תבואות השדה חלק ו לו

י"ב ע"א דאמרינן מתוך מה"ת אפילו שלא לצורך כלל שאין לי שום הנאה לצורכו ג"כ אמרינן מתוך מה"ת עי"ש בתוס ד"ה ה"ג רש"י ודו"ק, ומשני רבא שפיר דמקרא דלבדו גלתה התורה להדיא דאפילו מילה שלא בזמנה לא דחי יו"ט ולא אמרינן מתוך שהותרה חבורה לצורך, ועי' מ"ש הרשב"א בשם רב שרירא גאון דשריפת קדשים ילפינן בק"ו ממילה שלא בזמנה וא"כ רבא לשיטתו דאיהו מרא דהך דינא דאין עדל"ת במקדש מסכת' זבחים שם ע"כ ס"ל דקושית הגמרא הוא רק משום מתוך לא מצי לתרץ משום יו"ט הוי עול"ת דמ"מ יקשה אמאי לא שרי משום מתוך ומשו"ה הוצרך לתרץ מקרא דלבדו ודו"ק, שוב ראיתי בחידושי מהר"ם ברבי מסכת' ביצה י"ב ע"ב שכתב ג"כ כה"ג עי"ש, שוב ראיתי בשעה"מ פג הלכות נדרים שהביא בסם מהריק"ו ובשם הרשב"א בשם התוס' מסכת' עירובין על הך קושיא שהקשו שם דף ק' ע"א ד"ה מתן ד' וליתי עשה דמתן ארבע ולידחי לאו דבל תוסיף, ותירצו ע"ז אין עדל"ת שבמקדש, ואע"ג דבגירסא שלפנינו ליתא הך תירוצא בתוספ' דבגמרא דילן איתא התירוץ משום שהוא עשה ע"י פשיעה, מ"מ הם היה להם הגירסא דאין עדל"ת שבמקדש הרי דאפילו לאו אחר ג"כ לא נדחה במקדש וכן ס"ל לרבא באמת שם, וא"כ א"ש דברינו דע"כ היה קושיית הגמרא דשריפת קדשים ידחה יו"ט לא משום עדל"ת דהא עשה שבמקדש אין דוחה שום ל"ת, וע"כ דקושיות הגמרא היה דשריפת קדשים יהיה מותר משום מתוך וא"כ לא מצי לתרץ כרב אשי משום דיו"ט עול"ת דהא אכתי יקשה דמ"מ יהיה מותר משום מתוך, אע"ג דהוי עול"ת, משו"ה הוצרך לתרץ מקרא דלבדו וכל זהו א"ש אי ס"ל מתוך בעלמא אפילו היכא דליכא צורך כלל ודו"ק (ועי' לקמן אות ס' מ"ש לפי"ז בישוב דברי הטור או"ח סימן תמ"ו דפסק דאסור לשרוף חמץ ביו"ט אפילו לא בטלו עי"ש היטב):

שער עשה דוחה לא תעשה. שער שלישי. אמר הכותב מידי עברו באלו עניינים באנו מעניין לעניין באותו עניין לסוגיא דאין ביעור המין אלא שריפה אמרתי להציג כאן מה שעלה בידינו בס"ד, ונספה ג"כ לשער עד לת, וזה ההלי בעזר צורי וגואלי (מ"ה) במס' פסחים כ"ז ע"ב בגמרא תניא אמר ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה והדין נותן ומה נותר שאינו בבל יראה טעון שריפה חמץ שישנו בב"י לא כ"ש שטעון שריפה, אמרו לו כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, לא מצא עצים יהי' יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו, ואח"כ חזר ר' יהודה מדין ק"ו ודנו במה מצינו מנותר, ואע"ג דרש"י כתב בד"ה ודנו שאינו ק"ו אלא גזירה שוה מ"מ מ"ש רש"י גז"ש לאו דווקא אלא מה מצינו, ועי' בספר גינת וורדים כלל מ"ח שכתב ג"כ דגז"ש לאו דווקא, והנה אע"ג דהכא אמר ר"י סתם דחמץ בעי שריפה מ"מ במס' פסחים י"ב ע"ב איתא בריתא אמר ר' יהודה אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ונחלקו שם רש"י ור"ת שיטת רש"י הוא דדווקא בשעת הביעור קודם זמן איסור אז בעי שריפה דווקא לר"י, משא"כ לאחר זמן איסורו דהיינו בשבע שעבר מה"ת בב"י (דלר"י וודאי עובר גם בב"י בע"פ מחצות ולמעלה עי' בנו"ב מהד"ק לאו"ח סימן כ') גם לר"י השבתתו בכל דבר ושיטת ר"ת בתוס' שם אפכא דקודם שש השבתתו בכל דבר ולאחר שש דאסור מה"ת אז בעי שריפה דווקא לר"י עי"ש, והנה שיטת רש"י קשה להבין לכאורא אליבא דר"י דאיך אפש״ל שבשעת היתר שמותר עדיין לאכול חמץ נימא דהתירה הקפידה אם רוצה לבער שיהי' בשריפה דווקא ויהי' אסור לו להטיל לים כיון דאפילו לאכול עדיין מותר, וראיתי פמ"ג או"ח פתיחה כוללת להלכות פסח בפרק שני שם שעמד בזה וז"ל אבל לרש"י שם דפליגי בזמן היתר צ"ע דמשמע דמודה ר"י דמהני ביטול וביעור דווקא שריפה לא להאכיל לבהמה קשה טובא ולפי' ר"ת אף אם נאמר הלכה כר"י א"ש נמי הך דמה"ת בביטול סגיא קודם זמן איסורו אבל לרש"י דפסק כר"י וקודם איסור (וודאי קשה הא דאמרינן דביטול סגיא) צ"ל בוודאי ב"י ועשה דתשביתו כל שבטלו אין עובר אף בעשה ומ"מ יליף ק"ו מנותר דעיקר קיום המצוה לר"י שריפה דווקא עכ"ל הרי שעמד ג"כ בזה למה בעי שריפה בזמן היתר, ותירץ דבאמת לעניין ב"י וודאי לא בעי שריפה וכן לעניין תשביתו נ"כ לא בעי שרופא דווקא רק לעיקר קיום המצוה בעי שריפה דווקא, אמנם הצל"ח בד"ה לא מצא עצים כתב באמת דלר"י לא מהני הביטול רק לעניין שלא יעבור בב"י, אבל עשה דתשביתו לא קיים ע"י ביטול לר"י, וכפי הנראה מדברי הפרמ"ג ס"ל דגם עשה דתשביתו קיים אפילו לר"י ע"י ביטול רק דעיקר מצוה לא קיים, אמנם לפי"ז יל"ד מה אמרו לו לא מצא עצים יהי' יושב ובטל הא גם לר"י כי היכא דע"י ביטול אינו עובר בעשה דתשביתו ג"כ א"כ פשיטא דאם מצער ע"י דבר אחר דהיינו זורה לרוח או מטיל לים ג"כ קיים מ"ע דתשביתו רק שלא קיים מצוה מן המובחר דבשריפה א"כ מאי יושב ובטל איכא ונבאר עוד בלשון הגמרא בס"ד:

