתקן על למפרע כמה שהבאתי לעיל אות א' בשם הריטב"א, וכן תמורה אינו עוקר הלאו, ונותר ג"כ אינו עוקר הלאו לגמרי משא"כ היכא שעוקר הלאו לגמרי דהיינו שמתקן ממש הלאו כמו אונס שגרש או השבת הגזילה והשבת העבוט זה עדיף טפי מעדל"ת, ואפי' במקום שהעשה לא הוה מצי לדחות הלאו מ"מ איני לוקה היכא שמתקן הלאו לגמרי, ועיין בתומים סי' צ"ז ס"ק ש', ועיין בספרי ח"א שער שעובודא דאורייתא שער ג' אות ג', ובשער עדל"ת שער ה' אות ד' מ"ש בזה:

(ז) בפלוגתא דקיימו ולא קיימו ובטלו ולא בטלי לגירסת רש"י ותוס' דר' יוחנן ס"ל בטלו ור"ל ס"ל קיימו אמרינן דבטלו הו"ל התראת ספק דהי"ל ספק דלמא לא יבטל העשה, ומשו"ה לא מצי סובר ר"ל בטלו כיון דס"ל התראת ספק ל"ש התראה, אמנם קיימו לא הוי התראת ספק דמאן דס"ל קיימו ס"ל דהלאו נגמר תיכף בשעת עבירות הלאו רק העשה ניתן תחת מלקות ולכשיבוא לב"ד או יקיים העשה או ילקה כן פרש"י בד"ה ור"ל סבר, אמנם בתוס' ד"ה במאי קמפלגי יש לפרש דס"ל דגם בקיימו לא נגמר הלאו עד אחר שיתברר שלא קיים העשה כשהזהירו הב"ד לקיים, והא דלא הוי התראת ספק למאן דס"ל קיימו היא משום דכיון אע"ג שלא יעשה כלום ויעמוד כמו שהוא עכשיו ג"כ יעבור על הלאו מוקמינן ליה אחזקתיה שלא יעשה כלום משו"ה לא מקרי התראת ספק דדמיא לנזיר דאע"ג דמצי למתשיל אנזרותיה מ"מ כיון שאם ישאר כמה שהיה עכשיו יעבור למפרע לא הוי התראת ספק, ולפי"ז יש לפרש מ"ש התוס' ופ"ה קשה להבין אע"ג דפשט דברי התוס' נראה ג"כ כרש"י, ועיין במהרש"א שכתב באמת דתוס' לא קאי אפרש"י דהכא דאדרבא דברי תוס' מסכים עם פרש"י דהכא, אמנם לדברים יש לפרש כוונת התוס' כך דהיה קשה להו דאיך מצינן לומר דהל"ת נגמר תיכף למאן דס"ל קיימו רק דהעשה עומדת במקום מלקות דכיון דכל התראה בעינן שיתיר עצמו לאותו עונש וא"כ הכא האיך אפשר לומר שהתיר עצמו למלקות כיון דבשעת עבירת הלאו היה בידו לפטור עצמו מעונש ע"י קיום העשה לא מקרי התיר עצמו למלקות ומשו"ה ס"ל להתוס' דגם למ"ד קימו ס"ל דהלאו תלוי בלא קיים העשה רק דמ"מ לא הו"ל