תבואות השדה חלק ו לח

לבערו אינו עובר, וא"כ ל"ל דתשביתו הוא רק תיקון בעלמא ולא בגדר מצוה דאי לא היה בגדר מצוה לא היה מועיל לתקן האיסור למפרע רק על מכאן ולהבא וע"כ כיון דמועיל לתקן האיסור למפרע ג"כ מוכח שפיר דהוא בגדר מצוה ושייך שפיר הילפותא מנותר וא"כ לא קשה נמי הפרכא דיהיה יושב ובטל כלומר ויבא לידי איסור ב"י כמ"ש לעיל דזהו אינו דהא אם משהה ע"מ לבערו אינו עובר אמנם רבנן ס"ל באמת דהשבתה. אינו מועיל לתקן על למפרע כלל דהוי רק תקנה בעלמא וא"כ אתי שפיר הפרכא דיהי' יושב ובטל, כלומר ויבא לידי ב"י וגם לא שייך ללמוד כלל מנותר כיון דאינו בגדר מצוה כלל, ולא דאצטריך קרא דתשביתו לרבנן כין דמעצמנו ג"כ היינו יודעין דמכיון שמשבית ומבער החמץ מן העולם שוב אינו עובר בב"י י"ל רתשביתו אצטריך לאשמעינן דאפילו ביטול מהני כמ"ש רש"י מסכת' פסחים ד' ע"ב ד"ה בביטול בעלמא, ואפשר דמזהו גופא הוכיחו רבנן דהשבתה לא הוי בגדר מצוה מדאמרה התורה תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו דקאי על ביטול כמ"ש לעיל באות מ"ח, ואי נימא דהשבתה הוי בגדר מצוה האיך יצוה לנו התורה לעשות לכתחלא דבר שיבא לידי ביטול מצוה דהיינו לבטל החמץ קודם זמן איסורו ולא יוכל אח"כ לקיים מצית שריפה וע"כ דעיקר קפידא הוא רק שלא יהיה לו חמץ וא"כ כל שמבטל קודם זמן איסורו ואין לו חמץ ברשותו ג"כ סגיא ולא הו"ל ביטול מצוה כלל וא"כ לא שייך כלל למילף מנותר כמ"ש ודו"ק:

(נ"ב) הנה כפי הנראה מפלוגתא דר"י ורבנן, הוא לר"י כיון דמצוות בשריפה הו"ל מן הנשרפין ואפרן מותר, ולרבנן דהשבתתו בכל דבר הו"ל מן הנקברין ואפרן אסור, ע"י במג"א ריש סימן תמ"ה, והנה לכאורא יש לומר דגם לרבנן אפרן מותר כיון דוודאי פשיטא דגם לרבנן קיים מצוה עכ"פ בשריפה דהא השבתתו בכל דבר ס"ל וא"כ הו"ל ע"י שריפה ג"כ כדבר שנעשה מציתו ומותר האפר כמ"ש התוס' סוף מסכת' תמורה בד"ה הנשרפין עי"ש, וא"כ לא היה קשה מה שהקשו האחרונים מ"ט לא השיבו רבנן לר"י כל דין שאתה דן סופו להקל אינו דין דהא אי מחמרינן שהוא בשריפה מקילין באפרן עי' באור חדש שהקשה ג"כ הכי ולהנ"ל ניחא דאפר מותר גם לרבנן ועי' בשו"ת שבסוף ספר אבני מלואים לאה"ע סימן י"ט שכתב ג"כ הכי די"ל דגם לרבנן אפרן מותר וכן כתב בספר מקיר חיים להלכות פסח סימן תמ"ה סוף ס"ק א' די"ל דגם לרבנן מותר וא"כ צ"ע מ"ט ס"ל לכל הני פוסקים דלרבנן אפרן אסור עי' בכ"מ פ"ג הלכות חמץ ומצה הלכה י"א, אמנם לפימ"ש א"ש הא דלרבנן אפרן אסור דלא שייך לומר סברת התוס' סוף מסכת תמורה דמשו"ה אפר מותר משום שכבר נעשת מצוותו היינו רק בדבר שגוף השריפה הוי מצוה כמו כלאי הכרם שכתבה התרה פן תוקד אש וערלה ילפינן מכלאי הכרם עי"ש סוף מסכת תמורה תוס' ד"ה אלו הנשרפין וא"כ גוף השריפה הוי מצוה, וע"כ יש להוכיח דהשריפה בערלה וכלאי הכר הוי מצוה דאל"ה למה ציותה התורה לשרוף דהא בלא"ה אינו עובר בב"י וע"כ דאכא מצווה לשרוף וא"כ הו"ל לאחר שריפה דבר שנעשת מצוותו ואפרן מותר משא"כ בחמץ הא שציותה התורה להשבית או בשריפה או בשאר דבר לרבנן הוא רק כדי שלא יעבור בב"י א"כ אין לומר דע"י שריפה נעשית מצותו דהוא רק תקנה להנצל מאיסור ב"י ושפיר י"ל דאפרן אסור לרבנן משא"כ לר"י כיון דס"ל ע"כ דגוף השריפה הוי מצוה מדיליף מנותר שפיר הו"ל לאחר שריפה דבר שנעשת מצוותו ומותר האפר וא"ש דעת המג"א ושאר פוסקים מ״ש לחלק בזה לענין אפר בין ר"י בין רבנן, והא דלא השיבו לו באמת דהוי סופו להקל דמקיל אתה באפרן כיון דלרבנן אפרן אסור ולר"י מותר, ועיי' באור חדש שהביא כן להקשות בשם ספר זרע יצחק ותירץ דאי ר"י מיירי בזמן היתר לשיטת רש"י א"כ בשרפו קודם זמן איסורו לכ"ע האפר מותר ועי' בפנ"י עכ"פ י"ל לפימ"ש דלרבנן הוי השבתה רק תקין הדבר ולא בגדר מצוה מעילא לא הוי בכלל דבר שנעשת מצותו ושפיר אסור האפר, ודו"ק:

(נ״ג) ולכאורא יש לעיין איפכא אפילו לר"י מ"ט האפר מותר כיון דיליף מנותר ובנותר אסור האפר לעולם כדאיתא שם סוף מסכת תמורה ואפר הקדש לעולם אסור א״כ למאן דס"ל דון מינה ומינה אמאי לא נימא כיון דילפינן חמץ מנותר כמו בנותר אפר אסיר ה"נ בחמץ ואע״ג דחולין מקדשים לא ילפינן מ"מ כיון דילפינן לעניין דבעי שריפה הה"ד לעניין שאפר אסור אי ס"ל דון מינה ומינה והוא פלוגתא כמה פעמים בגמרא מסכת זבחים ומסכת מנחות עי' מסכת זבחים צ"א ערב, והנה אי הו"א הכי באמת דאי ילפינן חמץ מנותר אסיר האפר כמו נותר יש לפרש כוונת רש"י מסכת פסחים ה' ע"ב בד"ה ש"מ מדלא נפקא ליה דהאי יום ראשון ערב יום טוב וכו' ס"ל כר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה מנותר, והנה הא וודאי יש לדקדק לאיזה צורך כתב רש"י דיליף מנותר, אמנם להנ"ל א"ש דלרש"י היה קשה לו קושיות התוס' שם דף ה' ע"א ד"ה כל מלאכה לא תעשי הא כשישרף ויעשה גחלים האפר מותר וא"כ דלמא לעולם ביו"ט ואינו עובר משום מלאכה כיון דיכול לבשל אצל הגחלים מה"ת, ותירוצי התוס' שם לא ניחא ליה לרש"י ומשו"ה ס"ל לרש"י אליבא דר"ע דיליף מנותר דטעון שריפה וא"כ אסירים הגחלים והפחמין ושפיר אסור ביו"ט משום מלאכה כנ"ל בדעת רש"י אע"ג דהמג"א ס"ל דלר"י האפר מותר, מ"מ בדעת רש"י י"ל דס"ל אליבא דר"ע דאי חמץ טעון שריפה ונותר האפר אסור דדון מינה ומינה ודוק, (שוב ראיתי דגם בנותר האפר מותר והא דאפר הקדש לעולם אסיר, הוא רק בתרומת הדשן עי' סוף מס' תמורה וברמ"בם פי"ט מפסולי המוקדשין הלכה י"ג וא"כ לא נוכל לפרש הכי ברש"י במ"ש דיליף מנותר, ועי' בספר איגרא רמה, ונבאר עוד בס"ד באות כ"ו) ואגב אורחא אצגה בכאן מה שראיתי בשו"ת הרי"מ או"ח סימן ו' שהקשה מאי קאמר ר"ע מצינו להבערה שהוא אב מלאכה ואי ביו"ט עי שרי הא אי נימא דהאי ביום ראשון היינו יו"ט הרי התירה התירה בפירוש ותירץ דוודאי אי לא היינו יכולין לפרש מ"ש התורה ביום הראשון רק ביו"ט וודאי הו"א דהתירה התורה מ"מ אע"ג שהוא מלאכה משא"כ כיון דבאמת יש לפרש מעיו"ט ג"כ אמרי' טפי שהוא מעיו"ט שלא נצטרך לפרש הקרא נגד הסברא עיי"ש, והנה גם בזה יל"ד אי נימא דעדל"ת מסברה א"כ מאי דוחקא אם נוקמי ביו"ט ממש ומשום עדל"ת, וכבר עמדו בזה המפורשים אמאי לא נימא ביו"ט ממש ומ"מ מיתר להבעיר משום עדל"ת וצ"ל דר"ע ג"כ ס"ל דיו"ט הוי עול"ת ומשו"ה ניחא טפי לאוקמא קרא בעיו"ט, ולקמן נבאר עוד בזה בס"ד:

(נ"ד) והנה אי נימא דר"ע ס"ל ג"כ דיו"ט הוי עול"ת, יהי' מיושב קושי' הפנ"י (מס' פסחים ה' ע"א) שהרעיש העולם מנ"ל לרבא להוכיח אליבא דר"ע דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה לדעת רש"י מס' ביצה כ"ז ע"ב במשנה שם דשריפת קדשים אחשבה רחמנא להעברתן ואסיר לבער ואפילו בדבר אחר ע"י אכילת בהמה או כלבים ביו"ט א"כ שפיר מצינן לומר דגם חמץ מותר להשבית בכל דבר ומ"מ אסיר ביו"ט דרחמנא אחשבה למלאכה בכל אופן שמבער, וכבר נאמרו בזה תירוצים הרבה עי' בנוב״י מהד"ק לאו"ח סימן ט"ו (ואותה תשובה הובאת ג"כ בספר אור חדש) שמחלק דרק בשריפות קדשים אמרינן אחשבה כיון שמצוה על כל אדם לבער משא"כ חמץ שאינו מצוה רק