(מ"ו) והנה מה דקשה לן על רש"י איך אפש״ל לר"י דבשעת היתר חמץ יהי' בשריפה דווקא לר"י המעיין בלשון רש"י דף י"ב ע"ב ד"ה שלא בשעת ביעורו יראה דהיא הנותנת דז"ל רש"י שם בתחלת שש וכל שש דאכתי מדאוריתא שרי (כלומר אז בעי שריפה דווקא) אבל בשעת ביעורו בשבע שהיא מיזהר מה"ת השבתתי בכל דבר עכ״ל והנה מדנקנו דאכתי' מדאוריתא שרי משמע שהוא נתינת טעם מפני מה ר"י ס"ל שריפה דווקא בזמן היתר דהסברא הוא כך דבאמת בזמן איסור לא אמרינן דהתורה הקפידה שריפה דווקא כיון דאז עובר בכל רגע בב"י לר"י א"כ גם התורה חששה דלמא לא יהיה לו עצים ויעבור בכל רגע על ב"י ומוטב לבטל מצוה מן המובחר בעשה דתשביתו שיהי' בשריפה מלעבור על הלאו דב"י (ובפרט אי ס"ל ל"ת חמור מעשה) ואמרינן דוודאי מסתבר כדי שלא יעבור על ב"י לא הקפידה התורה להשבית בכל דבר, משא"כ בשש דאכתי שרי ובשום אופן לא יוכל לעבור אז על ב"י ילפינן מנותר דבעי שריפה דווקא ואע"ג דא"כ לא יהיה יושב ובטל כבר עמד רש"י בזה בד"ה שאם לא מצא עצים דכוונת רבנן שיהי' יושב ובטל היינו ביוצא בשיירא תוך שלשים אם דיהי' יושב ובטל ולא יבערנו (כלומר ויוכל לבא לידי איסור) ועי' בט"ז או"ח סימן תמ"ה ס"ק ג', ובספר מקיר חיים שם מ"ש בכוונת דברי הט"ז ודו"ק, דהנה לפי"ז לרש"י דפלוגתא דר"י ורבנן הוא קודם זמן איסורו צ"ל מ"ש ר"י חמץ שישנו בב"י אין כוונתו עכשיו בשעת שריפה דהא אכתי זמן היתר רק ששייך בו ב"י כלומר בזמן האיסור עכ"פ, משא"כ נותר לעולם אין שייך בו ב"י ומדוייק קצת הלשון שישנו' בב"י ולא קאמר שהוא בב"י רק כוונת ר"י דאע"ג שעכשיו בשעה שהטילה עליו התורה שריפה אינו בב"י מ"מ ישנו בב"י לאחר זמן איסורו ודו"ק:

(מ״ז) ולולא דברי רש"י היה נ"ל לפרש מה שאמרו לו רבנן יהא יושב ובטל כוונת רבנן היא כך דהנה באמת יל"ד וכי לא סגיא להו בהך פרכא והתורה אמרה תשביתו בכל דבר שיכול להשביתו ואם לרבנן ניחא להו טפי הפרכא דאם לא מצא עצים יהי' יושב ובטל למה הקשו לו עוד והתורה אמרה תשביתו וכו' ועי' בספר אור חדש שעמד ג"כ בזה, ונ"ל דרבנן באמת היו מסופקים בדבר ר"י אם ס"ל שעיקר מצוות שריפה הוא לאחר זמן איסורו