תבואות השדה חלק ו מה

שער רביעי בסוגי' דעדל״ת נעתיק בכאן סוגיא דנקצר ביום מסכת, מנחות ע"ב ע״א:

(ע"ג) בסוגיא שם אמרינן דלרבי דס"ל נקצר שלא כמצוותו כשר ע"כ קצירת העומר אינו דוחה שבת והכי אמרינן שם ואי ס"ד נקצר שלא כמצוותו כשר אמאי דחי שבת נקצריה מערב שבת אלא מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצוותו פסול, והנה ידוע מה שהקשו כל האחרונים על הרמב"ם פ"ו מהלכות תמידין ומוספים דפסק נקצר ביום כשר וגם פסק דקצירת העומר דוחה שבת, וקשה קושיית הגמרא נקצריה מערב שבת עי"ש בלח"מ ובספר ברכת הזבח ובספר צאן קדשים שהקשו כן, והנה בספר צ"ק תירץ דבאמת רוצה הגמרא שם לומר דאע"ג דאפשר למקצריה מע"ש מ"מ דוחה שבת משום חביבה מצוה בשעתה רק דגמרא דחי ליה דשאני הקטר חלבים ואיברים שכבר דחתה שחיטה את השבת, משא"כ בשעת קצירה לא היה עדיין לפנינו דבר שהוצרך לדחות שבת דהקרבת עומר הוא ביום עי"ש היטב ברש"י בע"ב ד"ה ור' אלעזר בר"ש, והנה ריש פרק ר"י אמרינן דבשבת היה בא העומר מג' סאין ובחול מחמש ולא אמרינן מגו דדחי שבת לעניין שלש סאין ידחה נמי לעניין חמש, ואע"ג דרבנן פליגי עליה, מ"מ לאו מה"ט עכ"פ לא ס"ל לומר בשבת מגו דדחי לשבת שלש סאין ידחה לעניין חמש ג"כ וא"כ כיון דלא ס"ל הסברא מגו דדחי שבת ע"כ הא דהקט חלבים ואברים מותר בשבת הוא משום חביבה מצוה בשעתו וא"כ מה"ט נמי ס"ל לרמב"ם אע"ג דאפשר למקצריה מע"ש, מ"מ דוחה שבת משום חביבה מצוה בשעתה כך הוא תוכן דברי קדשו, עי' היטב בספר צאן קדשים שם:

(ע"ד) והנה יש להוסיף עוד על דבריו עפ"י מה שהבאתי בספרי ח"ד בשער שמחת יו"ט שער ז' אות ט"ו לשין המכלתא פרשת כי תשא הרי הגוים שהקיפו ארץ ישראל וחללו שבת שלא יאמרו הואיל וחללו מקצתה נחלל את כולה ת"ל מחלליה מות יומת אפילו כהרף עין עכ"ל עי"ש וא"כ מוכח דאי לאו קרא הו"א דאפילו לדבר הרשות הר ס"ל הואיל וכבר חללו שבת יהיה מותר גם אח"כ לחלל שבת וא"כ לפי"ז י"ל דלדבר מצוה כמו הקטר חלבים ואברים ס"ל לאמת ג"כ הך סברא הואיל וכבר דחתה שחיטה שבת מותר גם אח"כ, אע"ג שיש לו שהות בלילה ג"כ והנה אע"ג דשם במכילתא איתא ר"י בן בתירה בהך מילתא מ"מ י"ל כיון דסתם מכלתא הוא ר' ישמעאל ואיהו מביא הך דר"י בן בתירה דאיהו נמי ס"ל הך סברא דאפילו לדבר הרשות היה מותר לחלל שבת אם כבר חללו שבת אי לאו קרא וא"כ לדבר מצוה אמרינן באמת הך סברא הואיל וכבר דחתה שחיטה את השבת והנה הכא במס' מנחות אזלינן אליבא דר' ישמעאל דאיהו דריש מקרא דבחריש ובקציר וכו' יצא קצירת העומר שהוא מצוה, עי' בתוס' ד"ה בשיטת ר' עקיבא דבהך דרשא ס"ל כר' ישמעאל ס"ל שפיר לגמרא דהקטר חלבים דמותר בשבת הוא רק משום שכבר דחתה שחיטה שבת ולפי"ז שפיר מסקינן דקצירת העומר אי ס"ל נקצר שלא כמצוותו כשר אינו דוחה שבת משום חביבות מצוה גרידא אמנם אכן לא ס"ל הך סברא דמשו"ה יהיה מותר משום שכבר דחתה שחיטה שבת דאין זה סברא כלל לומר הואיל וכבר הוצרך לדחות שבת בדבר שאי אפשר באופן אחר כגון בשחיטת התמיד יהיה מיתר ג"כ בהקטר חלבים דאפשר בלילה וע"כ הא דהקטר חלבים בשבת מותר משום חביבה מצוה בשעתה, [ועי' ברמב"ם פ"ד ממעה"ק הלכה ג' שהביא להדיא הטעם דהקטר חלבים מותר בשבת משום חביבה מצוה בשעתה] וא"כ קצירת העומר ג"כ אע"ג דנקצר ביום כשר מ"מ דוחה שבת משום חביבה מצוה בשעתה וסוגיא דמסכת' מנחות קאי רק אי ס"ל הסברא דסבר דחתה שחיטה שבת והוא אליבא דר' ישמעאל דאיהו תנא דמכלתא ובהא לא ס"ל כוותיה, וא"ש פסקא של הרמב"ם עפ"י מ"ש בספר צ"ק דאנן לא ס"ל הסברא שכבר דחתה שחיט' שבת ועלה בידינו בתוס' ביאור קצת בס"ד:

(ע"ה) ויש להוסיף עוד, דהנה לכאורה י"ל דמה בכך הואיל ויכול לקצור מע"ש הא בע"ש לא מוטל עליו עדיין חיוב הבאת העומר רק כשיגיע ליל ט"ז בניסן כדמקשינן הבאה לספירה במס' מנחות ס"ו ע"א ואת כשמגיע ליל ט"ז בניסן דתו לא אפשר לו להקריב באופן אחר אם לא יקצור למה לא ידחה שבת וא"כ י"ל דהא דאיתא במשנה נקצר ביום כשר ודוחה שבת מיירי שאין לו תבואה קצורה מע"ש וכיון שעכשיו כבר אי איפשר לו להביא העומר אם לא יקצור, משו"ה מותר לקצור אפילו בשבת ומאי פריך הגמ' לקצירנה מע"ש כלומר ולא ידחה שבת הא בע"ש עדיין לא חל עליו כלל חיוב הבאת העומר וא"כ לא עשה איסור במה שלא קצר מע"ש, אמנם י"ל דזהו תליא בפלוגתא הרמב"ן ובעל המאור שהביא הר"נ במס' שבת פרק ראד"מ בסוגיא דמרחיצין את הקטן היכא שאין לו חמין לרחוץ התינוק אחר המילה ויצטרך להחם משום פקוח נפש, אם מותר למול אע"ג שיודע שאח"כ יצטרך לחלל שבת, דרמב"ן ס"ל דאין למצוה אלא שעתה ומקומה ומותר למול ואח"כ שיצטרך להחם חמין משום פקוח נפש הותר, ובעהמ"א ס"ל דכיון שיודע שיצטרך אח"כ לחלל שבת לחימום מים לפקוח נפש, אסור לו למול כדי שלא יצטרך אח"כ לחלל שבת, וא"כ ה"נ מחוייב לקצור מע"ש כדי שלא יצטרך לחלל שבת בקצירות העומר, וא"כ שפיר י"ל דהיכא שעבר ולא קצר מע"ש אסור באמת לקצור בשבת כיון דעבד אסורא במה שלא קצר מע"ש, אמנם לדעת הרמב"ן דאין למצוה אלא מקומה ושעתה ה"נ י"ל דלא עבד אסורא במה שלא קצר מע"ש כיון דאז עדיין לא חל עליו חיוב הבאת העומר וא"כ שפיר דוחה שבת, אע"ג דנקצר מע"ש כשר, וא"כ י"ל דהרמב"ם ס"ל בזה ג"כ כהרמב״ן ושפיר קצירה דוחה שבת אם לא קצר מע"ש כיון שאז לא הוה חל עליו עדיין חיוב הבאת העומר מע"ש לא עבד אסורא במה שלא קצר מע"ש ועכשיו כשהגיע ליל ט"ז בניסן הרי אי אפשר להביא העומר בעניין אחר ושפיר דוחה שבת, שוב ראיתי בס' תשובה מאהבה ח"ג ליו"ד סי' שפ"א וסימן שפ"ב שכתב ג"כ דמיירי כשכבר אי אפשר מע"ש משו"ה דוחה שבת, ועולים שפיר דברינו אי נימא דהרמב"ם ס"ל ג"כ כהרמב"ן לעניין מילה דמותר למול אע"ג שיצטרך אח"כ לחלל שבת משום פקוח נפש וה"נ לא היה מחוייב לקצור מע"ש אע"ג שיצטרך אח"כ לקצור בשבת דאז כיון שאי אפשר לו בעניין אחר מותר לקצור בשבת ודו"ק:

(ע"ו) אמנם ראיתי להרמב"ם פ"ב מהל' מילה הלכה ח' משמע דלעניין מילה ס"ל כדעת הבעל המאור דאסיר למול היכא שאין לו חמין שלא יצטרך לחלל שבת. ועי"ש בכ"מ שכתב להדיא דהר"מ ס"ל כדעת בעהמ"א וא"כ לכאורה נסתרים דברינו, אמנם י"ל דאע"ג דגבי מילה לעניין פקוח נפש ס"ל להרמב"ם כדעת בעל המאור דהיכא שיודיע שיצטרך אח"כ לחלל שבת אסור לו למול, מ"מ הכא לעניין קצירות עומר שפיר ס"ל דאין מחוייב לקצור מקודם, כדי שלא יצטרך אח"כ לקצור בשבת כמה שאבאר בס"ד, דהנה י"ל פלוגתת הרמב"ן ובעהמא"ו אם מחוייבים מקודם לחשוב שלא יגיע לחילול שבת משום פקוח נפש תליא אם שבת הותרה אצל פקוח נפש או רק