תבואות השדה חלק ו מא

מתוך ומשו"ה לא מצי לתרץ דהו"ל עול"ת דמ"מ קש' נימ' מתוך והוצרך לתרץ דהכתוב מיעט בפי' מקרא דלבדו דאין שורפין קדשים ביו"ט וא"כ רבא לשיטתו ע"כ ס"ל דאמרי' מתוך אפי' כי ליכא צורך כלל א"כ א"ש דרק רבא לשיטתו הוכיח דר"ע לית ליה מתוך דאי הוי ס"ל מתוך היה רשאי לשרוף אפילו אי ס"ל דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר וליכא צורך כלל מ"מ היה רשאי לשרוף אי הוי ס"ל מתוך. אמנם לדידן דס"ל דלא אמרינן מתוך רק באצווך קצת א"ש בפשיטות דאסור לשרוף חמץ ביו"ט אפי' בלא בטלו כיון דמ"מ אינו עובר במשהה ע"מ לבערו וליכא אפי' צורך קצת ומתוך לא אמרינן רק בצורך קצת עכ"פ:

(סא) בתוס' ד"ה וכתיב לא תעשה מלאכה כתבו דאע"ג דמה"ת מותר להנות בגחלתו מ"מ כיון דמתחלת הבערה אין יכול' להנות ממנו רק אח"כ אסור כמו נדרים ונדבות למ"ד אין קרבין אעפ"י שיש בהן מאכל הדיוט לבסוף עכ"ל, והנה המג"א בסימן תק"ז ס"ק ג' הבין מדברי התוס' אלו דכל שאין יכול להנות תיכף בשעת עשיית המלאכה אסור משו"ה הקשה שם גבי עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט אמאי מותר לבטל העצים בעצים מוכנים כיון שאינו יכול להנות רק אחר שישרפו, אמנם הדג"מ שם השיג עליו דדווקא בדבר שאסור משום שאינו צורך הדיוט כמו נדרים ונדבות או שריפות חמץ שעיקר הדבר לשם מצוות ביעור חמץ בזה כתבו התוס' שפיר דאע"ג דיש צורך הדיוט ג"כ כמו בחמץ שיכול ליהנות מן הגחלים מ"מ כיון שאין יכול להנות תיכף הו"ל עיקרו לצורך מצוה או גבוה ואסיר משא"כ שדבר שהוא רק צורך הדיוט אין נ״מ אם יכול להנות תיכף או לא ומותר בכל עניין, והנה כדברי הדג"מ מצאתי להדיא בתוס' מס' פסחים מ"ז ע"א בד"ה ואי אמרת שכתבו וז"ל וכי בשביל שלא יהי' עכשיו ראוי אעפ"י שהוא ראוי לבו ביום יהי' אסור הלא כשאופה העיסה אינה ראויה עד שתאפה ושחט בהמתו נמי בשעת שחיטה אינה ראויה אלא כיון שמותר אחר זמן בו ביום לאו חסרון הוא עכ"ל, וא"כ ע"כ צ"ל דמ"ש תוס' הכא דבעינן שיכול להנות מיד היינו בדבר שעיקרו לצורך גבוה או מצוה בזה ס"ל דאע"ג דגם הדיוט יכול להנות אח"כ מ"מ כיון דמתחלת מלאכה אין הדיוט יכול להנות הו"ל שלא לצורך, ויש להסביר יותר דהא וודאי פשיטא אם יש לו חמץ לשרוף שאסור לו לשרוף כדי שיהנה ממנו דהא אסור בהנאה ואע"ג דמוכרח לשרוף החמץ או הוי מצוותו היום בשריפה מ"מ לכוין להנאתו אסור דהוי כמו לא אפשר וקא מכוון אסור במס' פסחים כ"ה ע"ב ואפי' לאביי דמתיר שם בלא אפשר ומכוון היינו רק למאן דס"ל דשא"מ אסור משא"כ למאן דס"ל דשא"מ מותר דאזיל בתר כוונ' גם אביי מודה דאסור, והנה הבא אזלינן אליבא דר"ע דס"ל מס' ב"ק קי"ג ע"א דשא"מ אסור וא"כ אסור לשרוף החמץ כדי שיהנה ממנו דכה"ג וודאי הנאה מקרי (ועי' שו"ת כתב סופר או"ח סי' ע"ד, וכיון דאסור לכוין בשריפות חמץ להנאתו לא מקרי צורך אוכל נפש משא"כ בדבר שעיקרו לצורך הדיוט אין שום חילוק אם יכול להמת תיכף או לא כמ"ש הדג"מ שם וגבי מלאכת יו"ט אזלינן בתר העיקר כוונה שמכוין אם לצורך גבוה או לצורך הדיוט כמה שהארכתי בזה בספרי ח"ד בשער שמחת יו"ט שער ב' במס' ביצה כ"א ע"א ע"ב (עיין בדפי הספר מ"ג מ"ד):

