תבואות השדה חלק ו מח

עבירות הלאו דווקא כמ"ש רש"י בד"ה כל ל"ת, משא"כ כשהי' יכול לקיים העשה בלא העברת הל"ת, כמו טמא שנכנס למקדש דעשה וישלחו מן המחנה יוכל להתקיים בלא עבירות הלאו ג"כ דאפילו אם לא נכנס כלל למקדש ג"כ נתקיים וישלחו מן המחנה הו"ל ל"ת שקדמו עשה ולוקין. ואע"ג דאונס שגרש ג"כ הו"ל ל"ת שקדמו עשה ואפ"ה אין לוקין בישראל התם שאני משים דכתיב כל ימיו ונתקו התורה לעשה אחר הלאו שלא יתחייב מלקות, והנה בריטב"א הקשה מאי מדמה אהדדי אונס שגרש לטמא שנכנס למקדש, דבשלמא אונס שגרש שמתקן למפרע מה שקלקל דהיינו שמחזירה לאחר גירושין וכסתלק בזיונה למפרע, אמרינן שפיר דקיום העשה פטרו ממלקות משא"כ בטמא שנכנס למקדש במה שיוצא מן המקדש אינו יוכל לתקן למפרע שהרי מוכרח לצאת מן המקדש שלא יוסיף טומאה על המקדש משו"ה שפיר חייב מלקות למפרע, ולא מטעם ל״ת שקדמו עשה, ומנ"ל לרבה לומר דמטעם ל"ת שקדמו עשה חייב מלקות. דלמא היכא שמתקן עבירות הלאו ממש אין חילוק בין ל"ת הנל"ע ובין קדמו עשה רק גבי טומאה משו"ה חייב שאינו מתקן למפרע מה שכבר היה בטומאה במקדש, וכן הרגיש בזה הפנ"י ג"כ עי"ש, ותירץ הריטב"א וז"ל ורבה סובר דכיון שהשלוח הזה מציל מן הלאו שלא תוסיף טומאה על טומאתו תיקון הלאו יש בו, וטעם דלוקין משום דקדמו עשה היא עכ"ל, ונ"ל להסביר דבריו הקדושים, דהנה בטעם שחייבה התורה מלקות באלו הלאוין שלוקין עליהא י"ל ב' טעמים, אחד שהמלקות ניתן לכפרה על הלאו, ומשו"ה אין לוקין בל"ת הנל"ע דשם גלתה התורה שקיים העשה לאחר העבירה שזהו יהיה לו לכפר על הלאו, וכן כתב רש"י מס' מכות ד' ע"ב בד"ה לומר וז"ל שהעשה האמור אחריו תקנתו וכפרתו על עבירות הלאו עכ"ל, וא"כ לפי"ז בטמא שנכנס למקדש שלא ניתקן כלום על למפרע שקיום העשה מוכרח משום להבא שלא יוסיף טומאה לא הוי ל"ת הנל"ע אפילו בלא טעמא שקדמו עשה, אמנם י"ל עוד טעם אחר בכל חייבי מלקות הוא כדי שלא ישנה בחטא פעם אחרת דע"י שנלקה פ"א על החטא בוודאי לא יוסיף לחטוא, (דמשום כפרה על העבירה היה סגיא ליה בתשובה כמו בחייבי כריתות עי' מס' מכות י"ד ע"א) וא"כ שפיר י"ל דמשו"ה נל"ע אין לוקין דכיון שמקיים בפועל לתקן הלאו מה שחטא בוודאי לא יוסיף עוד לחטא, וא"כ הה"ד בטמא שנכנס למקדש, אע"ג שיציאתו מן המקדש אינו מתקן כלום על למפרע מ"מ כיון שמתקן בפועל על מכאן ולהבא ממילא אין לחוש שיוסיף עוד לחטא, והיה ג"כ צריך להיות פטור ממלקות, וע"כ דמשו"ה הקדימה התורה העשה לל"ת לגלות האע"ג שמתקן על להבא עכ"פ מ"מ חייב מלקות דלא סגיא ליה בתיקן על להבא, רק היכא שעשה נכתבה אחר הלאו ולא היכא שנכתבה קודם הל"ת. כנ"ל בכוונת הריטב"א במ"ש כיון שהשליח הזה מציל אותו שלא יוסיף טומאה תיקון הלא ויש בו, כלומר דזהו ג"כ סגיא שלא ישנה בחטאו, וע"כ דמשו"ה הקדימו התורה העשה ללאו לומר דלוקין בכה"ג:

(ב') והנה י"ל הנ"מ בין אלו שני טעמים אי החיוב מלקות הוא לכפרה על העבירה או כדי שלא ישנה בחטאו הוא כך, דלהטעם משום כפרה שפיר י"ל דאם הלאו חמור טפי באמת אין לוקין דלא סגיא ליה בכפרה כיון דחמיר טובא, כמ"ש המרש"א במסכת סנהדרין ס"ד ע"ב והבאתי בספרי חלקת השדה באות כ"ח עי"ש, ועיין בפנ"י שהתעורר ג"כ דאפשר לומר היכא דהלאו חמיר דאינו לוקה, דלא סגיא במלקות עי"ש אמנם אי טעמא דחיוב מלקות הוא משום שלא ישנה בחטא וודאי י"ל דכל שהעבירה חמירה וודאי לוקין, דהא מסתמא צריך לחוש יותר שלא ישנה עוד ויוסיף לחטא בחטא חמור מבחטא קל, והא דבאמת אין עונשין מק"ו, יש טעמים אחרים ג"כ כמה כמה שכבר שהובא במפורשים ועיין בספרי חלקת השדה הנ"ל ודו"ק:

