תבואות השדה חלק ו מד

יהי' טעון שריפה דווקא וכי לא ידע דהרבה אסירי הכאה יש שאין טעון שריפה אמנם נ"ל כך דמעיקרא הוי ס"ל דהטעם שכתבה התורה לעבור בב"י הוא משום גזירה דלמא אתא למיכל מיניה ועיין בספרי חלק חמישי באות ב' בסוגי' דחמץ נוקשה מ"ש להוכיח דמה"ת ג"כ מצינו גזירה, אמנם עד כאן שייך לומר דגזרה התורה רק בדבר שעד עכשיו היה מותר לו לאכול ואח"כ נאסור לו שפיר יש לומר דקרוב שיאכלנו ומשו"ה הוצרך התורה שריפה דווקא כדי שיהיה נשבת וכלה מן העולם תיכף דבשום דבר אינו נשבת כל כך מהר כמו בשריפה ועיין חתס"ו לאו"ח סי' ק"ד וא"כ לא נוכל לדמות חמץ לשום איסור אחר רק לנותר דתרויהו היו עד עכשיו מותרים ועכשיו נאסרו, והנה באמת לפי"ז היה ר"י מצי להשיב לרבנן במ"ש נבלה תוכיח דנבלה לא דמי כלל לחמץ ונותר דהא נבלה מעולם לא היה אוכל ממנה ולא חיישינן שמא יאכל רק כיון דיש לומר גבי נבלה עוד נועם אחר דמשו"ה לא הוצרכה התורה שום ביעור גבי נבלה כיון דמותר בהנאה לא רצתה התורה להפסיד אותו, לכך השיבלהם דחמץ חמור דאסור בהנאה, וגסי"ל דטעמא שכן כרת נמי א"ש דהחשש שמא יאכל הוא בשוגג דבמזיד לא חיישינן ושגגת כרת חמור משגגת לאו כמ"ש בספרי חלק חמישי בסוגי' דחמץ נוקשה באות ב' עי"ש היטב ודוק וא"כ לפי"ז גם הפרכא דשור הנסקל באמת לא קשה לר"י דאנן לא אמרינן דבעי שריפה רק בדבר שכבר אכל מן הדבר ההוא וקרוב הדבר שיאכל הוצרכא התורה שריפה, משא"כ כל הני לא דמי ועיין בס' שדי חמד אסיפות הדינים במערכת ״אלף״ סי' קכ"א שהביא ג"כ דבדבר שהיה כבר מותר לו חיישינן שמא יאכל, והא דחזר ר"י ודכי דין אחר ולא השיב להם דחמץ ונותר שאני משום שכבר היו מותרים חיישינן טפי הוא כמה שנבאר בס"ד:

(ע') דהנה ע"כ נוכל לומר דהטעם דגזרה התורה בב"י הוא משום שלא יבא לאכלו רק אי ס"ל דמשהה חמץ ע"מ לבערו ג"כ עובר, שפיר י"ל דטעמ' דאיסור ב"י שאסרה התורה הוא משום שמא יבא לאכול משא"כ אי ס"ל משהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר א"כ איך אפשר לומר דעיקר איסור ב"י הוא משום שלא יבא לאכול דא"כ אמאי אינו עובר במשהה ע':

לבערו הא מ"מ אכא חששא שמא יאכלנו עד שיבער ועיין במל"מ פ"א מה' חמץ ה"ג שכתב דאפי' איסור ליכא במשהה ע"מ לבערו ואמאי לא יהי' איסור הא אכתי אכא חשש שמא יאכלנו, וע"כ דמאן דס"ל משהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר ס"ל דב"י הוא גזרת הכתוב בעלמא ומשו"ה שפיר י"ל דבמשהה ע"מ לבערו איני עובר דהו"ל כמו כל ל"ת הניתק לעשה עיין היטב שם במל"מ וא"כ י"ל כך דבס"ד הוי ס"ל לר"י באמת דכל האיסור דב"י הוא משום שמא יאכלנו וא"כ אזל ליה שפיר השקלא וטרא דאיסור הנאה וענוש כרת כלומר דחמץ ונותר שוים לגמרי כמ"ש, אמנם אח"כ חזר וס"ל דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר וא"כ ל"ל הטעם דאיסור ב"י משום שמא יאכלנו דלהוי חמץ ונותר שום לגמרי דא"כ אמאי לא יהיה עובר במשהה ע"מ לבערו ג"כ, ומשו"ה חזר ודנו דין אחר כלומר דחזר מסברא הראשונה דהוי ס"ל דהטעם דאיסור ב"י הוא משום שלא יבא לאכלו וא"כ הוי ס"ל דמשהה חמץ ע"מ לבערו ג"כ עובר כמ"ש, מזה חזר וס"ל דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר וא"כ אין הטעם באיסור ב"י שלא יבא לאכלו ולכך הוצרך לדון חמץ מנותר רק משום ששניהם שוים בזה שהם בבל תותירו, וא"כ מתורץ שפיר ג"כ קושיית התוס' ד"ה חזר שהקשו למה קרו ליה דין אחר, ולפימ"ש א"ש דהגמרא הבליע בנעימות הלשון דלפי מה דר"י חזר ולא דחי לפרכא דרבנן משור הנסקל דחמץ שאני משום שכבר אכל עד עכשיו ממנו חיישינן טפי שיאכל ממנו ולכך בע' שריפה שיהי' נשבה ונכלה תיכף מן העולם וע"כ דעכשיו לא ס"ל לאיסור ב"י הוא משום שלא יבא לאכלו וא"כ שפיר י"ל דמשהה חמץ ע"מ לבער אינו עיבר ולא ממה דס"ל מעיקרא ע"כ דעובר במשהה ע"מ לבערו וא"כ הו"ל שפיר דין אחר ודו"ק עכ"פ למסקנת הסוגיא ס"ל לר"י ג"כ משהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר וא"כ א"ש שיטת ר"ת דס"ל דלר"י בעי שריפה לאח"ז איסורו ולא קשה הא מצי לבא לידי א איסור ב"י דזהו אינו כיון דמשהה ע"מ לבערו. אינו עובר וא"ש שיטת ר"ת למסקנא דגמרא ודוק:

(ע"א) אמנם לשיטת רש"י י"ל באופן אחר בפירש הגמרא דמעיקרא היה ס"ל לר"י באמת דגם לאח"ז איסורו חמץ בשריפה ומשו"ה עשה המה מצינו מנותר דנותר אסור בהנאה וענוש כרת וחמץ אסור בהנאה וענוש כרת וזהו לאחר זמן איסורו דקודם זמן אסורו ליכא כדת ולא איסור הנאה, והנה משו"ה לא רצה לעשות הילפותא תיכף נותר בבל תותירו וחמץ בבל תותירו דהא בל תותירו דנותר הוי כשהוא עדיין מותר ציותה עליו התורה שלא להותיר ושריפות חמץ הוי לאחר זמן איסורו ולא שייך למילף מנותר כמו דנותר הוי בבל תותירו וטעון שריפת כיון דבל תותירו דנותר הוי קודם זמן איסורו, אמנם אח״כ חזר בו ר"י ודנו דין אחר כלומר שהדין דחמץ בעי שריפה הוא באופן אחר דהיינו רק קידם זמן איסורו ואתי שפיר הדין דנותר בבל תותירו דהיינו ג"כ כשהוא עדיין מותר ציותה התורה שלא להותיר ובכה"ג גם גבי חמץ צריך שריפה דווקא, ומיושב קושיית התוס' מ"ט נקט דין אחר דלהך מסקנא הוי באמת דין אחר דבזמן היתר צריך שריפה כמו דבל תותירו דנותר הוי ג"כ בזמן היתר אע"ג דשריפה הוי לאח"ז איסור בנותר דהא בשעת היתר אסור לשרפו מ"מ הבל תותירו הוי בזמן היתר, וא"כ שריפת חמץ הוי ג"כ בזמן היתר וא"ש דבמשנה סתם ר"י דאין ביעור חמץ אלא שר״פ, כלומר אפילו לאח"ז איסורו דאכתי לא ידע מהך ילפותא דמה נותר בבל תותירו רק עהילפותא דאסיר בהנאה, וזהו דווקא לאח"ז איסורו, אמנם למסקנא דהילפותא הוא מנותר דמה נותר בבל תותירו וזהו בזמן שהוא מותר עדיין אמרינן באמת דחמץ הוא ג"כ בזה האופן שהתורה ציותה עליו בזמן היתר שלא להותיר עד לאח"ז איסור שלא יבא לידי ב"י ואז הוי בשריפה, דהיינו שאופן ההשבתה יהיה ע"י שריפה דווק' וא"כ א"ש שיטת רש"י דלמסקנא אמר ר"י בבריתא אימתי אני אומר בשריפה שלא בשעת ביעורו היינו בשעת היתר לפרש"י דלהילפותא מה נותר בבל תותירו היינו בשעת היתר דווקא כמ"ש וא"כ הראנו פנים להלכה בס"ד ממסקנת הסוגיא הן לפרש"י הן לפירוש ר"ת ודו"ק היטב כי הוא נכון בס"ד:

(ע"ב) שוב ראתי בספר באר יעקב או"ח סימן תמ"ה שכתב ג"כ דר"י יליף מנותר על קודם זמן איסורו, וא"ש דברינו דבל תותירו הוא קודם זמן איסורו ובזה מיישב שם אמאי לא אמרו לר"י סופו להקל לעניין אפרו דכיון דהא דלר"י בעי שריפת הוא קודם זמן איסורו ואז באמת האפר מותר היכא ששרפו קודם זמן איסורו ורק לר"ע דס"ל ג"כ חמץ בעי שריפה הוא לאחר זמן איסורו, וא"ש דס"ל דאי אפשר ביו"ט משום אב מלאכה אלמא דלר"ע גם לאח"ז איסורו בעי שריפה, ועי' מ"ש לעיל באות ס"ה ויהיו עולים דברינו יפה אי ס"ל לר"ע משהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר א"כ שפיר מצי סובר גם לאח"ז איסורו בעי שריפה דלא קשה יהיה יושב ובטל אם אין לו עצים כיון דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר הכל כמ"ש לעיל ודו"ק ועי' בחידושי חתס"ו על הסוגיות בסוגיא דיש שבח עצים בפת שכתב ג"כ דבנותר אע"ג שנעשה מצוותו בשריפה מ״מ האפר אסור (ועי' מ"ש לעיל באות נ"ו) ודו"ק.