תבואות השדה חלק ו מג

ג"כ לא מהני לקיים עשה דתשביתו ובעינן שריפה דווקא ועיין צל"ח מ״ס' פסחים כ"ז ע"ב שכתב להדיא דלר"י אינו מקיים מ"ע דתשביתו ע"י ביטול עי"ש בד"ה לא מצי עצים, ומשו"ה הוכיח ר"ע רק משום דהבערה הוי אב מלאכה, ובזה מדויק מאוד לשון רש"י ד"ה ש"מ מ"ש מדלא נפקע ליה דהאי יום ראשון ערב יו"ט היה אלא משום דאסור להבעיר, וקשה הלשון וכבר עמדו בזה המפורשים ועיין מש"ל באות נ״ה בשם הגאון ר' אייזיק סור ולדברינו א"ש בתוס' ביאור בס"ד, דכיון דר"ע ע"כ ס"ל דלעניין תשביתו לא מהני ביטול רק שריפה הוכיח שפיר דבעיו״ט דווקא דאי הוי ס"ל השבתה בכל דבר א"כ הה״ד ביטול ג"כ היה מהני דזה תלוי בזה וע"כ מדלא נפקא ליה דע"כ בעיו"ט, דביו"ט לא מהני ביטול ס"ל דעשה תשביתו לא מקיים ע"י ביטול וא"כ הה"ד שום דבר לא מהני לקיים עשה דתשביתו רק שריפה דווקא, וא"ש הלשון מ"ש רש"י מדלא נפקא ליה כלומר דאי הוי ס"ל דביטול מהני היה מצי להוכיח בפשיטות דאינו ביו"ט דלאחר זמן אסורו לא מהני ביטול וע"כ דס"ל דביטול לא מהני לעניין עשה דתשביתו ובעינן שריפה דווקא ומדויק מאוד לשון רש"י ודוק:

(ס"ז) אמנם בעיקר סברת רש״י דר"י ס"ל חמץ בעי שריפה היינו דווקא קודם זמן אסורו והנה במס' פסחים י"ב ע"ב תקשה ר"ת על רש"י הא כיון דמנותר ילפינן שריפ' ונותר הוי לאחר זמן אסורו, י"ל כך דבאמת קשה מנ"ל לר"י ללמוד חמץ מנותר הא חולין מקדשים לא ילפינן כמ"ש הרא"ש דמה"ט פליגי רבנן על ר"י ולא ילפי מנותר דחולין מקדשים לא ילפינן וצ"ל דר"י ס"ל כיון דכבר כתבה התורה גבי חמץ דצריך ביעור מתשביתו ולא ילפינן רק באיזה אופן יהיה הביעור כה"ג ילפינן גם מקדשים רק בחמץ לאחר זמן איסורו י"ל דלא ילפינן מנותר דגבי נותר אפילו אם יצטרך להמתין עד שיהיה לו עצים לא יבא לידי איסור יותר משו"ה הוי בשריפה אפילו לאח"ז איסורו (דקודם זמן איסורו לא שייך שריפה גבי נותר) משא"כ בחמץ שלא יבא לידי ב"י אם יצטרך להמתין הקילה עליו התורה לאח"ז איסורו להשבית בכל דבר אם אין לו עצים, משא"כ קודם זמן איסורו כיין שאז לא יבא לידי ב"י, שפיר אמרינן דהביעור חמץ צריך להיות כמו בנותר דזהו רק גלוי מילתא דלהתורה ניחא טפי בכל דבר שהקפידה עליו לבער מן העולם שיהי' בשריפה דווקא, ועיין שו"ת חחס״ו או"ח סי' ק"ד שכתב דמשו"ה שריפה עדיף שנשבת תיכף מן העולם וא"כ גם לדעת רש"י אפילו לאח"ז איסורו אם יש לו עצים מוכנים עדיף טפי לשרוף מלבער באופן אחר, וכן מצאתי להדיא בחידושי פנ"י ריש פרק כל שעה בד"ה לא צריכה לר"י שכתב דאפילו לשיטת רש"י לאח״ז איסורו נמי עיקר מצוות ביעור בשריפה רק שאם אין לו עצים מוכנים א"צ להמתין שלא יעבור על ב"י, עי"ש, וא"כ א"ש ג"כ מה דר"י במשנה אין מחלק כלל בין שעת ביערו או שלא בשעת ביעורו רק בברייתא במס' פסחים י"ב ע"ב ומ"ט סתם במשנה, אמנם להנ"ל א"ש דבאמת לר"י דיליף חמץ מנותר עיקר המצוה בשריפה בכל פעם רק לאח"ז איסורו שלא יבא לידי ב"י ס"ל לר"י דעדיף להשבית אפילו בכל דבר, אע"ג שלא יקיים עיקר מצוות ביעור מ"מ כדי שלא יבא לידי ב"י ס"ל מסברא דמסתמא לא הקפידה התורה כה"ג לבער אפי' בכל דבר וזהו מפרש בבריתא, וא"כ לא קשה קושיית ר"ת על רש"י דבנותר הוי לאח"ז איסורו דבאמת ר"י ג"כ יליף דבחמץ עיקר מצוות ביעור בשריפה היה בין קודם זמן איסורו בין לאח"ז איסורו. רק אם אין לו עצים מוכנים עדיף טפי להשבית בכל דבר שלא יעבור בב"י, אמנם שיטת ר"ת דס"ל אליבא לבערו דר"י לאח"ז איסורו בעי שריפה דווקא ס"ל דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר, וא"כ לאח"ז איסורו מציג"כ להמתין עד שיהי' לו עצים, וא"כ שיטת רש"י דמשהה חמץ ע"מ לבערו ג"כ עובר, ומשו"ה לאח"ז איסורו בכל דבר, ור"ת ס"ל דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר וא"כ לאחר זמן איסורו בשריפה דווקא אליבא דר"י, והנה מ"ש לעיל באות נ"ב דאפילו לרבנן דהשבתתו בכל דבר מ"מ האפר מותר כיון דגם בשריפה קיים המצוה, כן ראיתי גם בספר אור חדש ריש פרק כל שעה דגם לרבנן אפרו מותר, ומשו"ה ניחא דהרמב"ם לא הביא סוף הלכות פסולי המוקדשין חמץ לא בין הנקברין ולא בין הנשרפין, ושפיר י"ל דחמץ כיון שהוא גם מן הנשרפין אפרו מותר וא"כ לא קשה קושיית המג"א ריש סימן תמ"ה על הר"מ והא דכתב הר"מ סוף פ"ג הלכות חמץ דאם שרפו לאח"ז איסורו הפחמין אסורין, היינו דווקא בפחמין דיש שבח עצים בתבשיל ובפת דה״כ קאמר שם להדיא אם בשל או אפה אותו הפת ואותו התבשיל אסור בהנאה דכיון דיש שבח עצים הו"ל כאילו נהנה מגוף החמץ אבל באפר היכא דלא שייך יש שבח עצים בפת מותר גם בחמץ וא"ש, אמנם בחידושי הפנ"י ריש פרק כ"ש כתב להדיא דאפילו לר"י דיליף מנותר האפר אסור כמו בנותר רק דבתר הכי כתב שם וז"ל ואפשר דבנותר גופא היכא דלא שייך איסור הקדש נמי אפרו מותר מדאוריי' עכ"ל משמע דמעיקרא הוי ס"ל דבנותר אסור האפר ג"כ, ועי' מ"ש מזה לעיל באות כ"ג, אמנם מדברי הרמב"ם סוף הלכות פסולי מוקדשין משמע להדיא דס"ל בנותר אפרו מותר שהרי כתב שם בהלכה י"ג כל הנשרפין של הקדש אפרם מותר עי"ש ואולי י"ל דתליא בהני שני תירוצים בסוף מס' תמורה ובגמ' פסחים כ"ז אי מוקמינן הא דאפר הקדש לעולם אסור רק בתה"ד או דאמרינן דכל היכא דליכא אינוש דלמעול דליפוק לחולין אסור האפר וא"כ גם בנותר שלא מעל בו שום אדם אסור האפר ונוי' שו"ת בית יצחק או"ח סי' ס' אות י"ב שכ"כ:

(ס"ח) והנה לפי דברי הפנ"י שרוצה לומר דבנותר האפר אסור, א"כ י"ל גבי חמץ לעניין אפר לרבנן מותר ולר"י אסור, דלר"י אע"ג דחמץ בשריפה ונעשית מציות מ"מ כיון דהא דבעי שריפה מנותר ילפינן הו"ל דומיא דנותר ואסיר האפר ולרבנן כיון דעכ"פ גם ע"י שריפה יצא ידי תיבת המצוה וגם ע"י שריפה הו"ל נעשית מציותו מותר האפר וממילא א"ש מה דלא השיבו לר"י כל דין שאתה דן וכו' וסופו להקל אינו דין משום דאתה מקיל באפרו דזהו אינו דלרבנן כ"ש דהאפר מותר ולא מצי להקשות לר"י משום האפר, ובעיקר קושיית המג"א ריש סי' תמ"ה על הרמב"ם מ"ט פסק דמותר לשרוף חמץ כיון דאפר אסור (כמה דס"ל איהו בדעת הרמב"ם) א"כ נחוש שמא יהנה מן האפר, ראיתי בקצת אחרונים שכתבו דהרמב"ם מיירי בשעה ביעורו שאינו אסור רק מדרבנן ולא גזרינן שמא יהנה מן האפר כיון דליכא רק איסורא דרבנן משא"כ בשעה שכבר אסור מה"ת אסור לשרוף דגזרינן שמא יהנה מן האפר, וכן כתב להדיא לחלק בזה בס' קרבן אשם סוף מס' תמורה עי"ש, אמנם לפימ"ש דגם לרבנן האפר מותר א"צ לכל זה וא"ש הכל בס"ד:

(ס"פ) ועפ"י מש"ל באות ס"ז דרש"י ור"ת פליגא אליב' דר"י, דר"ת ס"ל אליבא דר"י משהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר, ומשו"ה גם לאח"ז אסירו יכול להמתין עד שיהי' לו עצים, יש לפרש בזה כל שקלי וטריא בגמ' מה דשקיל וטריא ר"י עם רבנן דמעיקרא יליף נותר אסור באכילה וחמץ אסור באכילה מה נותר טעון שריפה ומקשי ליה נבלה תוכיח ואח"כ התחיל לדון מאיסור הנאה וכרת ודחי ליה חלבו של שור הנסקל יוכיח עד שחזר לדון משום בל תותירו דחמץ כמו גבי נותר, והנה באמת צריך להבין מעיקרא מאי ס"ד דר"י לומר משום דאסור באכילה ובהנאה