(ג') ועפי"ז יש להבין השקליא וטריא דגמ' דאמר ליה רב פפא לרבא והא לא דמי לאו ללאו דחסימה כלומר ואמאי לוקין על לאו שקדמו עשה, אמר ליה משום דכתיב ביה רחמנא עשה יתירה מגרע גרע, והנה לכאורה קשה מאי ס"ד דר"פ להקשות וכי לא ידע דסתמ' לא נגרע הלאו ע"י שכתיב עשה יתירה, ועיין בריטב"א שהרגיש בזה, אמנם לדברינו א"ש דר"פ ס"ל דטעמא דמלקות היא משום כפרה, וא"כ באמת היכא דאכא עשה יתירה לא ניתן לכפרה ואין לוקין ומשו"ה קשיא ליה שפיר אמאי לוקין בל"ת שקדמו עשה, אמנם רבא לשיטתו דס"ל להקשות מאונס שגרש על טמא שנכנס למקדש ולא מחלק דבטמא שנכנס למקדש אין מתקן העשה על למפרע ולא דמי לאונס שגרש, וע"כ דס"ל דטעמא דמלקות הוא שלא ישנה עוד בחטא ולא יוסיף לחטא וא"כ היכא שמתקן אפילו רק על להבא כמו בטמא שנכנס למקדש ג"כ אין לוקין לולא שהתורה כתבה העשה קודם ללאו לגלות שלוקין וא"כ כיון שס"ל הטעם דחיוב מלקות כדי שלא ישנה בחטא ויוסיף לחטיא שפיר אמרינן דאע"ג דכתיב ביה עשה יתרה חייב מלקות מ"מ כדי שלא יוסיף לחטוא, וזהו שייך אפילו היכא דכתיב ביה עשה יתרה ומכ"ש כדי שלא יבא לעבור על העשה ג"כ, ופריך אי הכי בל"ת הנל"ע נמי כלומר כיון דמשו"ה חייב מלקות כדי שלא ישנה בחטא אמאי לא אמרי' הכי גם בל"ת הנל"ע ג"כ שילקה כדי שלא ישנה בחטא, ומשני הגמ' האי לנתוקי לאוי הוא דאתי כלומר משו"ה כתבה התירה העשה אחר הל"ת לגלות דכה"ג מנתק הלאו ואין לוקין, או אפשר לומר לגירסת בעל המאור האי לתקוני לאוי הוא דאתי כלומר דבל"ת הנל"ע ניתקן האיסור לגמרי ע"י העשה (ואפשר דאפילו איסורא ליכא היכא שבדעתו לקיים העשה כמ"ש בס' גינת וורדים כלל כ"ג) ומשו"ה אין לוקין ועיין בספרי ח"ג שער טהרת חולין בסוגי' דאעל"מ העליתי בס"ד דרבא ס"ל היכא שבדעתו לקיים העשה ליכא שום איסור בל"ת הנל"ע, ומשו"ה שפיר אין לוקין בל"ת הנל"ע ודו"ק:

ולפי"ז היה מקים לפרש מ"ש הגמרא הא ניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו (לגירסת בעל המאור, ועיין בריטב"א ושלא כגירסת רש"י ותוס') דהכי מתפרש דבאמת קשה אי ס"ל דחיוב מלקות הוא כדי שלא ישנה בחטא ולא יוסיף לחטא מ"ט אין לוקין בל"ת הנל"ע וע"כ דבל"ת הנל"ע אפי' אסורא ליכא אם בדעתו בשעת עבירות הלאו לקיים העשה, דעד כאן נוכל לומר שאין עושה איסור אם בדעתו לקיים העשה רק אי ס"ל דבאמת צריך לקיים העשה וכל שלא קיים העשה לוקה באמת, שפיר י"ל דאם בדעתו לקיים העשה ליכא מלקות, ומשו"ה אין לוקין בל"ת הנל"ע דלמא היה בדעתו לקיים העשה, משא"כ אי ס"ל בטלו דאין לוקין כל היכא שלא בטול העשה א"כ ליכא למימר עכ"פ דאפי' איסורא לא עבד במה שעבר על ל"ת הנל"ע דאין זה סברא כלל לומר דאפילו אסורא ליכא כל זמן שלא בטל העשה דהא מ"מ לא קיים העשה ולא עשה שום מעשה לתקן הלאו וא"כ כיון דטעם חיוב מלקות הוא כדי שלא ישנה ויוסיף לחטוא מ"ט אין לוקין גם בל"ת הנל"ע מלא יוסיף לחטא ועל זה משני (לגירסת בעל המאור) מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן איהו ס"ל באמת קיימו ולא קיימו' וא"כ א"ש דאין לוקין בל"ת הנל"ע ובטמא שנכנס למקדש אע"ג דג"כ לא היה ראוי ללקות כיון שמתקן על