תבואות השדה חלק ו מב

בגמרא מס' שבת מ"ב דמאן דס"ל דבר שא"מ מותר ס"ל ג"כ משאצל"ג פטור ור"ע ס"ל במס' ב"ק קי"ג דשא"מ מותר וא"כ מסאצל"ג פטור ושפיר הוכיח דר"ע ס"ל ביעור חמץ שריפ' דווקא שוב ראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהד"ת ח"א סימן שע"ו שכתב ג"כ כה"ג (ועי' לקמן באות ס"ד):

(סג) ראיתי בשו"ת כתר כהונה סימן י"ט שכתב לתרץ הקושיא שהבאתי לעיל באות כ"ז האיך הוכיח רבא דר"ע לא ס"ל מתיך דלמא שאני חמץ דילפינן מנותר ובנותר גלתה התורה להדיא דאסור לשרוף בי"ט ולא אמרינן מתוך, וכתב בספר הנ"ל דבשלמא גבי נותר דהאפר אסור משום מוקצה אי ס"ל מוקצה דאוריתא, שפיר אסרה התורה לשרוף דהא לא חזי להנות מאפרה, משא"כ חמץ אי הוי ס"ל דהתורה ציותה לשרוף בי"ט א"כ מאתמול דעתו על האפר ואינו מוקצה א"כ אמאי לא יהי' רשאי לשרוף ביו"ט, וע"כ מוכח דלא ס"ל מתוך עי"ש, אמנם אי הוי ס"כ לר"ע דין מיניה ומינה אינו עולה כל כך התירוץ דמ"מ כיון דילפינן מנותר אסור לשרוף ביו"ט אע"ג דגבי נותר האפר אסור וגבי חמץ האפר מותר, מ"מ כיון דדון מינה ומינה אין לחלק אם לא די"ל דאפילו למאן דס"ל דון מינה ומינה היכא שיש סברא לחלק לא אמרינן דון מינה ומינה, ועיין בספר מלא הרעים בערך ביעור חמץ אות י"א שחקר בזה אי אמרינן דון מינה ומינה גם היכא דאכא סברא לחלק, ועי' עוד שם בח"ב בערך דון מינה ומינה, ועי' עוד בספר שושנת העמקים כלל י' מ"ש בזה ואין להאריך כאן יותר בזה, אמנם מה שנראה מדברי כתר כהונה דאי לאו משים מוקצה אפר נותר מותר אין הכל מודים בזה דכפי הנראה מהרבה אחרונים אסור אפר נותר כמו כל אפר הקרש וכבר רמזנו על זה לעיל באות כ"ו עי"ש:

(סד) ולפימ"ש לעיל באות ס"ב דאי ביעור חמץ לאו דווקא שריפה א"כ אפילו כי שירף החמץ הו"ל מלאכה שאצל"ג מיושב נמי קושיית הגאון רבי אברהם בראדי ז"ל בספר אשל אברהם, מנ״ל לרבא להוכיח אליבא דר"ע דביעור חמץ שריפה דווקא, דלמא תשביתו כל דבר נמי משמע ומשמע נמי שריפה וכיון דמשמע עכ"פ שריפה ג"כ א"כ ע"כ ליכא למימר ביו"ט דהא ביו"ט שריפה אסור, אבל באמת כל דבר נמי משמעי אמנם להנ"ל א"ש דאי הוי משמע כל דבר ג"כ א"כ גם לשרוף היה רשאי דהוי משאצל"ג, כיון שאפשר לקיים המצוה בשאר דבר נמי, וע"כ דשריפה דווקא והו"ל שפיר מלאכה הצריכה לגופא, ומשו"ה ל"ל ביו"ט והוכיח רבא שפיר אליבא דר"ע דביעור חמץ שריפה דווקא ודו"ק:

(ס"ה) בגמרא ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה וכו, אין ביעור חמץ אלא שריפה, והקשו הפנ"י ושאג"א סימן פ"ג לשיטת רש"י י"ב ע"ב דלר״י דצריך שריפה היינו רק בשעת ביעורו, כלומר קודם זמן איסורו, א"כ מאי קאמר מצינו להבערה שהוא אב מלאכה הא ביו"ט לאחר זמן איסורו לא בעי שריפה ונ"ל עפ"י מ"ש לעיל באות מ"ו בכוונת רש"י דמשו"ה ס"ל לר"י רק קודם זמן איסורו בעי שריפה ולא לאחר זמן איסורו, היינו משום דלאחר זמן איסורו כיון דעובר בכל רגע בב"י לא מסתבר שהקפידה התורה דווקא שריפה מכח קושיית חכמים לר"י לא מצא עצים יהי' יושב ובטל כיון דבכל רגע יעבור בב"י, אמנם הא ניחא אי ס"ל דאפילו משהה ע"מ לבערו ג"כ עובר א"כ שפיר י"ל דלאחר זמן איסורו לא בעי שריפה, משא"כ אי ס"ל משהה ע"מ לבערו אינו עובר, א"כ שפיר י״ל דאפילו לאחר זמן איסורו בעי שריפה דווקא, ולא קשה קושיית רבנן יהי' יושב ובטל דהא משהה ע"מ לבערו, והנה אביי הוכיח לעיל דתשביתו מערב יו"ט משים שנאמר שבעת ימים שאור לא ימצא, ופרש"י דף ד' ע"ב בד"ה שבעת ימים דאם ביום הראשין ביו"ט הרי כבר שהה ביו"ט שעה אחת, וע"כ דביום הראשין מעיו"ט, ולכאורה קשה למה הוצרך ר"ע להוכיח דביום הראשון מעיו"ט משום דביו"ט הו"ל מלאכה ולא נחית להוכיח בפשטא דלישנא דאי בי"ט הרי כבר עבר על ב"י, וצ"ל דר"ע ס"ל משהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר, וא"כ אפשר דביום הראשון באמת ביו"ט גופא, ול"ל הרי עובר על ב"י כיון דהשהה ע"מ לבערו וא"כ לא קשה הא שלא בשעת ביעורו היינו לאחר זמן איסורו אין צריך שריפה דלר"ע דמשהה ע"מ לבערו אין עובר גם לאחר זמן איסורו בעי שריפה דווקא ודו"ק:

ועפי"ז היה מקום ליישב מה דקשה לכאורה אליבא דר"ע מה בכך דהבערה היא מלאכה מ"מ מכיון שגלתה התורה להדיא ביום הראשון היינו ביו״ט מותר ביו"ט ג"כ, רק כבר כתבנו לעיל בשם המפו' כיון דיו"ט הוי עול"ת מוקמינן קרא למסתבר טפי היינו בעיו"ט, אמנם אכתי קשה אי ס"ל לרבא דיו"ט לא הוי רק ל"ת א"כ שפיר נוקמא לקרא ביו"ט גופא משום עדל"ת, והנה הפנ"י כתב דלא ניחא לאוקמי ביו"ט משום עדל"ת כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י שיוכל לבערו מעיו"ט, ע״י פנ"י בתוס' ד"ה ש"מ הבערה לחלק, אמנם כבר הבאתי לעיל באות ס"ב דהישועות יעקב' באו"ח סי' תק"ז ס"ק י' שדו בה נרגא, דהא אי ס"ל בכלי עדל"ת דהותרה הל"ת לגבי העשה א"כ ל"ל דע"כ אינו ביו"ט כדי שלא יצטרך לדחות הל"ת דאי ס"ל דהותרה הל"ת לא איכפת לן כלל לדחות הל"ת אע"ג דאפשר מעיו"ט ג"כ (ועיין בספרי ח"ג שער בית המועד שער ב' אות ב' ג ודוק) וצ"ל דלעניין זה ג"כ באמת ילפינן מנותר כמו דאסור לשרוף הנותר ביו"ט ה"נ חמץ אסור לשרוף ביו"ט ומשו"ה באמת הוכיח רש"י דהא דאין ביעור חמץ אלא שריפה יליף לה ר"ע מנותר כלומר ואמרינן דון מינה ומיכה כמו נותר אין שורפין ביו"ט ה"נ חמץ אמנם לפי מה שהבאתי לעיל באות ס"ג דהיכא דאכא סברא לחלק לא אמרינן דון מינה ומינה א"כ קשה היאך מוכח מנותר דאין לשרוף חמץ ביו"ט דלמא דווקא נותר אין שורפין כיון דיש שהות לשרוף למחר משא"כ חמץ אם עובר בכל רגע בב"י לא שייך לומר שישרוף למחר ושפיר שורפין ביו"ט מכח עדל"ת (אי לא ס"ל דיו"ט הו"ל עול"ת) אמנם לפימ"ש דר"ע ס"ל משהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר א"ש דשפיר יש ללמוד חמץ מנותר ג"כ לעניין זה דאין שורפין ביו"ט כמו נותר כיון שאינו עובר במשהה ע"מ לבערו יוכל להמתין עד למחר כמו גבי נותר, ועפ"ז יש לקיים מ"ש בספר אשל אברהם מס' פסחים להגאון ר' אברהם בראדי ז"ל דהא דרבא הוכיח אליבא דר"ע דלית ליה מתוך היינו ג"כ אליבא דהלכא דהיכא דליכא צורך כלל ל"א מתוך עי"ש סימן ד' בד"ה ובזה יישבתי, ולפימ"ש א"ש דבאמת כיון דס"ל לר"ע משהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר לא הוי צורך כלל ומשו"ה אסר ביו"ט, דבליכא צורך כלל לא אמרינן מתוך ואתיא ר"ע שפיר אליב' דהלכתא ודוק ועיון לעיל אות נ"ט ודוק (ועיין מ"ש לקמן באות ע"ב בשם ס' באר יעקב דלר"ע גם לרש"י ס״ל דאח"ז ג"כ בעי שריפה ע"ש):

(ס"ו) והנה באמת יל"ד למה לי' לר"ע להוכיח דתשביתו אינו ביו"ט משום שהבערה הוי אב מלאכה. הא לדעת רש"י דף ד' ע"ב דתשביתו הוי ביטול וא"כ ע"כ אינו ביו"ט דביו"ט דהוי לאחר זמן איסורו לא מצי לבטל דלאו ברשותו קאי וצ"ל ע"כ דר"ע ס"ל דתשביתו לא הוי ביטול דאפי' אי ע"י ביטול אינו עובר בב"י מ"מ עשה דתשביתו לא מקיים ותליא באמת בהא, דמאן דס"ל השבתה בכל דבר הוא דס"ל דביטול מהני גם לעניין עשה דתשביתו, וא״כ הה"ד מפרר וזורה לרוח לא גרע מביטול, ומאן דס"ל דביטול לא מהני לעניין עשה דתשביתו הה"ד מפרר וזורה לרוח