(סב) בתוס' ד"ה לחלק כתבו מדקרו לה אב מלאכה וריב"א כתב דאי לא הוי רק לאו לא הי' אסור בידינו והנה יש לעיין לפירוש הראשון דהבערה אסור ביו"ט אפי' לא הוי רק לאו קשה לאיזה צורך נקט ר"ע כלל שהוא אב מלאכה וודאי לפי מש"ל באות נ"ד בשם הישועות יעקב והגאון ר' משולם טיסמניטץ ז"ל דאי לא הוי רק לאו לא הוי רק ל"ת דעשה לא הוי אי ס"ל הבערה ללאו יוצאת מוכרח ר"ע לומר דהבערה הוי אב מלאכה דאל"כ היה שרי לשרוף חמץ ביו"ט משום עדל"ת כקושיית המפורשים משא"כ לפימש"ל אות נ"ד בשם מנחת חינוך דאפי' אי הבערה ללאו יוצאת מ"מ הו"ל עול"ת למאן דס"ל יו"ט הוי עול"ת א"כ קשה למה נקט ר"ע כלל דהבערה הוי אב מלאכה יהי' אב מלאכה או לא מ"מ אסור ביו"ט, ונ"ל דמשו"ה הוכיח רש"י באמת דמה דר"ע ס"ל חמץ בשריפ' דווקא הוא דילפינן מנותר וא"כ שפיר הוצרך לומר דמצינו להבערה שהוא אב מלאכה כמה שאבאר בס"ד דהנה כבר כתבנו לעיל באות נ"ד מה שהקשו המפורשים דמה בכך שהוא אב מלאכה הא כיון שמ"מ התור' התירה מביום הראשון א"כ מותר אע"ג שהוא אב מלאכה וי"ל דמשו"ה ס"ל לרש"י דר"ע יליף דחמץ בשריפה מנותר דאי לא"ה מתשביתו גרידא לא הוי ידעינן דשריפה דווקא דתשביתו משמע כל דבר נוי וע"כ דר"ע יליף מנותר וכיון דגבי נותר כתבה התורה להדיא דאסור לשרוף ביו"ט הה"ד חמץ, אמנם לכאורה יש לדחות דדווקא נותר אסור לשרוף ביו"ט דסתם נותר הטנו בשר ובשר ע"ג גחלים חייב משום מכבה משו"ה אסרה התורה לשרוף נותר ביו"ט דאיכא שני מלאכות כבוי והבערה ועי' בשעה"מ פ"א מה' יו"ט שהביא בשם ספר מקראי קדש דמשו"ה לא אמרי' מתוך גבי שריפות קדשים ביו"ט משום דאיכא נמי כבוי ובכבוי לא אמרינן מתוך (והבאתי ג"כ בספרי ח"א בשער עדל"ת אות ט"ז עי"ש) וא"כ קשה היאך מוכח ר"ע דשריפות חמץ אסור ביו"ט מנותר דלמא רק גבי נותר אסרה התורה דאכא שני מלאכות כבוי והבערה משא"כ חמץ סתם חמץ אינו מכבה וליכא רק הבערה מותר ביו"ט משום מתוך אמנם יש לתרץ עפ"י מ"ש בספרי ח"ב בסוגיא דהואיל אות ט' וכ"כ הצל"ח מס' ביצה י"ב דאי ילפינן חילוק מלאכות בשבת כמ"ד הבערה לחלק יוצאת ושם כתבה התורה להדיא לא תבערו ביום השבת אמרינן חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט וא"כ שפיר יליף ר"מ מנותר דכמו דשריפות נותר אסור ביו"ט הה"ד דשריפות חמץ וליכא למפרך מה לנותר שכן ישנו שני מלאכות כבוי והבערה משא"כ חמץ דליכא רק חד מלאכ' באמת מותר דעדל"ת (ומ"ש הפנ"י הואיל ויכול לשרוף מעיו"ט ל"א עדל"ת יש לדחות דמכיון שהותרה הל"ת לגבי העשה מותר אע"ג שהיה יכול לשרוף מעי"ט ועיי' ישועות יעקב או"ח סימן תק"ז ס"ק י' ובסי' תצ"ח ס"ק ל"א ודו"ק) אמנם אי ס"ל חילוק מלאכות לשבת מלא תבערו א"כ אמרינן אין חילוק מלאכות ליו"ט ושפיר ילפינן חמץ מנותר לעניין דאין שורפין ביו"ט ג"כ כמו נותר וא"כ שפיר הוצרך ר"ע לומר ומצינן להבערה שהוא אב מלאכה כמו שמפרש רבא דבריו הבערה לחלק יוצאת כלומר ושמעינן מהכא דביו"ט ליכא חילוק מלאכות וא"כ שפיר יש ללמוד חמץ מנותר דאין שורפין ביו"ט וא"כ א"ש דברי ר"ע דמוכרח לומר ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה כלומר דיהא מוכח דאין חילוק מלאכות ביו"ט ושפיר ילפינן חמץ מנותר דאין שורפין ביו״ט וא"ש מ"ש רס"י דר"ע יליף מנותר דמוכח הכי מדנקט ר"ע שהוא אב מלאכה:

ודע דבעיקר הקושיא שהבאתי לעיל באות נ"ד היאך מוכח לר"ע דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה דלמא אפי' בכל דבר אסור ג"כ ביו"ט משום דאחשבי' זה רבות בשנים אשר אמרתי דבאמת כל מלאכה שאינו צריך לו רק לסלק הדבר הו"ל מלאכה שא"צ לגופה, וא"כ לכאורה י"ל דביעור חמץ כיון דהעיקר הוא רק לסלקו מן העולם הו"ל מלאכה שא"צ לגופה וא"כ אמאי אסור ביו"ט רק אי ס"ל דבעינן שריפה דווקא י"ל כיון דיש מצוה בשריפה גופה הו"ל שפיר מלאכה הצריכה וא"כ שפיר הוכיח רבא דר"ע ס"ל ביעור חמץ שריפה דווקא, וי"ל דרבא ס"ל כס"ד